http://www.haaretz.co.il/sport/mitbonen/1.2137752לאו מסי לא "גאון", וגם עובדיה יוסף לא
אין הבדל בין אמונה פנאטית ברב "גאון" לבין אמונה פנאטית בכדורגלן "גאון". בשני המקרים, תפקיד ה"גאונות" הוא להקטין את הדובר
אלון עידן
לא הצלחתי למלא את הפער בין ההתעקשות של מאות אלפי אנשים שאומרים שהאיש היה גאון, לבין הדברים שאני שמעתי וקראתי על אודותיו. לא הצלחתי להבין איך גאון יכול לטעון ש"הנספים בשואה הם גלגולי נשמות שחטאו"; ש"אשה בלי בנים לא שווה כלום"; ש"אין להם (לגויים) מקום בעולם, רק בשביל לשרת את עם ישראל"; שהרוגי הוריקן "קתרינה", כאלפיים בני אדם, מתו כי "שמה (בניו אורלינס) יש שם כושים. כושים ילמדו תורה? יאללה נביא להם צונאמי, נטביע אותם".
כלומר, לא הצלחתי להבין איך המוני אנשים מתעקשים שהרב עובדיה יוסף הוא גאון, כשבמקביל המלים והמשפטים והאמירות שאני עצמי שמעתי, לא היו אלא תפישות גזעניות, פרימיטיביות, שוביניסטיות, אנכרוניסטיות, חשוכות. בקיצור, טיפשות צרופה.כמובן שמישהו התנדב להסביר: הוא היה פוסק הלכה גאון. ועוד אמר: אתה לא יכול להבין את הגאונות שלו, משום שאתה לא מתמצא בענייני הלכה, אתה לא בא מהעולם הזה, אתה בסך הכל משוטט ב"ויקיציטוט" ומוציא דברים מהקשרם. ואז הוסיף: זה כמו שאתה תגיד למישהו שלא ראה מימיו כדורגל, שמסי הוא גאון.
זו דווקא היתה דוגמה טובה, כי חובבי כדורגל רבים אכן טוענים שמסי הוא גאון. בדיוק כמו שמראדונה היה גאון, ושמייקל ג'ורדן היה גאון, ושרוג'ר פדרר היה גאון. כלומר, מה שאותו אחד רצה לומר זה כך: לכל תחום יש את ה"גאון" שלו, ומי שלא מתמצא בתחום, מי ש"בא מבחוץ" - לא יכול להבין מה בדיוק גאוני באותו אחד שכולם טוענים שהוא גאון.
ודווקא משום שלא יכולתי לקבל את הטענה שמישהו שהסביר את ההבדל בין חילוניים לדתיים כך - "כל המוח שלהם ברגליים בעוד שהמוח שלנו בראש" - הוא גאון, החלטתי שהבעיה היא לא הרב יוסף, ולא מסי ולא ג'ורדן ולא פדרר. הבעיה היא כנראה בעצם השימוש במלה "גאון".
כי מיהו "גאון" על פי הדוגמאות הספורטיביות הנפוצות? בפשטות: ספורטאי שמפגין יכולת עילאית בתקופת זמן מסוימת. צריך לדייק: זה לא הספורטאי הכי טוב באותה תקופת זמן (למשל, לייטון יואיט בתחילת שנות האלפיים), אלא ספורטאי שהפער בינו לבין הבאים אחריו הוא כל כך גדול לאורך זמן, שאין דרך לצלוח את התהום הזאת אלא על ידי שימוש בגשר רטורי, להלן "גאון".
כלומר, צדק זיגמונד פרויד, שכתב פעם ש"גאון" היא מלה שאינה מתארת את האובייקט אלא את הסובייקט. כלומר: שכשאדם אומר על מישהו שהוא גאון, הוא בעצם מחווה דעה לגבי עצמו, לגבי הקומה שבה הוא נמצא ביחס לקומה שבא נמצא האחר. למעשה, כשאדם אומר על מישהו שהוא "גאון", הוא בעצם מודה שהמרחק בינו לבין האחר הוא כל כך גדול, שהוא אינו יכול לתפוש אותו או להבין אותו – ולכן אין לו ברירה אלא לתת למרחק הזה שם. השם שנבחר: "גאון".
אלא שמסי לא עושה שום דבר שאיני יכול לתפוש. גם לא ג'ורדן, ולא מייקל פלפס, ולא מראדונה, וכן, גם לא פדרר. האנשים האלה עשו ועדיין עושים דברים יפהפיים, אבל כאלה שאני לגמרי מבין ותופש: אחד יודע לעשות דריבל עם הכדור ולבעוט אותו אל תוך שער ברוחב של כשבעה מטרים; האחר ידע לקלוע, למסור ולשמור בצורה יוצאת דופן; הגאון הנוסף שוחה מאוד מהר; והגאון מהטניס ידע בזמנו להניח את הכדור הקטן במיקומים מדויקים. אבל האם העובדה שאני עצמי לא יכול לעשות את הדברים הללו – כמו גם מאות אלפי אנשים אחרים - אומרת בהכרח שהם "גאונים"?
יותר מכל דבר אחר, נראה לי שהמלה "גאון" היא יותר בעיה מאשר פיתרון. זו מלה שמציגה את עצמה ככזאת שבאה לפאר את האחר, אבל למעשה תפקידה להקטין את הדובר. זו מלה שמפחיתה מערכו העצמי של האדם הרגיל, כשהמטרה הנסתרת היא לייצר אלילים ושדים, בעיקר דמויות גדולות מהחיים, שאותן יוכל לעבוד ולפאר ולרומם ולשבח ולקלס בהמשך. במובן הזה, אין הבדל של ממש בין האמונה הדתית הקנאית באדם כמו הרב עובדיה יוסף, לבין אמונה דתית ספורטיבית בטניסאי כמו רוג'ר פדרר, או אמונה פנאטית בברצלונה או בבית"ר ירושלים. בכל המקרים לא מדובר אלא בעדות לאדם שמבקש להקטין את עצמו, עד שיגיע למצב שבו יוכל לתלות את ה"אני" המצטמק שלו על איזשהו "קולב גדול" (מסי, פדרר, עובדיה יוסף). באופן הזה, הוא מקווה, יפחת הלחץ, על ידי כך שיועבר לאובייקט ההערצה.
מעבר לעובדה שהרצון של המוני אנשים להמציא לעצמם גאונים (אלילים) ואחר כך לעבוד אותם משרת את כל אותם כהני דת/ספורט באופן אידיאלי (החוזה של רונאלדו: 17 מיליון יורו לעונה), הוא גם מתיישב היטב עם הרצון של המכונה הכלכלית הקפיטליסטית, שמטרתה לגבות מיליארדי דולרים על חולשות אנוש ומצבי נפש מעורערים. אם מסי הוא "גאון", ואם קהל המאמינים בו כל כך גדול, אז למה לא לייצר אלפי חולצות שנושאות את שמו, ולהגדיל את ההון של נייקי ואדידס - כלומר את ההון של מספר מצומצם של אנשים - על חשבון מיליוני בני אדם "רגילים" ברחבי העולם שכעת מאמינים שאם ילבשו חולצה שכתוב עליה "מסי", יתקרבו באיזשהו אופן ל"גאונות" של הכדורגלן הארגנטינאי?
זו בעצם הבעיה: שאל תוך האמונה הזאת – למעשה, אל תוך כל אמונה - קל מאוד לצקת חומרים רעילים: חוסר ביטחון, צמצום תודעה, פעילות אוטומטית, צרכנות אובססיבית וכו'. כלומר, המהלך הפופולרי הזה, שבו מכתירים אדם כ"גאון", הוא למעשה מהלך לא מוסרי, משום שהוא הופך מיליוני אנשים ל"אחד" (קהל כדורגל, קהל מאמינים), ותמיד קל יותר "להרוג" (מנטלית ופיסית) המון בתצורתו כ"אחד", מאשר המון בתצורתו כמיליוני פרטים שונים ומגוונים (במונחים של ייסורי מצפון, תחשבו על ההבדל בין דריכה על מאות נמלים עם סוליית נעל, לבין דריסה של כלב/חתול).
לכן נדמה לי שהמצב הבריא יותר עבור אדם שמבקש לשמור על כבוד עצמי, הוא פשוט לא להשתמש במלה "גאון" – לא באופן רטורי וגם לא כצורת מחשבה. אם אינך מבין משהו שהאחר מבין, אפשר פשוט להודות שאינך מבין משהו שאחר מבין; אם מישהו עושה דברים בצורה מושלמת, תוכל לטעון ש"מישהו עושה דברים בצורה מושלמת". אין צורך לכנות את הפער הזה, או את ההתרשמות הזאת, בשם מסוים שתפקידו להקטין אותך ולהאדיר אותו – יהיה זה מוחמד עלי, יהיה זה אלברט אינשטיין, יהיה זה בודהה.
פרויד טען ש"הדיבר ה־11 של הדת הוא 'לא תשאל". והרי המטרה של האדם האינטליגנט – וכן, גם של חולי ספורט אינטליגנטיים - היא להמשיך ולשאול. כל הזמן לשאול.