יש מושג עם שם קצת מטעה שנקרא Muscle Memory. כשחוזרים על פעולות מסויימות המון פעמים איזורים מסויימים במוח מפתחים כל מיני קשרים חדשים (הקרויים סינפסות) שבעצם מאחסנים מידע באלפי מימדים על כל פעולה ופעולה שמעורבת בכך, זה כולל את אורך השריר בכל שלב של פעולה, נפח השריר, גמישות המפרק, שינויים זוויתיים מינוריים, מידע ויזואלי שמתקבל תוך כדי התנועה, מידע מהאוזן הפנימית בכל שלב בתנועה, כל מיני יריות בין הקורטקס של "המוח הגדול" (צרברום) לגרעינים ב"מוח הקטן" (צרבלום, שאחראי בין על השאר על תחושה פרופריוצפטיבית) ועוד אלפי פרטים אחרים.
המנגנון הזה הוא מה שמאפשר לבצע תנועה בלי לחשוב עליה בכלל, על אוטומט. תחשוב על ילד קטן שמתחיל לנגן על פסנתר וכל מה שהוא מסוגל לעשות זה "יונתן הקטן" בצורה איטית להחריד, וכל זה שהוא צריך לחשוב על כל תנועה ותנועה שלו. אם הוא יתאמן כל יום כמה שנים טובות הוא יוכל לנגן מאוד מאוד מהר ויעיל, בלי לחשוב על זה יותר מדי תוך כדי.
הבעיה בפציעות היא בכמה מימדים: קודם כל, ברגע שאתה לא משחק לתקופה ארוכה כל הקשרים הנ"ל מתרופפים מעט, למרות שהם עדיין שם. שנית, השרירים עצמם משתנים, במיוחד כשמדברים על שחקן שעבר ניתוח בשריר שבוודאי משנה משהו במבנה האנטומי שלו גם אם זה ברמה המיקרוסקופית. שלישית, גם המרכיב הפסיכולוגי קיים ומשפיע על היכולת להשתמש במנגנון הזה (בגלל זה למשל גם היכולת של שחקן בריא לחלוטין ובשיא הכושר תהיה שונה אם 10,000 איש מעודדים אותו או 10,000 איש מקללים אותו). את כל זה אפשר לתקן ואולי אפילו לשחזר את היכולת במלואה, אבל יש פה המון מרכיבים - השחקן חייב לשחק הרבה, הוא צריך לבנות את הביטחון שלו ובמקביל לעבוד על השריר בצורה נכונה, שילוב של טיפול פסיכולוגי עוזר כמובן והחוויה שלו במגרש (קהל, חברים לקבוצה, תוצאות) גם מאוד תשפיע על כך.
מקווה שזה קצת עונה לשאלת פותח האשכול.
_________________ "נשק ההולך לשדה הקרב וחוזר שלם, אות הוא שלא נלחם. נשק שחוזר מהקרב שבור, סימן הוא שנלחם והביא ניצחון" (ד"ר סאלם, נשיא ברדה הסורית, בהתייחסו לדגל ישראל שנשבר ונגנב מאוטובוס הקבוצה לאחר נצחון החוץ של הפועל בדמשק, 1929)
|