פורום השדים האדומים

איך נולדת אהבה...
ההפסד ההוא ב-84 לבית״ר 3:2 בבלומפילד זכור לי במיוחד כאחד המשחקים בהם בכיתי בכי תמרורים.
לא היו הרבה כאלה.
אני עם הטרנזיסטור השחור שסבא שלי קנה לי ליומהולדת 10 (ליום הולדת 9 קיבלתי חולצה ארוכה עם הספונסר ״ויזה״ ו-17 מאחור) מסתובב בשבילי הקיבוץ,שומע שירים ושערים ולא מפסיק למרר בבכי למשמע ההפסד ההוא.
שנה לפני כן בעונת 82/83 התחלתי לפקוד את בלומפילד.
משחק כזה אני באמת קורא לו ״משחק מכונן״ כי הוא מסמל את מה שעתיד להתפתח מתחביב לאהבה,מחלה ואובססיה כפי שאפשר לראות פה ובמציאות גם אחרי 29 שנים.
היו משחקים ואירועים שגרמו לי לבכות:ההפסד בנצרת-עילית ב-2005,הדאבל בטדי ומראה ורמוט וגוטמן הבוכים יותר מאוחר בטלוויזיה,דרבי הניצחון בכדורסל אשתקד.
כאן זה המשחק היחיד בהיסטוריה שלי כאוהד הפועל שבכיתי בכי תמרורים חסר מעצורים.
נאיביות ותמימות של ילד שמתאהב.
אני לא יכול להצביע על המשחק הראשון שהייתי בו,אבל זה אחד המשחקים הזכורים שלוקחים אותי הכי רחוק אחורה,פלוס משחק נוסף באותה עונה או זו שאחריה,בה שער ניצחון של אלי יאני בנגיחה כמה דקות לסיום לכיוון שער 5,מעניק ניצחון 1:0 על הפועל באר שבע.
איזו נוסטלגיה.
למישהו אגב יש את המשחק ההוא עם שער הניצחון של אלי יאני נגד ב״ש עונת 84 או 85?
כולל אם אפשר משחק הירידה נגד בני יהודה אותו שמעתי בשירים ושערים בבית ילדים בקיבוץ לבד לבד.אז לא היו דמעות.

העליתי את רוב השערים מעונת 2005-06 (תודה ענקית למשתמש מתן שהביא לי את השערים)
http://www.youtube.com/uli15510

זה מטורף מה שהלך ביציעם בכל גול פעם...
אני מנסה להבין למה היום זה לא ככה ולא מצליח

תראה את הכאוס בגול של דרסליה בדרבי, אנשים איבדו את השפיות לכמה שניות, בכי, נשיקות, אנשים על הרצפה, על הגדרות, באויר... הייתי בגיל 16 באותו המשחק בשער 4, ומאז לא זכור לי כזה טרוף, זה בא מהבטן.

http://www.youtube.com/watch?v=cQt003uwH0E

זה תלוי משחק, סיטואציה ואיך העונה הולכת...

לא היו כיסאות,יותר אנשים מצטופפים על בטון ביחד ואז כשיש גדול הכל מתמוטט.
בשנות ה-80 בלומפילד הכיל רשמית 22,000 מקומות,וכך היה במשחק האליפות של 1986.

משהו במנטליות של האוהדים בארץ השתנה.. גם במכבי,חיפה ובית"ר ירד הטירוף הזה בגולים
אולי רק בדרבים מרגישים משהו

כל האינטרנט והפורומים הרסו הכל
פעם לא היית עוקב כל שנייה אחרי הקבוצה וקורא את כל הזבל שנשפך החוצה, המקסימום זה איזו כתבה/ידיעה בעיתון וגם לה לא ייחסת חשיבות.
אנשים היו מחכים לשבת בקוצר רוח, סופרים כל שעה, כל דקה, ואז ברגע של גול הכל מתפרץ החוצה.

היום אנשים מחכים למשחק הבא כמו הפרק הבא באיזו סדרת טלויזיה שהם צופים בה, אתה כאילו נהנה והכל אבל בלי שום התלהבות.

בדיוק ככה אני מרגיש, וזה מבאס אותי טילים.

זה נכון, אבל חגגתי הרבה גולים בבטון, ועדיין הגול עם הצעקה הכי גדולה שאני זוכר (ויש סיכוי ששכחתי כמה ואני טועה, אבל זה הראשון שקופץ לי בהקשר הזה) זה בגול של פישונט נגד הפועל פ"ת, ב- 2-1 עם שני האדומים של שטרית והטרופית.
לנצח משחק ב- 9 שחקנים, אחרי פיגור, עם שופט עוין ומול המאמן הכי טוב בהיסטוריה של המשחק. טירוף.

http://www.youtube.com/watch?v=aNkSo8WVAUM

בואו נחזיר את זה