טוב עבר הרבה זמן מהמשחק , תסכול עדיין קיים אבל אפשר להרגיש סוף סוף גאווה. גאווה. גאווה.
מנצ'סטר יונייטד היא לא מקום עבודה, מנצ'סטר יונייטד היא פרק הזמן בהיסטוריה שלך שתזכור לנצח. היא לא סמל שמנשקים אחרי שער, היא מקועקעת לך בדי.אן.איי. אתמול הייתה ההוכחה הסופית שיונייטד המושג, המערכת, המועדון, גדולה יותר מכל שחקן ומכל משחק. יונייטד ניצחה את משחק הכדורגל, טקטית, מנטלית, פיזית ופסיכולוגית. (פרגוסון מוכיח בפעם המי יודע כמה שהוא גאון, אמן, מפלצת אימון חסרת תקדים) הכרטיס האדום לא שבר את המערך, הוא שבר את הרוח. והרוח היא מה שהניעה את הספינה של יונייטד.
אין לי סיבה להתעכב על מפרטים טכניים או טקטיים. זה עבד אתמול בצורה יוצאת דופן, הפכנו את ריאל מדריד (הקבוצה הטובה בעולם, בחודש האחרון.) לאימפוטנטית. פשוטו כמשמעו. אבל קלברלי, הוכיח שהוא מסוגל וצריך לשחק במעמדים האלה. איזה לוחם. אבל מעל הכל, הביטחון שלו בעצמו, מניע כדור בלי פחד, בדיוק מה שיונייטד צריכה במרכז המגרש. קאריק שהיה מצוין, מופע טקטי מרשים. גיגס, שמילים הן צעירות וחסרות נסיון ממנו במעמדים הללו. וולבק, שמוכיח שמאבק על מקום בהרכב רק עושה לו טוב, הוא הופך לאול-אראונד שחקן התקפה מפחיד. וידיץ' וריו שהיו שקטים כמו נחל רוגע מאחור. רפאל שהופך לשחקן ברמה עולמית. דה חאה, שמי יבוא אליו בטענות אחרי עוד מופע חף לחלוטין מטעויות. נאני, שנלחם כמו לוחם שוורים על הקריירה שלו ביונייטד, שחקן נפלא. ו-ואן פרסי. שהוא פשוט חלוץ מושלם, שליטה בשתי רגליים, משחק גב אבסולוטי, תנועה אלכסונית מושלמת, פשוט חלוץ מושלם.
אבל זה פרגוסון, שרוחו מרחפת מעל הקבוצה הזאת עם ידיים שלובות ומבט אבהי משקיף.
מעולם לא איבדתי את האהבה שלי לקבוצה, אבל כמו בכל מערכת יחסים, יש רגעים קשים, שישנים לבד, ושוכחים את המגע של האהבה שלך על עורך. אתמול? אתמול היה הלילה המושלם בשביל להחזיר את הרומנטיקה למערכת היחסים הזאת. להתחיל מחדש, טוב יותר, יפה יותר ובעיקר נכון יותר. אני תמיד מדבר על "הדרך". אתמול, סוף סוף, ראיתי את הדרך.
לא מצאתי תגובה שיותר תתאים פה יום אחרי כשקיימת רגיעה מהתסכול.
_________________ גם כשאת מגמגמת - אני אוהב אותך! ['66] What a Great Year for English Football- Eric Was Born
|