לוסיאנו דה ברונו כתב:
השתדלתי כל השבוע לא להגיע פסימי לדרבי. האמת היא שגם השתדלתי שלא לחשוב עליו יותר מדי ולהתרכז בו רק היום, בניגוד לרוב האוהדים. שמעתי המון וקראתי המון על תחושות של אנשים לקראת הדרבי. "יום שחור", "סיוט", אלו רק חלק מהדימויים שזכה להם הדרבי האחרון. ואני? החלטתי להיות אופטימי, לתת אמונה בשחקנים, ועל אף התקופה הרעועה בה נמצאת הקבוצה, לדרבי חוקים משלו, והכל יכול להשתנות בו. לטובה או לרעה.
כשחכמון שרק לתחילת המשחק כבר יכולתי להרגיש מה הולך להיות כאן. ההבדל על המגרש לא בא לידי ביטוי בהשוואה אינדיבידואלית בין שחקן אדום לשחקן צהוב, אלא מה שבלט על כר הדשא הייתה הקבוצתיות. מצד אחד רואים קבוצה שכל שחקניה נוגעים בכדור במהלך ההתקפה, מסירות קצרות ומדויקות, תיאום מדויק להפליא והנאה מהמשחק, בעוד מהצד השני קבוצה שמחפשת כל הזמן איך להעיף את הכדור מהחצי שלה, בתקווה שהוא יגיע לאחד משלישיית ההתקפה האדומה, שיצליח לעשות קסמים עם הכדור ומול ההגנה הצהובה. אחרי רבע שעה כבר ראינו איזו שיטה מוצלחת יותר.
גם במחצית האמנתי שעוד אפשר לחזור. כבר היו קאמבקים בכדורגל, גם להפועל. אפילו הרשיתי לעצמי להאמין בכך שהגשם שנפל עלינו מהשמיים יכול לשחק לטובתנו. אבל גם זה לא קרה. ועדיין, דבר לא השתנה על הדשא, אותה שיטה, אותם איבודים, אותן מסירות. אתה לא רואה קבוצת כדורגל, אלא אחד-עשר שחקנים שלובשים, איכשהו, את החולצה האדומה והמכנסיים הלבנים, כשעל חולצתם מתנוסס סמלה של הפועל תל אביב, כאשר כל אחד מהם מרוויח מאות אלפי שקלים בעונה. האם לא די בכך כתמריץ לעלות ולהוכיח את היותכם שחקני כדורגל? כנראה שלא. ללא ספק שכל אחד משחקני המועדון שכח באיזו קבוצה הוא משחק ואיזה מוניטין יש למועדון הזה. מה שבטוח, עם האופי הלוזרי שלו שחקן המועדון התחבר עם הגעתו לאימון הראשון בקבוצה.
היציאה מבלומפילד הייתה לא פשוטה. החגיגה הצהובה בעיניים היא מראה שלא זכור לי כבר שנים, וזה כנראה אומר הכל על התקופה ועל השינוי הרע שעבר על המועדון שלי בשנתיים האחרונות. הפניית הגב לאנשי ושחקני המועדון סימלה את הכל, כי גם לנו כאוהדים מותר להישבר. תראו לי עוד קהל שיעודד את קבוצתו בפיגור 0:4 בדרבי. ההליכה לאוטו לוותה במחשבות אינסופיות על איך יוצאים מזה ואיך לעזאזל התדרדרנו כל כך בן רגע מזכייה בדאבל מדהים, העפלה לליגת האלופות וזכייה בגביע לקבוצה שנראית ככה וחוטפת תבוסות על ימין ועל שמאל עם שחקנים שמקומם בקבוצות תחתית או לאומית.
מגיעים הביתה מיואשים. בעבר כשחזרתי מדרבים בהם הפסדנו לא הייתי מיואש עד כדי כך, הסתכלתי קדימה. אבל הפעם זה שונה. תחושת הייאוש והתסכול מציפה אותך וקשה לראות את העתיד. אתה נזכר שוב במה שקרה לפני שעתיים בבלומפילד, ונזכר בעצמך עומד שם, חסר אונים, מול אלפי צהובים שחוגגים עוד משחק בדרך לאליפות. הגלגל הסתובב, והגיע הזמן שנעכל. מה שבטוח, יותר גרוע מזה לא יכול להיות.
לצערי יש גרוע יותר.
להזכירך, הייתה להפועל עונה בליגת המשנה.
הפועל נאבקה נגד ירידה פעמיים בשנות ה2000.
אז כן יש תקופות קשות תתעודד תזכר שהם אלו שהרגישו ככה ב4 שנים האחרונות עד שזה נהיה כאב קהה ועמום כזה עד שאוהדי מכבי היו מקבלים הפסד בתחושה של נו שיון, וכך הם הרגישו. אז היום אנחנו שם ונקווה שלא לעוד הרבה זמן, אך אין ספק צעדים מכריעים צריכים להיעשות.
אין כאן זבנג וגמרנו, להחתים מאמן ל3 שנים (אחד טוב אבל) ופשוט לתת לו לבנות. כי אין נוסחת קסמים ואין הוקוס פוקוס בכדורגל.