ביקשתי למחוק את ההודעה שלי כי אין לי זין לריבים ולעלבונות ול"תפסיק למצוץ לעצמך", ואז במקום להימחק זה צמח לאשכול של שני עמודים סו פאר. יש ימים שבאמת כלום לא הולך. אז הנה ההודעה המקורית (שעלתה כסטטוס בפייסבוק במקור) כדי שתפסיקו לספר לי מה אמרתי ומה לא אמרתי. הערה קטנה: אני לא אומר שהצלחה מקצועית זה לא חשוב. אני אומר שיש דברים שיותר חשובים, בעיני לפחות. זה הכל.
אז לא הלכתי לראות את המשחק שנערך הערב בין הפועל ת"א למכבי ת"א באיצטדיון בלומפילד. העדפתי לצפות בו מהבית עם אבא, אוהד הפועל מגיל 16 ואוהד כורסה מלא יודע איזה גיל. יש גם יתרונות לכורסה, אין מה להגיד: היתה פיצה, לא עישנו עלי ולא הייתי צריך לדרוך על אף אוהד בדרך לשירותים. גם הכאב אחרי הפסד כנראה פחות צורב. במהלך המשחק נתקלנו, אבא ואני, בתופעה שנראית מוזרה למתבונן מהצד. ואני לא מדבר רק על העובדה ש-11 ברנשים לבושי אדום הסתובבו במגרש כשהם עוטים את הבעת הכבשה המבוהלת, ותוהים מה רוצה מחייהם החפץ העגול שעף לעברם מדי פעם. אני גם לא מדבר על זה ש-11 לבושי הצהוב במגרש הזכירו באופן משונה את נבחרת המפלצות מספייס ג'אם. אני מדבר יותר על מה שהתרחש ביציעים. זה היה משחק ביתי של מכבי, ועל כן האוהדים שלה היו הרוב באיצטדיון. כפי שניתן לצפות מאוהדי קבוצה ביתית שמנצחת 0:4, שמעו אותם היטב לאורך כל המשחק. ההפתעה, למי שלא ממש עוקב אחרי הכדורגל הישראלי, הגיעה דווקא מהצד השני. כל אחד מהשערים של מכבי השתיק את אוהדי הפועל לדקה, שתיים. לא יותר. שער 5 וסביבתו, במשחק המחריד ביותר של הפועל זה שנים, מצאו את הכוחות להמשיך לעודד ולדחוף את השחקנים. בדקה ה-89, קצת אחרי שראדי כבש את הרביעי של מכבי, המצלמה עברה ליציע של אוהדי הפועל. בדרך כלל, כשהמצלמה עוברת ליציע הקהל המובס, היא רוצה לתעד אותו עוזב את האיצטדיון חפוי ראש, בורח לביתו ומסתגר שם. את הקהל האדום היא תיעדה צורח: "הפועל, אני תמיד אוהב אותך. הפועל, אני תמיד אהיה איתך". ובאותו רגע, בנאלי ככל שזה יישמע, התמלאתי גאווה והבנתי שוב עד כמה אני פאקינג אוהב את הפועל תל אביב. זה לא מהבית - למרות אבא (והבן דוד, ועוד כמה אדומים במשפחה) בתור ילד העדפתי דווקא את מכבי. הייתי יכול להיות בצד החוגג היום. ומוזר להגיד, אבל אני באמת שמח שאני לא, שהרגשתי שאני רוצה להיות חלק מהקהל בצד הנכון של בלומפילד. כי בדרבי הקודם, כשהפועל עלתה ל-0:1 שביר ומרגש מול מכבי שאלוהים יודע איך נשמר עד הסיום, האוהדים הצהובים השתתקו. ואתם יודעים מה? זה הדבר הטבעי לעשות: הקבוצה שאתה אוהב מפסידה, רע לך בלב, אתה מתכנס ושותק. לא אצלנו. לא בהפועל. כי אהבה מראים דווקא כשכלום לא הולך, כשזה לא אינסטינקטיבי, כשבאמת קשה. וכן, אוהדי מכבי מביניכם יאחלו לי עוד הרבה גאווה מהסוג הזה. אחרים יזכירו את המקרים שבהם הקהל הזה עובר, בעיניו, את הגבול. נכון, לאהוד את הפועל זאת לא אידיליה ואני לא עיוור. וכן, בסופו של דבר אני מרגיש כרגע זוועה בגלל התוצאה הרבה יותר מאשר מרוצה בגלל הקהל, שגם דאג (ובצדק) להגיד למאמן ולשחקנים אחרי המשחק מה הוא חושב על התצוגה הסופר-מבישה במגרש. אבל לתופעה הזאת, של מאות ואלפי אוהדים שמעודדים גם בתבוסה הכי קשה, יש עוצמה שקשה להסביר במילים. היא הרבה יותר חזקה מכל תוצאה מביכה, מכל מאמן כושל ומכל שחקן שאתמול היה בהפועל והיום במכבי. קשה להסביר את זה לאוהדים שהתרגלו לעודד רק כשמנצחים. קשה עוד יותר להסביר את זה למי שלא מתעניין בספורט, ובוחר בעמדה הקלה של התנשאות אדישה. אתם מפסידים משהו מאוד גדול ויפה שלחיים האלה יש להציע, עד כדי כך. ואני אומר את זה עם לב ספורטיבי שבור מאוד. אז כן, הפסדנו. בענק. 4:0. הנה, אמרתי את זה שוב. ובכל זאת, אני גאה להיות אוהד הפועל היום. יותר מאשר בהרבה נצחונות. יאללה. מחר יום חדש.
נערך לאחרונה על ידי dorz בתאריך 12 פברואר 2013, 02:18, נערך 2 פעמים בסך הכל.
|