פורום השדים האדומים

סקירת משחקי המחזור:
http://sports.walla.co.il/?w=/154/2598423

לעידן: הם מהמרים על הג'איינטס.

זהו, נגמרה העונה. כל הכבוד לירון על שליטתו המוחלטת בליגה העונה.
אני אישית מאוכזב מאד, זאת היתה עונת הפנטזי הגרועה ביותר שלי.

Congratulations to Yaron's team for earning the League Champion Trophy
Congratulations to Irish for earning the Second Place Trophy
Congratulations to morrissey for earning the Third Place Trophy

The Week 16 Hunger Foul goes to Ausishkin Reds for leaving 115.66 points on the bench and losing to morrissey.

בדומה לאולימפיאדות הקיץ והחורף המתקיימות כל ארבע שנים מתקיים עוד אירוע דומה שלא זוכה להרבה סיקור תקשורתי. הספיישל אולימפיקס הוא אירוע ספורט המיועד לאנשים בעלי מוגבלויות שכליות ולפיכך לא זוכה להרבה תשומת לב למעט אולי משפחות המשתתפים והאנשים העוסקים בדבר.
באופן דומה ב-NFL הספיישל טימס זוכים ליחס של הילד המאותגר פוטבולית כשרוב תשומת הלב מופנה אל עבר חוליות ההתקפה וההגנה ואלה שלא מוצאים את מקומם שם נשלחים לקבוצות ה"מיוחדות".
ללא ספק השחקן החשוב ביותר בספיישל טימס (אם תרצו הק"ב של הקבוצות המיוחדות) הוא הקיקר. יצורים אילו שהקשר ביניהם לפוטבול לעיתים נראה מקרי בהחלט מכריעים לא מעט משחקים ולפעמים גם אליפויות. חשיבות היכולת של הבועט לתפקד בדקות המכריעות כמו גם יכולתו להבקיע מרחוק נידונו כאן במדור בהרחבה בחודשים האחרונים.
ה 9 מ-9 המדהים מ-50+ של בלייר וולש הרוקי של מינסוטה שווה פינה משל עצמו. יחד עם פורבת' של הרדסקינס, טאקר של בולטימור וזורליין המפציץ של הראמס מסתמן לנו לא רק מחזור ק"ב מעולה אלא גם מחזור מרשים של בועטים.
היום אני רוצה להתייחס דווקא לילד החורג של כל קבוצת NFL. אילו שזוכים לעוד פחות תשומת לב משאר חבריהם. הם לא מתקלים אף אחד או לפחות לא אמורים לנסות כי זה בדרך כלל נגמר רע. הם גם לא חוסמים או שמים נקודות הלוח. למעשה בספורט המבוסס כל כך על מגע פיזי אם הם עושים את תפקידם נאמנה הם ימנעו מכל מגע. אכן חייו של הפאנטר אפורים ונטולים כל זוהר.
על פניו נראה שהתפקיד של הפאנטר לא מסובך. פשוט צריך לתפוס את הכדור שמגיע מהסנאפ ולהטיס אותו בבעיטה כמה שיותר רחוק. מכאן שקצת חבל לבזבז מקום ברוסטר על שחקן "מיוחד" שיבצע זאת. מסיבה זו כנראה במשך שנים בליגה אחד משחקני השדה היה מבצע את בעיטות ההרחקה הרבה פעמים היה זה הבועט או הק"ב המחליף ולעיתים שחקן שדה אחר עם פינה חמה בלב לפעולה הזו ששרדה מהרוגבי.
בפועל תפקידו של הפאנטר יותר מורכב מכיוון שהמטרה היא שבסופו של המהלך הקבוצה השנייה תמצא את עצמה כמה שיותר רחוק מהאנדזון שלך וישנן מספר דרכים להגיע לתוצאה הרצויה. כלומר בסופו של דבר מה שחשוב הוא לא כמה רחוק הכדור עף אלא כמה נשאר נטו אחרי החזרת הבעיטה.
פאנטר טוב יעזור לקבוצה שלו לנצח באחד המאבקים החשובים ביותר המתרחשים במהלך כל משחק פוטבול – הקרב על המיקום במגרש. היכולת להעביר את המשחק מהצד שלך עמוק לצד של היריבה מכריעה משחקים.
השינוי התפיסתי האומר כי גם הפאנטר הוא שחקן בעל מומחיות העומדת בפני עצמה התרחש כנראה באופן סופי עם בחירתו של ריי גאי ע"י אוקלנד בסיבוב הראשון בדרפט של 1973. גאי הוא הפאנטר היחידי עד היום שהועמד לבחירה להיכל התהילה אם כי עדיין לא הצליח לעבור את הסלקציה (כריס קלואי הפאנטר של מינסוטה עוד הספיק להיקנס על ידי הליגה על שניסה לעודד בחירה זו על המדים הרשמיים) .
היום יש בליגה הרבה שחקנים מוכשרים בעמדה הזו כשלכל אחד את המומחיות שלו.
היכולת להפציץ ולהטיס את הכדור כמה שיותר רחוק היא חשובה במיוחד כשהקבוצה נמצאת עמוק בתוך השטח שלה. אחד מהטובים בתחום הוא תומאס מורסטד מניו-אורלינס המעמיד השנה ממוצע של 50.5 יארד לבעיטה (חצי מגרש) בממוצע מה שמוביל גם לממוצע הגבוה ביותר בהיסטוריה בנטו לבעיטה בעונה אחת העומד כרגע על 44.4 יארד.
להעיף את הכדור רחוק זה חשוב אבל זה לא עוזר יותר מדי כשבצד השני ממתינים להם שועלים חמקמקים כמו דווין הסטר או פטריק פיטרסון שעלולים לקחת את הכדור כל הדרך חזרה. מאט מקבריאר הפאנטר של פילדלפיה מרחיק אמנם בממוצע ל-47 יארד כל פעם אבל ממוצע ההחזרה של כל בעיטה שלו עומד על 14.7 יארד מה שמשאיר לו בנטו רק 36.6 לבעיטה.
אחת הדרכים בהם הפאנטר יכול למזער את יכולת ההחזרה של הבעיטה היא על ידי הגדלת הזמן שהבעיטה נמצאת באוויר. ככה הוא מאפשר לשאר שחקני הקבוצה המיוחדת להגיע אל המחזיר לפני שהוא תופס את הכדור. אם התופס מחליט לרוץ הוא מסתכן בזעזוע מוח ולכן נשאר לו לנפנף בידו כדגל לבן ולסמן לפייר-קאטץ'.
אנדי לי (זה שם לפאנטר? זה שם לק"ב אקדוחן) של הניינרס הוא כנראה הפאנטר המוכשר בליגה. השילוב אצלו בין עוצמת בעיטה ליכולת לתלות את הכדור באוויר לכ-5.5 שניות כל פעם מוביל לנטו הגבוה ביותר לבעיטה בקריירה – 39.4 יארד.
כדי להיות מרחיק יעיל הפאנטר לא חייב להיות מפציץ למרחקים ארוכים. הרבה מבעיטות ההרחקה מתרחשות סביב קו מרכז המגרש ואפילו בחלק של היריבה. זה המקום בו פאנטר שיודע לדייק יכול להוות נשק התקפי כאשר הוא יכול לתקוע את היריבה סמוך לאנדזון שלה במקום שכל טעות הכי קטנה הופכת לנקודות. באופן אירוני משהו האויב העיקרי של הפאנטר כאן הוא האנדזון של היריבה והטאצ'בק הנלווה אליו.
יש בליגה פאנטרים עם כוונת לייזר כמו שיין לכלר של הצ'ארג'רס או זולטן מסקו של הפאטס היודעים לכוון את הבעיטה בדיוק למקום שהם רוצים ובכך לסבך מאד את היריבה מבלי להיות תלויים בקפיצתו האקראית של הכדור הביצתי.
אם מדברים על איפוס כוונות אי אפשר שלא להזכיר את ג'ף פיגלס הפאנטר הטוב בהיסטוריה לדעתי. הוא אף פעם לא היה מאילו שמשגרים את הכדור רחוק מאד (41.6 יארד לבעיטה) אבל כשפיגלס היה בועט סביבות קו החצי ידעת שחבל לשים מחזיר בצד השני כי הכדור תמיד נע לו במסלול קשתי קבוע אל עבר קו ה-5 של היריבה שם היה יוצא החוצה בעודו באוויר. השליטה שלו בחוזק הבעיטה והיכולת לכוון לקווים נתנו לו בנטו 38 יארד לבעיטה לאורך קריירה של 22 שנה.
היום השליטה של הפאנטרים בליגה בכדור היא מרשימה והם יודעים לסובב אותו כך שהרבה מבעיטות ההרחקה מסתיימות בתוך קו ה-20 יארד של היריבה. שניים מהמצטיינים בתחום הם האחים דאסטין (מהצ'יפס) ובריטון (מהברונקוס) קולקוויט.
בעוד שהצעיר בריטון מנצל את האוויר הדליל של דנבר לנטו של 42.2 יארד לבעיטה ומכניס 41% מהבעיטות בתוך ה-20 של היריבה. דאסטין מגלה שליטה עוד יותר מרשימה ומכניס 56%! מההרחקות בתוך ה-20 של היריבה. יותר מזה, 19 מההרחקות שלו (25%) נכנסו בתוך 10 היארד האחרונים של היריבה. כל זה כמובן לעוזר לקבוצה האומללה בה הוא משחק אבל הוא לפחות עושה את שלו.
למספר הלא רציונלי של השבוע נתמקד במרחיק דייב זסטודיל (זה שם של פאנטר!). זסטודיל המסתובב בליגה כבר 11 שנים מעמיד העונה מספרים יפים של 46.3 יארד לבעיטה עם נטו של 41.3 ו- 41.5% מההרחקות בתוך ה-20. אבל לא בגלל זה הזמנו אותו לכאן. הסיבה שבגינה הוא עומד כאן למשפט קשורה יותר בקבוצה שלו מיכולתו האישית.
בנקודה זו אני מרגיש מחויב לזווית קצת אישית. אוהדים שרופים יודעים שקבוצה קצת כמו אהבה לא בוחרים. כנער בן 14 ההיכרות שלי עם פוטבול הסתכמה בעיקר בפלייאוף של עונות 1986-1988 ובשלב זה כבר הייתה לי חיבה מסוימת לניינרס של מונטנה. רצה הגורל ובסוף 1988 הגעתי לארה"ב. נחתתי יחד הקארדינלס שהגיעו מסט. לואיס בפיניקס אריזונה. כשחזרתי אחרי שנתיים כבר הייתי מכור - לפוטבול אבל גם באופן מצער לקבוצה הנחשלת הזו (מי שמעוניין בפירוט נרחב מוזמן לחזור לסדרה של יונייטס - "60 שנה במדבר").
העובדה שזסטודיל משחק באריזונה נטולת ההתקפה השנה הופכת אותו לשחקן החשוב ביותר בקבוצה שלא משחק בהגנה. חוסר היכולת של התקפת הקארדס לייצר אפילו אינצ'ים בודדים מביא את זאטסודיל למשחק האחרון של העונה כשל"זכותו" רשומות כבר 106 בעיטות הרחקה - יותר מ-7 למשחק.
עם קצת מאמץ במשחק האחרון (וזה לא אמור להיות כל כך- קשה מול הגנת הניינרס שצריכים ניצחון כדי לקחת את הבית) הוא יוכל לשבור את ה"שיא" של 114 פאנטים בעונה. שיא אחד שכבר עומד לזכותו הוא מספר בעיטות ההרחקה המסתיימות בתוך ה-20 של היריבה השווה כרגע ל-44 אבל עוד הרגל נטויה.
התקפת אריזונה אחרונה בליגה ביארדים בהפרש גדול עם 263 למשחק והסיבה היחידה שהם לא אחרונים גם בנקודות היא שההגנה של הקבוצה מייצרת נקודות. הקארדס גם מובילים את הליגה עם 61 3&out השווה ל-31% מהדרייבים! לשם השוואה, ניו אינגלנד שבמקום הראשון בתחום לא מצליחה להשיג דאון ראשון רק ב-12.5% מהדרייבים. למעשה המהלך ההתקפי הכי טוב של הקארדס הוא להרחיק את הכדור ולתת להגנה לנסות לעשות קצת נקודות.
בשבוע שעבר אמרתי שאני צריך לשנות את הכינוי אבל מכיוון שלא בא לי להיות RIP אני אעניק משמעות חדשה ל-NRA. מהיום זה יהיה No Rings in Arizona ואני מבטיח להחליף את הכינוי ברגע שהוא לא יהיה תקף (יותר סביר שנראה קודם שלום עולמי).

אין מנדיי נייט?

http://sports.walla.co.il/?w=/154/2600767
ראשון, 20:00: דטרויט - שיקגו, ב-FOX
ראשון, 20:00: אינדיאנפוליס - יוסטון, ב-METV

ראשון, 23:00: סיאטל - סנט לואיס, ב-FOX
ראשון, 23:00: סן פרנסיסקו - אריזונה, ב-METV

שני, 3:20: וושינגטון - דאלאס, ב-ESPN

אני רק אניח את זה כאן

http://www.advancednflstats.com/2010/04 ... -data.html

תודה

מכירים את זה שתוכנית מערכונים מתעצלת לכתוב חומר חדש אז היא מחליטה למחזר חומר ישן באריזה קצת שונה וקוראת לזה לקט? מעצבן נכון? יופי אז זה מה שנעשה היום.
מכיוון שהעונה הסדירה הסתיימה השבוע חשבתי שזה יהיה זמן טוב להסתכל בחזרה על חלק מהשחקנים והגורמים בהם התעסקנו בשבועות הקודמים ולראות איך הם סיימו את העונה תוך כדי מבט קדימה לפלייאוף.
בתחום היארדים אחרי התפיסה פרסי הארווין הפצוע נשאר תקוע במקום ואיפשר לחשוד המיידי– ווס וולקר לעבור אותו ולסיים שוב ראשון בתחום עם 619 יארד. באופן קצת מפתיע אפילו בהיעדרו של הארווין כמות היארדים הנצברים אחרי התפיסה של הק"ב שלו פונדר רק גדלה. סה"כ כמעט 60% מ-2935 היארד שלזכותו באוויר נצברו ע"י הרסיברים אחרי התפיסה. אף פעם לא מזיק לקבל עזרה מאחרים בטח אם במקום למסור אתה יכול לתת את הכדור ל-MVP שבדרך – אדריאן פיטרסון.
ג'יי גיי וואט המשיך לתת הצגות בהגנה של יוסטון שמצידה עשתה הצגה כאילו היא משחקת. גם בתחום היירוטים הוא המשיך בשלו וסיים עם 16. למרות זאת הוא התדרדר קצת בדירוג וסיים במקום ה-10 החסר תקדים לשחקן קו הגנה. במקום הראשון בתחום סיים ריצ'רד שרמן ההיפראקטיבי מסיאטל שהוסיף גם 8 חטיפות ו-3 פאמבלים כפויים (כנראה שהאדרול עובד).
העונה של וואט הייתה חסרת תקדים בכל קנה מידה והוא סיים בנוסף ליירוטים גם עם 20.5 הפלות (מקום ראשון בליגה), עוד 43 פגיעות בק"ב (מקום ראשון), 39 תיקולים ליארדים שליליים (שוב ראשון) ו-81 תיקולים (מקום ראשון מכל שחקני קו ההגנה). בנוסף הוא כפה 4 השמטות ורק חטיפה חסרה לו בדף העמוס. את ה-MVP הוא כבר לא יקבל אבל זו ללא ספק אחת מ-5 העונות הטובות ביותר של שחקן קו הגנה אי פעם.
בתחום ההשמטות רוברט לאק השלישי המשיך לפמבל אך לא לאבד וסיים עם 12 השמטות שרק 2 מהן הפכו לאיבודים (מהצד השני שתי השמטות הפכו לטאצ'ים של הסקינס אז כנראה זה משתלם). מי שהתחיל לקנא בו היה קולין קייפרניק שב-63 נשיאות השנה השמיט 7 פעמים (עוד 2 במסירה) . אמנם הוא איבד רק שתיים מהן אבל בקצב היסטרי של פימבול כל 9 נשיאות כדאי שהוא ירגיע לפני שזה יוביל לאסון בפלייאוף. מבין הרצים ראויים לציון דאג מרטין שבעונתו הראשונה השמיט רק פעם אחת ב-319 נשיאות וסטיבן ג'קסון שלא פימבל אפילו פעם אחת ב-257 נגיעות בכדור.
טוני גונזלז הבלתי נגמר המשיך לתפוס את הכדור ושמר על הרצף של 13 עונות ללא איבוד. הוא סיים עם 93 תפיסות (9 בליגה) ללא אף פימבול. בנוסף הוא המשיך לרשום תפיסות בדאון שלישי שהמשיכו את הדרייב וסיים עם 22 כאלו (5 בליגה). לא יותר מדי אנשים נותנים לאטלנטה סיכוי בפלייאוף אבל אולי השנה לפחות טוני יראה סוף סוף ניצחון ראשון בקריירה בפלייאוף. נחזיק לו אצבעות.
איבודים המשיכו גם השנה להיות גורם משמעותי בקביעת זהות המנצחת כאשר הקבוצה שאיבדה פחות ניצחה ב-79.4% מהמשחקים. נציין כאן לרעה את הבאקס שהצליחו להפסיד 5 משחקים למרות שאיבדו פחות מהיריבה. הפאטס הפסידו אמנם בקרב האיבודים מול הניינרס 2-4 אבל סיימו שוב את העונה ראשונים במאזן האיבודים השנתי עם 25+.
למעשה 8 הקבוצות שאיבדו הכי מעט כדורים השנה (וושינגטון, ניו אינגלנד, סן פרנסיסקו, בולטימור, גרין ביי, יוסטון, אטלנטה וסיאטל) יהיו כולן בפלייאוף. מתוך 12 הקבוצות שממשיכות הלאה רק לשתיים אין מאזן איבודים חיובי: מינסוטה הנמצאת ב-1- זניח והקולטס שסיימו עם 12- מזעזע. כשמסתכלים על הנתונים היבשים לא כל כך ברור איך הקבוצה הזו שלא ממש הצטיינה באף תחום עלתה לפלייאוף. יכול להיות שיש כאן גם אלמנט של לאק?
אם נתמקד חזרה במכונה של הפאטס יש סימנים המעידים שיש לקבוצות האחרות ממה לפחד השנה. ראשית ניו-אינגלנד חזרה למשחק יותר מאוזן בין ריצה למסירה כשהם שניים רק לסיאטל במספר הנסיונות, מקום 7 בסך כל היארדים על הקרקע והכי הרבה טאצ'ים ופירסט-דאון בנשיאה בליגה.
עם כל זאת ההתקפה היא לא הבעיה של הפאטס אלא ההגנה שלא מסוגלת לעצור דרייבים. כאן ניתן להבחין בשינוי מדהים ב-5 המשחקים האחרונים כשהגנת הפאטס מראה סימנים של קשיחות ועוצרת את היריבות על 317 יארד למשחק 40 יארד פחות מהממוצע לקבוצה בליגה ושווה לממוצע שההגנה החזקה של שיקגו העמידה במהלך כל העונה.
בשני המשחקים האחרונים ההגנה של הפאטס עצרה את הג'גוארס פעמיים מלהשוות בסוף המשחק הראשון כשהם היו בפירסט-אנד-גול ובמשחק השני עשתה שאט-אאוט למיאמי. אז נכון שאילו לא ההתקפות הכי חזקות בליגה בלשון המעטה אבל אם השינוי הוא אכן אמיתי יש ליריבות של הפאטס מקום גדול לדאגה.
בתחום המחויבות למשחק הריצה נגלה כי 7 מ-10 הראשונות במספר ניסיונות הריצה (סיאטל, ניו-אינגלנד, וושינגטון, יוסטון, סן פרנסיסקו, מינסוטה ודנבר) נמצאות גם ב-10 המקומות הראשונים ביארדים על הקרקע וימשיכו לפלייאוף . נשים לב גם כי שלושת הרנינגבקס הדומיננטים בליגה השנה: אדריאן פיטרסון, מרשון-beast mode-לינץ' ואלפרד מוריס כולם יהיו בפלייאוף. הייתכן שבעונות הקרובות ישודר הסרט Back to the feature-back?
מי שצריך להיות מודאג לקראת המשך העונה מחוסר היכולת שלו לפתח משחק ריצה הם אטלנטה פלקונס הנמצאים קרוב לתחתית במספר הנשיאות (מקום 27), ביארדים (מקום 29) ובפירסט-דאון בריצה (מקום 30). הפאלקונס רצים רק ב-37% מהמהלכים וזה בהחלט סימן מבשר רעות למרות היכולת המרשימה של מאטי-אייס, חוליו ג'ונס, רודי וויט וטוני גונזלז.
מי שגורם לאטלנטה או לכל קבוצת NFL אחרת להיראות כמו קבוצת ריצה מסורתית הם כמובן הליונס שרצו השנה רק ב-33.7% מהמהלכים כשהם שוברים שיא בניסיונות מסירה עם 740 ניסיונות מסירה (26 יותר מהשיא הקודם) בזמן שסטאפורד שובר את השיא האישי בתחום עם 727 ניסיונות (36 יותר מהשיא הקודם). לפחות למגהטרון יצא מזה שיא אבל בשיטה הזו הם לא יגיעו לשום מקום.
בתחום הספיישל טימס בלייר וולש סיים עונת רוקי חלומית עם 35 שערי שדה ב-38 ניסיונות -10 מ-10 מושלם מ-50+ יארד. תומאס מורסטד הפאנטר של ניו-אורלינס עבר משחק לא מוצלח מה שחירב לו את האפשרות לשבור את השיא של אנדי לי בממוצע נטו לבעיטה בעונה.
ברגע הירואי של הקרבה הקארדינלס הצליחו לא להרחיק בכלל ברבע האחרון מול הניינרס מה שאיפשר להם להימנע מהשיא המפוקפק של בעיטות הרחקה בעונה והשאיר את הפאנטר דייב זסטודיל על 112 הרחקות 2 פחות מה"שיא". זסטודיל יתנחם בשיא הבעיטות בתוך ה-20 של היריבה עם 46 . אחד יותר מדאסטין קולקוויט הפאנטר של קבוצת ההתקפה המבריקה של קנזס סיטי שמצידו הכניס 54% מהבעיטות לתוך ה-20 של היריבה.
זסטודיל שמר את אריזונה במשחק ברבע הראשון כשתקע את סן-פרנסיסקו פעמיים עמוק בשטח המגרש שלהם (טוב זה היה יותר ההגנה אבל בואו נזרום עם זה). אם הוא הנשק ההתקפי הטוב ביותר שלהם אולי כדאי שהקארדס ינסו משהו חדש וישתמשו בזסטודיל בתור הק"ב (סה"כ הם ניסו כבר כל אחד אחר). אהה בעצם הם כבר ניסו משהו כזה פעם וזה לא כל כך עבד אז אולי לא כדאי (למי שלא מאמין שיגגל את השם טום טופה).
אי אפשר לעשות תוכנית לקט בלי לתת לצופה איזה קטע חדש כדי שהוא לא ירגיש שמרמים אותו. עד עכשיו התמקדתי רק במדדים ישירים . כלומר פילוח של נתונים שהם תוצאה של מהלכים במשחק. מכיוון שהגענו לפלייאוף אולי הגיע הזמן להתייחס למדדים מרוכבים כאלו המעבדים את נתוני המשחק כדי ליצור תמונה רחבה יותר.
אחד המדדים המוכרים ביותר הוא הרייטניג של הק"ב. מדד הרייטינג משקלל בין 4 פרמטרים ליעילותו של הק"ב: מספר היארדים למסירה, אחוזי הדיוק במסירה, אחוז המסירות שהלכו לטאצ'דאון ואחוז המסירות שנחטפו. עקרונית זה הוא מדד די גס שנוצר בשנות ה-70 כדי להעריך את יכולת המסירה הכללית של הק"ב והותאם לנתונים של המוסרים דאז כך ש-100 ברייטינג יעיד על יכולת פנומנלית. כמובן שמאז החוקים השתנו וגם אופי המשחק כך שכל שנה מספר ק"ב מסיימים עם רייטינג גבוה מ-100.
הרייטינג ספג לא אחת ביקורת פה במדור כמדד לא אמין שאינו משקף את היכולות של הק"ב. אחת הדוגמאות הקלאסיות שהועלו כאן היא אלכס סמית' שהיה שנים ק"ב בינוני ומטה והשנה דורג בין 5 הראשונים ברייטינג ועדיין הודח מההרכב ברגע הראשון שהארבו מצא לכך פתח.
לדעתי דווקא המקרה של אלכס סמית' הוא דוגמא הפוכה המוכיחה את האפקטיביות של הרייטינג. סמית' הוא אכן ק"ב מוגבל עם רייטינג קריירה של 79.1. ברגע שהגיע מאמן שהבין את זה ודרש ממנו לעשות רק דברים שהוא מסוגל היעילות שלו השתפרה פלאים ל-104.1. זה כמובן לא אומר שסמית' הפך בן לילה לק"ב עילית אלא רק שהיעילות של משחק המסירה שלו השתפרה.
הארבו מבין שבליגה של היום קשה להצליח בלי ק"ב דומיננטי ולכן החליט לבצע את המהלך האמיץ של המעבר לקייפרניק. לפחות בינתיים נראה שההימור השתלם בגדול כש CK7 מגלה מנהיגות יכולת לייצר מהלכים גדולים וגם רייטינג של 98.3.
צריך לזכור שהרייטינג מודד את האפקטיביות של המוסר רק על פי הנתונים היבשים מבלי להתייחס ליכולת שלו לנצח משחקים. הוא לא יודע להבחין בין אינטרספשן בהייל-מרי בסוף מחצית לבין אינטרספשן ב-2 יארד של היריבה שמוחזר 98 יארד לטאצ'דאון בצד השני. אולי זו הסיבה שהוא מושך אליו כל כך הרבה אש כי אי אפשר לראות בו כמה פעמים הק"ב החזיר את הקבוצה מפיגור או הוביל דרייב שניצח את המשחק. בנוסף הרייטינג אינו משקלל את כל הפרמטרים הרלבנטיים ליכולתו של הק"ב כמו כמה פעמים הוא מופל או מפמבל.
כדי להתמודד עם המגבלות האלו ESPN הציגו לפני 5 שנים מדד חדש בשם QBR (איניגו זה לכבודך). ה-QBR מרכז בעצם עבודת נמלים המודדת עבור כל מהלך את תפקוד הק"ב כתלות בגורמים השונים החל מהסיטואציה על לוח התוצאות והמיקום על המגרש ועד לחלקו בהצלחת או כישלון המהלך. מהבחינה הזו ה-QBR הוא מדד הרבה יותר מפורט מכיוון שהוא נכנס לקרביים של כל מהלך ולא לסך הכולל של הנתונים. מדד ה-QBR של הק"ב יכול לנוע בין 0 ל-100 כאשר 50 מעיד על יכולת ממוצעת.
מסירה של ק"ב ל-5 יארד בדאון שלישי ו-4 יארד דקה לסוף המשחק כשהקבוצה מובילה ב-3 תהיה שווה יותר נקודות QBR מאשר מסירה לטאצ'דאון של 50 יארד כשהקבוצה בפיגור 30 נקודות באותה סיטואציה. כמובן שברייטינג המסירה לטאצ'דאון בגרבג'-טיים תהיה שווה הרבה יותר.
על פי מדד ה-QBR הק"ב היעיל ביותר השנה היה פייטון מאנינג עם 84.1 נקודות בהפרש גדול של 7 מהמקום השני בו ניצב טום בריידי . הישג זה שווה לדירוג השנתי השני בטיבו בקטגוריה הצעירה הזו מאחורי העונה שוברת השיאים של ארון רודג'רס משנה שעברה. זו הפעם השלישית שמאנינג מוביל את הליגה במדד ה-QBR בחמש שנות קיומו. די מרשים בהתחשב בכך ששנה שעברה הוא בכלל לא שיחק.
כשאנחנו משווים בין מדד ה-QBR לרייטינג נראה כי בשתי הקטגוריות מדורגים ב-7 המקומות הראשונים אותם שמות (אני כולל כאן את היצור הדו-ראשי של הניינרס קייפרסמית' כק"ב אחד). ההבדל המרכזי הוא שטום בריידי מדורג שני ב-QBR אבל רק שישי ברייטינג בעוד שארון רודג'רס מדורג ראשון ברייטינג אבל חמישי ב-QBR.
אם נחזור לדוגמא של אלכס סמית נראה שאחרי שהעמיד כל שנה QBR של 50 ומטה השנה הוא עומד על 70.1 מרשים. כלומר כשמסתכלים על התמונה הכללית אנחנו רואים שהרייטינג למרות כל הבעייתיות שלו נותן מושג לא רע לגבי יכולתו של הק"ב. לא שחסרים הבדלים משמעותיים בין שני הדירוגים אבל בשורה התחתונה כשבאים לבדוק מי הק"ב שהיו טובים במהלך העונה ומי היו באמת גרועים (רמז – משחק בניו יורק ולא אילי מאנינג) התוצאות דומות.
בליגה של היום קשה לנצח בפלייאוף בלי ק"ב שניתן להסתמך עליו. לכל הקבוצות שעלו ב-NFC יש אחד כזה למעט מינסוטה שלה יש את אדריאן פיטרסון במקום.ב-AFC יש לנו כמובן את בריידי ומאנינג כששאוב סביר ביוסטון וגם דולטון בסינסינטי בסביבות הממוצע.
את ההבדל המשמעותי ביותר בין הרייטינג ל-QBR נוכל לראות בק"ב שישחקו במשחק הווילד קארד בין אינדיאנפוליס לבולטימור. נראה לי שיש די תמימות דעים לגבי העובדה שלאנדרו לאק הייתה עונה הרבה יותר טובה מזו של ג'ו פלאקו למרות מספר משחקים טובים של האחרון. למרות זאת מלבד הפרש משמעותי ביארדים לטובת לאק מבחינה סטטיסטית הנתונים היבשים מעניקים יתרון לפלאקו. לאק זרק המון השנה ולא ביעילות מרשימה (לפחות על נייר אילו מספרים של סטאפורד 2.0) מה ששם אותו במקום ה-27 מבחינת רייטינג עם 76.5. פלאקו לעומתו סיים עם רייטינג ממוצע של 87.7 המציבים אותו במקום ה-13 בליגה.
כשחושבים אחורה על המשחקים של שתי הקבוצות העונה נדמה שפלאקו לא הצליח כמעט לעזור לקבוצה שלו לנצח משחקים צמודים בזמן שלאק החזיר את הקולטס כמה וכמה פעמים מפיגור לניצחון. העובדות האילו באות לידי ביטוי ב-QBR שם פלאקו צונח למקום ה-25 בליגה עם 46.8 בעוד שלאק מטפס למקום ה-11 עם 65.
הדוגמא הכי קיצונית להבדל בין שני המדדים היא הק"ב המאכזב של השנה פיליפ ריברז שפשוט לא הצליח לתפקד ברגעים המכריעים. ריברז הוא בדרך כלל מוסר יעיל ונמצא במקום השישי מבחינת הרייטינג בכל הזמנים עם 94.5. גם ב-QBR הוא משיג בדרך כלל תוצאות טובות של מעל 60. השנה הרייטינג של ריברז לא מבריק אבל לא מצביע על התיפקוד הלקוי שציינו קודם ועם 88.7 הוא נמצא במקום ה-12 בליגה. ה-QBR לעומת זאת חושף את התמונה האמיתית כשה-40.6 של ריברז מציבים אותו במקום ה-31 לפני שמות מרשימים כמו בריידי קווין, מאט קאסל, ג'ון סקלטון וכן איך לא מארק סאנשז.
אז לסיכום ניתן להגיד שהרייטינג למרות הכל הוא מדד לא רע לדירוג הק"ב כשה-QBR מאפשר לנו לרדת יותר לפרטים.
נסיים בברכת may the best QB win לקראת הפלייאוף.

אנדי ריד סגר בקנזס סיטי, וקעקוע מאד מצחיק על הכלב רקסי
http://sports.walla.co.il/?w=/154/2603619