בינמן כתב:
אנטיגונה כתב:
כל ההתעסקות עם שבירת הלב לא מדברת אליי.
אני שונא שחקני כדורגל, קצת פחות רק מזמרים מזרחיים, בלי הבדל דת, מין וקבוצה בה גדלו.
רובם הגדול הם חומר אנושי די מבחיל ודוחה, ואין אחד מהם שיכול לשבור לי את הלב.
חבורה של כלומניקים שבזכות מטומטמים כמונו הם מצליחים להרוויח סכומים שגדולים על התפוקה והמקצוענות שלהם פי עשר לפחות, ושבזכות מטומטמים כמונו הם מצליחים להיות סלב ולהשיג את הפרחולות המגעילות שלהם.
אפשר וצריך להתעצבן שהיריבה התחזקה בשחקן ישראלי בכיר ולא אנחנו, ושזה סימן נוסף לתהליך המתרחש לנגד עיניינו, שיימשך באותה מגמה כל עוד יש קבוצה עם בעלים שמביא כסף לעומת קבוצה חסרת אמצעים ושמנוהלת בצורה בלתי ברורה.
הפועל בשבילי זה הכי אמוציונלי.
נחמד לנתח דברים באופן אובייקטיבי ומושכל, אבל זה רחוק מהמציאות.
שחקני כדורגל שלובשים את הסמל של הפועל מבחינתי כאילו אימצתי למשפחה שלי. על אחת כמה וכמה שחקני בית. אם זו פציעה יכאב לי. אם זו עזיבה לחו"ל להתקדם - אעודד ואתמוך ואחכה בחודורוב כשהם יגיעו מדי פעם להתאמן עם הפועל. אם בגידה - אני אהיה הכי אמוציונלי כלפי זה, לטוב ולרע.
אני מקנא במי שיכול להפריד את האמוציות והשכל במקרים האלו. באמת.
בכל פרוייקט האהדה כולנו מזיזים קצת את השכל הצידה, אבל יש גבול כמה אפשר להזיז אותו ולהתעלם ממה שקורה פה באמת.
מבחינתי כבר לפני 10 שנים כל הדיונים האלה על שחקני בית וסמלים היו פתאטיים, וגם כתבתי פה ושם על זה.
אם אתם לא מבינים איך אפשר להיות רציונלי, אני לא מבין איך אפשר להיות כל כך עיוור למציאות של השחקנים, ואיך בכלל עדיין יש את הכמיהה הזאת של הצורך באהבה לשחקנים, סמלים וכל הקשקוש הזה, שאני יכול להבין עד גיל מסויים.
אני יודע מי הם, מה הם שווים, ובעיקר לא שווים.
הם מרתיחים אותי לא על כך שהם גרועים. אלא על כך שהם לא עושים עשירית עבודה על מנת להצדיק את המשכורות שלהם, שהם חושבים את עצמם ורק על עצמם, ושבאופן כללי אני סולד מהטיפוסים האלה.
מי הם בכלל שיהיה אכפת לי מהם, במציאות המוכרת והידועה של הכדורגלן הישראלי?
אז בגלל שהאהדה היא אמוציונלית, אני צריך, כמו שהחלטתי לשמוח בגולים של קבוצה מסויימת ועצוב שהיא סופגת, ולבוא למשחקים בכדי לראות את אותה קבוצה מנצחת ומגיעה להישגים, גם לפתח רגשות כלפי השחקנים, לחיות באשליה שיש סמלים, שהם שווים משהו, שהם צריכים לעניין אותי בכלל?