פורום השדים האדומים

השנים שלנו בליגות הנמוכות היו כמו טיול למזרח/דרום אמריקה, ארזנו תיק לקחנו מצלמה, כמה בגדים ויומן לכתוב כמה אמירות יפות על החיים, טסנו למקום רחוק שבו הזמן לא חשוב, טיילנו , נשמנו אוויר נקי וטהור בעמקים ובהרים, ראינו אתרים היסטוריים שכולם כבר שכחו שקיימים, זיינו חבורה של מקומיות שלא נזכור את השם שלהן יום אחר כך, חגגנו כמו משוגעים והשתכרנו מהאושר של עצמנו, ואז חזרנו לא מגולחים ועם שיער ארוך הביתה - לארץ הזאת , שבלילות של מעבר לאופק חלמנו עליה כול לילה, על האהבה הראשונה- הרי התגעגענו, אפילו כתבו לנו שהתגעגעו אלינו, אבל אחרי חודש וחודשיים שאנחנו פה, אחרי שפירקנו את התיק, וחזרנו לחדר שלנו בשכונה הישנה, הבנו שזו אותה ארץ שעזבנו עם מלחמות ואבטלה ובכלל לא ממש חלב ודבש כמו שכתבנו ביומן שלנו, והבנו שצריך להתחיל לחיות, שהעולם לא עצר בשבילנו, שכולם מסביב פה במירוץ אחרי החיים ובתוכם ואנחנו רק היינו בהפסקה מתוך כול זה, היינו בחלום, ועכשיו שהחלום נגמר, צריך להתחיל לחיות, יום אחרי יום, בעבודה , בלימודים , בזוגיות ארוכה כזו שאוהבים את אותה בחורה גם אם לא זוכרים כבר למה, עכשיו צריך להילחם , להיאבק בציפורניים , כי אלה החיים , ובמציאות לא הכול עטוף בנייר צלופן וורוד בטעם מסטיק, וכול הדיון הזה של אם לפרק את הפועל או להיאבק בציפורניים, זה דיון של אלה שמוכנים לחיות פה ,בישראל, במציאות הזו, ולהיאבק על האהבה שלהם ובין אלה שהתאהבו בטיול בנדודים ובבחורה הברזילאית שהם לא זוכרים את שמה או איך היא נראית בבוקר שאחרי..

השנים שלנו בליגות הנמוכות היו כמו טיול למזרח/דרום אמריקה, ארזנו תיק לקחנו מצלמה, כמה בגדים ויומן לכתוב כמה אמירות יפות על החיים, טסנו למקום רחוק שבו הזמן לא חשוב, טיילנו , נשמנו אוויר נקי וטהור בעמקים ובהרים, ראינו אתרים היסטוריים שכולם כבר שכחו שקיימים, זיינו חבורה של מקומיות שלא נזכור את השם שלהן יום אחר כך, חגגנו כמו משוגעים והשתכרנו מהאושר של עצמנו, ואז חזרנו לא מגולחים ועם שיער ארוך הביתה - לארץ הזאת , שבלילות של מעבר לאופק חלמנו עליה כול לילה, על האהבה הראשונה- הרי התגעגענו, אפילו כתבו לנו שהתגעגעו אלינו, אבל אחרי חודש וחודשיים שאנחנו פה, אחרי שפירקנו את התיק, וחזרנו לחדר שלנו בשכונה הישנה, הבנו שזו אותה ארץ שעזבנו עם מלחמות ואבטלה ובכלל לא ממש חלב ודבש כמו שכתבנו ביומן שלנו, והבנו שצריך להתחיל לחיות, שהעולם לא עצר בשבילנו, שכולם מסביב פה במירוץ אחרי החיים ובתוכם ואנחנו רק היינו בהפסקה מתוך כול זה, היינו בחלום, ועכשיו שהחלום נגמר, צריך להתחיל לחיות, יום אחרי יום, בעבודה , בלימודים , בזוגיות ארוכה כזו שאוהבים את אותה בחורה גם אם לא זוכרים כבר למה, עכשיו צריך להילחם , להיאבק בציפורניים , כי אלה החיים , ובמציאות לא הכול עטוף בנייר צלופן וורוד בטעם מסטיק, וכול הדיון הזה של אם לפרק את הפועל או להיאבק בציפורניים, זה דיון של אלה שמוכנים לחיות פה ,בישראל, במציאות הזו, ולהיאבק על האהבה שלהם ובין אלה שהתאהבו בטיול בנדודים ובבחורה הברזילאית שהם לא זוכרים את שמה או איך היא נראית בבוקר שאחרי..

אין שום ספק בזה.

בגלל זה היחס אלינו בכדורגל שונה מהיחס אלינו בכדורסל.

כי בכדורסל אף אחד לא מפחד מאתנו.

אין שום ספק בזה.

בגלל זה היחס אלינו בכורדל שונה מהיחס אלינו בכדורסל.

כי בכדורסל אף אחד לא מפחד מאתנו.

השנים שלנו בליגות הנמוכות היו כמו טיול למזרח/דרום אמריקה, ארזנו תיק לקחנו מצלמה, כמה בגדים ויומן לכתוב כמה אמירות יפות על החיים, טסנו למקום רחוק שבו הזמן לא חשוב, טיילנו , נשמנו אוויר נקי וטהור בעמקים ובהרים, ראינו אתרים היסטוריים שכולם כבר שכחו שקיימים, זיינו חבורה של מקומיות שלא נזכור את השם שלהן יום אחר כך, חגגנו כמו משוגעים והשתכרנו מהאושר של עצמנו, ואז חזרנו לא מגולחים ועם שיער ארוך הביתה - לארץ הזאת , שבלילות של מעבר לאופק חלמנו עליה כול לילה, על האהבה הראשונה- הרי התגעגענו, אפילו כתבו לנו שהתגעגעו אלינו, אבל אחרי חודש וחודשיים שאנחנו פה, אחרי שפירקנו את התיק, וחזרנו לחדר שלנו בשכונה הישנה, הבנו שזו אותה ארץ שעזבנו עם מלחמות ואבטלה ובכלל לא ממש חלב ודבש כמו שכתבנו ביומן שלנו, והבנו שצריך להתחיל לחיות, שהעולם לא עצר בשבילנו, שכולם מסביב פה במירוץ אחרי החיים ובתוכם ואנחנו רק היינו בהפסקה מתוך כול זה, היינו בחלום, ועכשיו שהחלום נגמר, צריך להתחיל לחיות, יום אחרי יום, בעבודה , בלימודים , בזוגיות ארוכה כזו שאוהבים את אותה בחורה גם אם לא זוכרים כבר למה, עכשיו צריך להילחם , להיאבק בציפורניים , כי אלה החיים , ובמציאות לא הכול עטוף בנייר צלופן וורוד בטעם מסטיק, וכול הדיון הזה של אם לפרק את הפועל או להיאבק בציפורניים, זה דיון של אלה שמוכנים לחיות פה ,בישראל, במציאות הזו, ולהיאבק על האהבה שלהם ובין אלה שהתאהבו בטיול בנדודים ובבחורה הברזילאית שהם לא זוכרים את שמה או איך היא נראית בבוקר שאחרי..

השנים שלנו בליגות הנמוכות היו כמו טיול למזרח/דרום אמריקה, ארזנו תיק לקחנו מצלמה, כמה בגדים ויומן לכתוב כמה אמירות יפות על החיים, טסנו למקום רחוק שבו הזמן לא חשוב, טיילנו , נשמנו אוויר נקי וטהור בעמקים ובהרים, ראינו אתרים היסטוריים שכולם כבר שכחו שקיימים, זיינו חבורה של מקומיות שלא נזכור את השם שלהן יום אחר כך, חגגנו כמו משוגעים והשתכרנו מהאושר של עצמנו, ואז חזרנו לא מגולחים ועם שיער ארוך הביתה - לארץ הזאת , שבלילות של מעבר לאופק חלמנו עליה כול לילה, על האהבה הראשונה- הרי התגעגענו, אפילו כתבו לנו שהתגעגעו אלינו, אבל אחרי חודש וחודשיים שאנחנו פה, אחרי שפירקנו את התיק, וחזרנו לחדר שלנו בשכונה הישנה, הבנו שזו אותה ארץ שעזבנו עם מלחמות ואבטלה ובכלל לא ממש חלב ודבש כמו שכתבנו ביומן שלנו, והבנו שצריך להתחיל לחיות, שהעולם לא עצר בשבילנו, שכולם מסביב פה במירוץ אחרי החיים ובתוכם ואנחנו רק היינו בהפסקה מתוך כול זה, היינו בחלום, ועכשיו שהחלום נגמר, צריך להתחיל לחיות, יום אחרי יום, בעבודה , בלימודים , בזוגיות ארוכה כזו שאוהבים את אותה בחורה גם אם לא זוכרים כבר למה, עכשיו צריך להילחם , להיאבק בציפורניים , כי אלה החיים , ובמציאות לא הכול עטוף בנייר צלופן וורוד בטעם מסטיק, וכול הדיון הזה של אם לפרק את הפועל או להיאבק בציפורניים, זה דיון של אלה שמוכנים לחיות פה ,בישראל, במציאות הזו, ולהיאבק על האהבה שלהם ובין אלה שהתאהבו בטיול בנדודים ובבחורה הברזילאית שהם לא זוכרים את שמה או איך היא נראית בבוקר שאחרי..

כמה מלים על ההתעסקות בהתנהגות אוהדי הפועל תל אביב (במקור כתבתי אותם לאריה מליניאק והחלטתי להעלות אותם על הקיר שלי)
כל הפתרונות המוצעים הם טכניים. הם כאלו כי הם מתייחסים לסוגיה כאילו היא בין האוהדים של הפועל לבין עצמם או כאילו התופעה מתרחשת ללא כל השפעה של כוחות חיצוניים.
אל הליגה בכדורסל צריך להתייחס בכלים אחרים, הדומים יותר להבנת תופעות חברתיות במצב של מאבק מעמדות.
מי שמכיר אותי היטב יודע שאני שוקל היטב את דבריי. אני הגעתי למסקנה הברורה שהפועל תל אביב ״העצמאית״ איננה רצויה בכדורסל הישראלי כי היא קוראת תגר על השיטה. היא איום על הסדר הקיים משום שהיא איננה מצפה לאליפות מקרית אלא לשינוי מעמיק.
ראינו סימנים לניסיונות לבלום אותנו עוד בליגה ב׳. הם רק הלכו ותכפו ככל שהתקדמנו. מהפה ולחוץ הממסד ברך על הקמתנו, וחזרתנו לליגת העל, אבל זה נכון כל עוד הקבוצה מוסיפה להכנסות הליגה. כאשר התברר שאנחנו לא מוכנים להיות תפאורה, ואנחנו רוצים ״צדק לכל״, הכלים נגדנו הופעלו.
זה סוד הענין. אנחנו נלחמים מול כוחות גדולים, בעלי ההון. כבר עכשיו ברור שהם יעשו הכל שלא נקיים את הדרבי בראשלצ. ראש המנהלת החדש, שהוא חלק מהשיטה ולא צריך להסביר למה, כבר התחיל בכך.
ולכן, שום פתרון טכני לא יעצור את תחושות הזעם, שהולכות ומצטברות, אפילו אצל אנשים כמוני, כאשר רואים כיצד רוצים להפוך אותנו לחיית מחמד. כל עוד המאמץ הזה יימשך, לא משנה כמה שורות יפנו מאחורי הסל.
לצערי, הרוב המכריע של התקשורת לא מתייחס לתופעה הזו. חלק מחוסר הבנה, חלק מרצון מובנה ללבות יצרים, וחלק בהיותם שותפים לסדר הקיים.

הפועל ת"א, זאת שזכתה ב5 אליפויות ו4 גביעים, זאת שעד ל1997 מעולם לא ירדה ליגה, היא קבוצת ספורט תחרותית ומקצוענית,
הרבה לפני שהיא פלטפורמה להגשמת חלומות רומנטיים כלשהם

אני חייב להביא לפה מדבריו החכמים של "זקן השבט", יונתן לרנר, כפי שפירסם בפייסבוק (ואני מצטט בלי לקבל את רשותו):



יונתן, אתה חסר!

כמו?

אני לא מסכים לגישתך קרל,

אם הכל רקוב, הפועל תל אביב בדרכה החדשה היא טיפול שורש עמוק לכדורסל הישראלי.
אם יש דבר שאני גאה בו הוא, שלאורך שנים ידענו שיש לנו את הפוטנציאל להעביר את הליגה והאיגוד על דעתם. כשעלינו נוכחתי לדעת, שהתרסה בדמות מועדון המתנהל בצורה דמוקרטית, שיוויונית המקדש את ערכי הספורט הבסיסיים ביותר- היא כזו שהליגה לא ראתה מעודה. עצם היכולת והתעוזה שלנו לשנות את חוקי המשחק ועל הדרך את השיח סביב הכדורסל בארץ נתונה בייחוד שלנו כקהל ערכי בין קהלים שבויים. נוכל להביא להבראת הכדורסל רק אם נעמת אותו פנים אל פנים מול החולי הכבד שבו, ואת זה לא נוכל לעשות אם נשחק בליגה אחרת, מנותקת מהכדורסל הישראלי- מהחברה הישראלית.

הדרך לפרק את ההגמוניה המכביסטית בכדורסל הישראלי ובדרכו, היא להתעמת עימה בכל חזית, בכל הזדמנות, בכל משחק. וויתור ספורטיבי אינו אופציה מבחינתי.

אנחנו ננתץ את זכוכית הראווה של הליגה, יקח שנתיים, שלוש, חמש...נעשה זאת אם רק נישאר מה שאנחנו ומי שאנחנו.

אין לנו מגרש בייתי אנחנו משחקים מחוץ לעיר שלנו, מבחינתי אין לי בעיה להעביר את הדרבי לרוממה, למלא אותו ב5000 אדומים (מה ההבדל בין לסוע לחיפה ולסוע לראשון? לא רציני), להעשיר את קופתנו וחשוב מכל להמחיש לציבור את הצורך האמיתי שלנו באולם משלנו שיעמוד בכל הסטנדרטים הראויים למועדון פאר.

(כל עוד המנוי שלי יהיה בתוקף גם בחיפה כמובן)