EISEN כתב:
אאל"ט הם נוסדו לפני גלגלצ, ככה שלפחות בהתחלה הם לא היו.
חוצמזה, אם אתה רוצה לרדת לסוף דעתי אז ככה -
בוא ניקח לדוגמא את אלבום המופת "דם סוכר יחסי מין קסם" - נכון שיש בו פה ושם שירי גלגלצ כמו "אנדדר דה ברידג'", "איי קוד האב לייד" וכו', אבל יש בו הרבה יותר שירי Fאנק או איך שלא קוראים לזה, שבחיים לא זכו להשמעה בגלגלצ.
האלבום קליפורניקיישן היה פחות או יותר קו פרשת המים. הם איכשהו הצליחו לשלב מוזיקה טובה שגם תפסה את האוזן של ההמונים. (וכשאני אומר טובה אני מתכוון מוזיקה שהיא אחלה והיא לא מוזיקת גלגלצ טיפוסית). משם והלאה זה נהיה שיט אמיתי, האלבום הבא שלהם (נראה לי קוראים לו BY THE WAY) היה נפילה רצינית, וסטדיום ארקדיום היה כל כך סתמי לדעתי, שקניתי אותו והקשבתי לו רק פעם אחת. מאז הפסקתי לעקוב אחריהם, ויתרתי על הלהקה הזאת באופן סופי. אם אתה שואל אותי, אחרי קליפורניקיישן הם היו צריכים לפרוש.
זה הכל יחסי. צריך לקחת כל אלבום בפני עצמו, כי אם לא הייתי יודע הייתי חושב שזה להקות שונות בכל אלבום.
BSSM היה ללא ספק לדעתי האלבום הכי טוב שלהם. בגלל הסגנון שלהם שיצא החוצה, בהפקה מצוינת, ככה שלא היית צריך להיות בהופעה שלהם כדי לקבל את האנרגיות ולאהוב אותם. ובלי קשר המוזיקה שם היא ברמה גבוה מאוד. ג'ון פרושיונטה הביא להם את הערך המוסף שהיה חסר להם כדי להפוך למוזיקלית טובים, ולא רק התפוצצות אנרגיות.
קליפורנקשיין הוא אלבום להיטים. אני לא יודע כמה הם התכוונו לכך, אבל יש סיבה שהשירים שם כל כך ומוכרים וכל כך אהובים ע"י סוגים שונים של שכבות החברה. מוזיקלית הם התפתחו מאוד, אומנם הם לא להקת הfunk punk שהיו מקודם, אבל כמו כולם, הם התבגרו, בדיוק כמו קהל המעריצים שלהם (למרות שהם לא חסכו גם בשירים יותר חזקים במחינת ווליום). אבל הוא פשוט אלבום טוב שכיף להקשיב לו. ולהפסיק להקשיב ללהקה טובה רק בגלל שהם נהיו מיינסטרים זה קצת בלאדיש.
by the way אלבום דיי בנאלי ולא מעניין לדעתי חוץ מפה שיר ושם שיר.
staidium arcadium אני מאוד אוהב, ולדעתי הוא מאוד אנדרייטד, אבל הוא אלבום נורא סובייקטיבי כיוון שהוא בסופו של דבר אלבום של ג'אם. אין שם התחכמויות וניסיונות לדברים חדשים כמו קליפורנייקשן או BSSM אבל אם אתה אוהב את סוג המוזיקה הספציפית שהם מציגים שם, שזה ארבעתם עם הכלים בלי שום תוספות, לדעתי הוא אלבום מדהים. המבריקות וגם הטכניקה של ג'ון דיי זוהרת שם, ואני יכול התור גיטריסט להקשיב לו חופשי מהתחלה ועד הסוף ברצף (הוא גם נורא ארוך, 30 שירים או משהו) ולהנות. אבל זה דבר נורא שונה מאדם לאדם.
האחרון זה כבר לא אותה להקה ולדעתי אין טעם באמת להשוות. אלבום נחמד בסה"כ, יש כמה שירים שאני מחבב, אבל בסה"כ הם ירדו ברמה דרסטית מבחינה מוזיקלית וטכנית, ג'וש לא מתקרב ללהביא לשולחן את הגיוון ,היצירתיות והכוח שג'ון הביא. ואני לא ממש לוקח את האלבום הזה ברצינות.