חשבון הנפש שלי ארי שביט 09.08.2012
איש אינו אוהב להודות בטעויות. גם אני. אבל לפעמים אין ברירה. באחת השבתות האחרונות עליתי לצפון. במשך שעות ארוכות התבוננתי בהרי הגולן המאדימים לעת ערב. אבל לאט לאט ההנאה הצרופה לנוכח היופי המרהיב התחלפה במועקה כבדה. לא יכולתי שלא לחשוב, מה היה קורה היום אילו התקבלה העמדה האידיאולוגית שבה צידדתי: שלום תמורת הגולן. לא יכולתי שלא לחשוב, מה היה קורה היום אילו אהוד ברק לא קפא אל מול חאפז אל אסד ב-2000, ואילו אהוד אולמרט לא נקטע אל מול בשאר אל-אסד ב-2008.
הייתי מוכרח להודות, שאם השקפת העולם שבה האמנתי היתה מיושמת, גדודים של הג'יהאד העולמי היו חונים היום ליד עין גב, ומחנות של אל קאעדה היו שוכנים על שפת הכנרת. צפון ישראל ומקורות המים של ישראל היו גובלים בקיץ הזה בישות איסלאמית חמושה וקיצונית ובלתי ניתנת לשליטה. מאז הייתי לאדם בוגר, האמנתי בשלום עם סוריה. הנחות היסוד של האמונה שלי נראו רציונליות ומוצקות. שלום עם סוריה ימנע מלחמה נוראה בצפון ויפרק את מערך הכוחות הצפוני המאיים על מדינת ישראל. שלום עם סוריה יבודד את איראן וינחית עליה מהלומה אסטרטגית מרסנת. שלום עם סוריה יהיה עמיד כמו השלום עם מצרים ויקיף את ישראל בטבעת של הסדרים מדיניים מייצבים. שלום עם סוריה יחזק את הכוחות השפויים בעולם הערבי ויגבש מערכת אזורית מתונה, שתביא גם את הפלסטינים לפשרה.
הנחות היסוד הללו לא היו רק הנחות היסוד שלי. הן היו הנחות היסוד של יצחק רבין, שמעון פרס וממשיכיהם במרכז-שמאל. הן היו גם הנחות היסוד של חלק הארי של הממסד הצבאי. האמינו בהן רמטכ"ל אחרי רמטכ"ל אחרי רמטכ"ל. צידדו בהן ראש אמ"ן אחרי ראש אמ"ן אחרי ראש אמ"ן. לא מרצ היתה מפלגת השלום עם סוריה, אלא צה"ל היה מפלגת השלום עם סוריה. וגם אני, הקטן. בלא הרף כתבתי בעיתון ודיברתי בטלוויזיה על הצורך להגיע לשלום תמורת הגולן. במלוא המרץ לחצתי למען שלום סורי עכשיו. העמדה שמנגד נראתה לי בלתי סבירה ובלתי מוסרית. האנשים שמנגד נתפשו בעיני כאנשים מסוכנים. זעמתי על יצחק שמיר ועל אריאל שרון, שחסמו את ההידברות עם סוריה ומנעו מישראל שלום. הייתי משוכנע, שיום אחד ההיסטוריה תוקיע אותם
על סרבנות השלום שלהם ותתייחס אליהם כפי שהיא מתייחסת אל גולדה מאיר, משה דיין וישראל גלילי.
והנה: הפוך. בדיוק הפוך. אם היה שלום בשנות האלפיים, היום כבר היתה שפיכות דמים. אם היינו הולכים לישון לפני עשור עם אסד, היינו מתעוררים השנה עם הג'יהאד. אם היינו מוותרים על קצרין ועל שניר, היינו מקבלים טרור בדן ובדפנה. חומרים שונים ומשונים היו מוזרמים אל תוך מקורות הירדן. תקריות אש תכופות היו פורצות בתל קציר ובהאון. הרמה הסורית היתה נהפכת לחור שחור המסוכן לאין ערוך מהחור השחור של מדבר סיני. רעיון השלום, שהיה נכון לזמנו ונכון לשיטתו, היה נהפך למציאות סיוטית שהיינו מתקשים לעמוד בה. במוקדם או במאוחר היתה ישראל נאלצת לעלות שוב לתל-פאחר ולנאפח ולהמשיך לקונייטרה. אלא שהפעם העלייה הזאת היתה עולה במחיר של מטחי טילים בליסטיים על תל אביב. השלום שבו האמנתי ועליו המלצתי היה נהפך למלחמה רבתי, שבה ייתכן שאלפים היו נהרגים. הרי הגולן כמעט נעלמו בחשיכה. הגיעה השעה לחזור הביתה. האם הלקח הוא, שאסור לנסות שלום? לא, חובה לנסות להשיג שלום מציאותי. האם הלקח הוא, שצריך להשלים עם הכיבוש? לא, מוכרחים לדבוק בניסיונות היצירתיים לסיים את הכיבוש באופן הדרגתי. אבל בזהירות, חברים. בצניעות. תוך כדי הקשבה רצינית לאזהרות הרציניות של האנשים מנגד ותוך כדי התבוננות מפוכחת בעולם האמיתי שבו אנחנו חיים.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
