סופם של איצטדיוני הכדורגל האיקוניים
המכתש והאורווה כבר נהרסו, וסרמיל והקופסה הבאים בתור; בשנים האחרונות הולכים ונמחקים איצטדיוני דור הבטון של האדריכלות הישראלית
נועם דביר 20.06.2012 13:371הוסף תגובה
באוגוסט בשנה שעברה עלו דחפורים על איצטדיון המכתש בשכונת בורוכוב בגבעתיים, והפכו את המגרש המהולל לערימת בטון ואדמה. המכתש, שקיבל את שמו בשל צורתו הטופוגרפית הייחודית, שימש את קבוצת הפועל רמת גן בגלגוליה השונים מאז 1927. הוא נהפך לאייקון תרבותי וספורטיבי של תנועת הפועלים, ולאייקון נופי ואדריכלי. מיקומו בלב מרקם מגורים העניק לו אופי קהילתי, וגם איפשר לבעלי דירות הגג שמסביב לצפות במשחק מבלי לצאת מהבית.
האיצטדיון היה בעבר בידיה של ההסתדרות ונמכר בשנת 2009 לחברת יורוקום נדל"ן. עד לרגע האחרון ניהלו בעלי הפועל רמת גן והאוהדים מאבק עיקש בניסיון למנוע את ההריסה ואף שכנעו את עיריית גבעתיים להציע ליזמים לשכור את השטח למשך תקופת זמן ממושכת - אולם ללא הצלחה. בימים אלה מוקם על חורבות המכתש פרויקט מגורים יוקרתי בן שני מגדלים בתכנונו של משרד יסקי-מור-סיון. באתר האינטרנט של הפרויקט מוזכרים מוסדות החינוך הסמוכים, הספא המפנק והפארק שייבנה למרגלות הבניינים, ללא כל מלה על המורשת הספורטיבית והאדריכלית של המקום. זו דוגמה לעוד סמל עירוני, מיושן ככל שיהיה, שנכנע ללחצי הנדל"ן.
המכתש בגבעתיים, פעל מאז 1927 ונהרס ב-2011. צילום: ירון בר לב
המכתש אינו לבד. בשנים האחרונות נהרסו כמה מאיצטדיוני הכדורגל האיקוניים ביותר בארץ, בהם גאון ביפו והאורווה בפתח תקוה. בקרוב עתיד להיהרס גם איצטדיון הקופסה בנתניה וגורל דומה צפוי גם לאיצטדיונים וסרמיל בבאר שבע וקרית אליעזר בחיפה. כולם משתייכים לדור השני של האיצטדיונים בארץ - "דור הבטון" שהחליף את מגרשי הפחונים המאולתרים שהוקמו ברחבי ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-20.
מדובר במבנים צנועים, מודרניים, חסרי יומרות אדריכליות או עידון. מרביתם נבנו לפי מודל אחיד בשנות ה-50 וה-60 כאשר הכדורגל הישראלי עוד היה בחיתוליו מבחינה ארגונית ותקציבית. השאלה המתעוררת שוב ושוב היא האם הערכים שהם מבטאים מבחינה תרבותית, ספורטיבית, חברתית ואדריכלית מצדיקים את הכרזתם לשימור?
מעט מאוד ידוע על ההיסטוריה התכנונית של דור איצטדיוני הבטון, תחום נוסף באדריכלות הישראלית שלא זכה למחקר מספק. האדריכלים המקומיים הבולטים היו מעורבים אמנם בתכנון של מתקני ספורט (כמו למשל שמואל מסטצ'קין, שתיכנן את אולם הספורט בסמינר הקיבוצים ואת מרכז הספורט בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית) אולם מרביתם הדירו את רגלם מהאיצטדיונים.
המכתש בגבעתיים אחרי ההריסה. צילום: תומר אפלבאום
מי שלקחה אחריות על תכנון האיצטדיונים היתה ההסתדרות, שהחזיקה בקבוצות "הפועל". במקרים רבים נבנו מגרשי הספורט בסמוך למתחם ההסתדרות העירוני. הם נבנו טלאים על גבי טלאים ללא תוכנית אב מסודרת - קודם מגרש, לאחר מכן גדר, טריבונות, כמה ספסלים ובהמשך גם חדרי שחקנים ושירותים אחרים. משום כך קשה לאתר את זהותם של האדריכלים והמהנדסים שתיכננו אותם. במקרים רבים, כמו למשל בווסרמיל בבאר שבע, חתומה על התוכניות המחלקה הטכנית של העירייה.
הזיקה ההסתדרותית של רבים מאיצטדיוני הבטון תרמה גם לדימוי הצנוע שלהם, שהושפע מאדריכלות מודרנית-סוציאליסטית באירופה. "המשמעות היתה שמוותרים על כל מיני דברים של נוחיות כמו מבט טוב לעבר המגרש, או תקני בטיחות", מסביר האדריכל איתמר לויטין, לשעבר אדריכל יועץ של רשות הספורט. "הפתרונות הישראלים לאיסוף של קהל גדול שיצפה בכדורגל תמיד היו פתרונות פשוטים. התייחסו לתכנון שלהם כמו פתרון של בעיה - איך להושיב את האנשים האלה כמה שיותר בזול".
למשל איצטדיון האורווה בפתח תקוה, שנחנך באוקטובר 1967 וכלל טריבונה אחת בלבד עם וומיטוריום כפול (פתחי יציאה מתחת למושבים). הידיעה הקצרה שפורסמה בעיתון "דבר" לרגל הפתיחה לא עסקה באדריכלות הגנרית אלא בניסיונם של מנהלי הפועל פתח תקוה להזמין לפתיחה "קבוצת כדורגל מעולה מחוץ לארץ". האיצטדיון נהרס ב-2010 לטובת מגדלי מגורים חדשים. איצטדיון המושבה החדש החליף אותו ומשמש כיום כביתן של הפועל ומכבי פתח תקוה.
האורווה בפתח תקווה. נחנך ב-1967 ונהרס ב-2010. צילום: ניר קידר
לויטין, מחבר הספר "איצטדיונים ומגרשי ספורט פתוחים" (בהוצאת מכון וינגייט), מסביר כי ההריסה המתמשכת של דור איצטדיוני הבטון נובעת מהשינוי התדמיתי שעובר הכדורגל ומהפיכתו לעסק כלכלי לכל דבר. "לפני מאה שנים הכדורגל היה מעין מפלט להוציא אגרסיות של השכבות הנמוכות ועל הרקע הזה צמחה גם אלימות וחוליגניזם. בעשורים האחרונים כדורגל נהפך למשהו שמלכים ונסיכים באים לראות. כל הצורה שבה מתייחסים לספורט הזה השתנתה לחלוטין. היום בונים איצטדיונים בסטנדרטים של היכלות. אני קורא לזה קתדרלות של המאה ה-20. זה המבנים הכי גדולים והכי יקרים. לפני כל טורניר בינלאומי אתה רואה שיש תחרות איך לבנות איצטדיונים יותר משוכללים עם יותר ויותר חידושים".
האם לדעתך איצטדיוני הבטון יכולים להשתלב במגמה הזאת?
"הם אנכרוניסטיים לחלוטין. אין שם מקום אפילו לחצי טריבונה מבטון. תסתכל על השמות - הקופסה, האורווה, הם מדברים בעד עצמם".
שווה בדיקה
מבין דור איצטדיוני הבטון, בולטים שלושה איצטדיונים שתוכננו כמקשה אחת ושילבו בתוכם את כל התשתיות המודרניות: איצטדיון בלומפילד שנחנך ב-1962 (בתכנון האדריכלים מ. גלפז וש. שוורץ), האיצטדיון הלאומי ברמת גן שנבנה לרגל המכבייה השלישית ב-1950 (בתכנון הנריך פרנקובסקי-פרנקפורט) ואיצטדיון יד אליהו (כיום היכל נוקיה) מ-1967 (בתכנון זאב פורת ואשר מילשטיין). לשלושתם יש זהות אדריכלית שגדולה מסך מרכיבי האיצטדיון.
בלומפילד, שנבנה מכספים שגייסה ההסתדרות, הוא אחד ממתקני הספורט האיקוניים בישראל. הוא משתייך לסגנון הברוטליסטי באדריכלות המודרנית ומפגין קונסטרוקציה שרירית של בטון. למרות כוונתה של ההסתדרות לחנוך את האיצטדיון בחגיגה עממית מפוארת באחד במאי, הוא נפתח לקהל רק כמה חודשים לאחר מכן במשחק של הפועל תל אביב נגד שמשון תל אביב.
בלומפילד ביפו, נחנך ב-1962. צפוי להתרחב. צילום: ספי מגריזו
בשונה מאיצטדיונים אחרים של התקופה, בלומפילד ביטא את הפונקציה שלו באופן מובהק כלפי חוץ, כאשר החלק התחתון והמדורג של הטריבונות פונה כלפי הרחוב. סדרה של עמודי בטון מאסיבים מחזיקים אותן את ומשקפים את ההגיון הקונסטרוקטיבי של הבניין. החלל שמתחת לטריבונות לא מנוצל כיום אך בתכנון נכון היה יכול לאכלס פונקציות ספורטיביות, קהילתיות או מסחריות ולתרום להתחדשות העירונית של הסביבה.
במודעה שפורסמה לרגל פתיחתו של בלומפילד והופיעה לאחרונה בתערוכה "מאה שנות כדורגל בישראל" במוזיאון ארץ ישראל, מצולם האיצטדיון על רקע נופיה "האכזוטיים" (במקור) של יפו. "העובר ליד מתקן זה לא יכול שלא להתפעל מבנייתו הארכיטקטונית של האיצטדיון, הכולל חומת מושבים אליפסית גבוהה העוקפת את המגרש בתכולה של 22 אלף מקומות ישיבה נוחים להפליא".
פתיחת "משחקי הפועל" בבלומפילד, 1979. צילום: יעקב סער, לע"מ
לדעת ד"ר עדו נבו, מרצה במחלקת ספיר וחוקר של יחסי פוליטיקה, כדורגל וחברה, בלומפילד הוא האיצטדיון היחיד בארץ שראוי לשימור. "בלומפילד נבנה כאיצטדיון ולא טלאים על טלאים ופיתח סביבו תרבות ומסורת. הוא מספק עדיין חוויה טובה לצופים ויש לו גם ערך אסתטי". למרות דיבורים חוזרים ונשנים על הריסה, בלומפילד מופיע בתוכנית המתאר החדשה של עיריית תל אביב כמתקן ספורט שאף יוגדל ויורחב. לא ברור עדיין אם חלקו הישן ישומר.
ד"ר נבו מסביר כי איצטדיונים רבים ברחבי העולם נהפכו לנכס תרבותי משמעותי, כמו למשל האיצטדיון האולימפי בברלין שנבנה על ידי הנאצים ב-1936. "זה מקום שאירח אירוע משמעותי ושימש רקע להתרחשות היסטורית בעלת משמעויות בינאלומיות", כלשונו. מצד שני דווקא להריסה של איצטדיונים מיושנים יש לעתים תרומה לקבוצות שמשחקות בהן. הישגיה של קבוצת ארסנל הלונדונית השתפרו מאז שעברה מאיצטדיון הייבורי לאיצטדיון האמירויות. גם הייבורי נמכר ליזמי נדל"ן, אולם בתהליך הפיתוח של המתחם ישומרו חלקים מהאיצטדיון ומגרש הדשא יהפוך לגן ציבורי. זאת דוגמה שבהחלט אפשר ללמוד ממנה.
"רוב האיצטדיונים בארץ הם למעשה מגרשים שהוסיפו עליהם איצטדיון. למשל הקופסה בנתניה - מקום שיש לו בהחלט מסורת ואליפויות ותרבות פנימית, נבנה טלאים על גבי טלאים ואין לו משמעות היסטורית. האיצטדיון בבאר שבע הוא מתחת לכל ביקורת. נכון, הפועל באר שבע לקחה שם שתי אליפויות אבל הן כל כך רחוקות שאני לא מבין מה החשיבות בשימור של המגרש הזה".
את איצטדיוני דור הבטון מחליפים בימים אלה שורה של איצטדיונים חדשים ומשוכללים בחיפה, באר שבע, פתח תקוה ונתניה. אלה מתוכננים כבר בסטנדרטים בינלאומיים שמאפשרים אירוח של קבוצות וטורנירים מחו"ל ומגובים במגרשי חניה גדולים ובשדרה מסחרית שפועלת בצמוד אליהם (לעתים ממש כחלק מהמבנה). על כל איצטדיון חדש שמוקם נהרס איצטדיון ותיק אחד. תופעת הלוואי של התהליך הזה היא שמתקני הספורט הולכים ומתרחקים ממרכזי הערים - לא תמיד עם פתרונות הנגישות המתבקשים.
המאבק על שימור איצטדיוני הבטון נותר בינתיים בידיהם של אוהדים או של מנהלי הקבוצות. ארגוני השימור טרם הצטרפו למאבק הזה, למעט גישוש של המועצה לשימור אתרים בעניין איצטדיון המכתש בגבעתיים. לדעתה של טל בן נון גלז, מנהלת מחוז מרכז במועצה לשימור אתרים, לאיצטדיונים יש בהחלט מקום ברשימות השימור העירוניות והארציות.
"באופן כללי אנחנו מעוניינים בשימור של כל מבנה, מתקן או אתר שיש בו משמעות בעבור קהל או אנשים, בכפוף כמובן לבדיקה של הערכים שהוא מייצג", היא אומרת. "גם מתקן ספורטיבי כמו איצטדיון יכול להיות מרתק. אנחנו מדברים היום על שימור של מבני תעשייה ומבני חקלאות ולא רק בנייני ציבור או בנייני מגורים. אני חושבת שלאיצטדיונים יש ערך היסטורי ומשמעות עבור קהל רחב, לפעמים אפילו רחב יותר מזה שמכיר את מבני המורשת שאנחנו במועצה מטפחים. סוגיית שימור האיצטדיונים שווה בדיקה מעמיקה".
מקור:
http://www.haaretz.co.il/gallery/archit ... /1.1735626
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
