פורום השדים האדומים

היום ראיתי סרטון שהמחיש לי דיי טוב מה הלך שם באותם ימים, שמעתי המון סיפורים והתעניינתי מאוד לגבי המלחמה הזאת שבה רק העורף הישראלי היה שותף



מישהו שהיה באותם ימים יכול לספר איך העורף התמודד עם המצב? היו אבדות? למה לא הייתה התערבות צבאית של ישראל?

הייתי ילד בתל אביב וסה"כ זה היה אקשן דיי נחמד עבורי, חוץ מהפעמים שהאזעקה הייתה נופלת על "דודו מספר לגולו".
זה היה כמו צבע אדום רק בכל הארץ, עם התראה יותר ארוכה, הודעה בכל אמצעי התקשורת וכו'.

לא התערבנו צבאית כי ארה"ב הייתה במלחמה בעצמה, ולדעתי הטילה וטו על התערבות שלנו, ואנחנו ישרנו קו.
אבל את זה אני "יודע", לא "זוכר".

.

לא התערבנו צבאית כי זה היה מפיל את הקואליציה הערבית שתמכה בלחימה
בתמורה קיבלנו צוללות דולפין דנדשות מגרמניה במחיר אפסי.

אתה אשדודי נכון?
היו פה אזעקות?
נפלו פה סקאדים?

*עמבה. מסכות עמבה.

לא היו הרבה נפילות, היו כמה גם בגוש דן, לדעתי היו מספר מועט של הרוגים (לא יותר מ5 כמדומני).
היתי ילד, ככה שקח את זה בערבון מוגבל.

אתה בן 21?

סליחה טעות שלי... רפרפתי וחשבתי שמדובר על משהו אחר משום מה (על האיום של נשקים ביולוגים בתל אביב)..

היה הרוג אחד מנפילת טיל.
היו עוד כמה שנפטרו כשחבשו מסכה ולא הורידו את המכסה של המסנן וגם כמה נפגעו מהזרקת אטרופין בשוגג.

אני זוכר לילות שלמים בתל אביב, אין נפש חיה ברחובות.
דובר צה"ל נחמן שי היה הכוכב, היה רק ערוץ 1 עם 100 אחוז רייטינג.
היו מסיבות "סוף העולם". טובות מאלה לא תמצא.

חלק מהמלחמה הייתי בצבא, בדרום הרחוק והאזעקות לא הופעלו כי לא היה חשש שהטילים יגיעו עד שם.
בבתים אטמו חדר אחד עם ניילונים ומסקינגטייפים ושמו סמרטוט רטוב מתחת לדלת.
בעקבות המלחמה המציאו את מה שאתה מכיר היום בשם "ממ"ד".

נשמעת תקופה אפלה
אבל אני בתור חובב אדרנלין ומצבי חירום הייתי דווקא רוצה לחוות את זה
נשמע מעניין

שמעתי גם שפתחו את המכסים של הפירים בכנף 2 אבל אלו רק שמועות.

תקופה נהדרת! (לא הייתי מאחל לאף אחד לחיות אותה שוב).

והשמועות נכונות.

לא מספיק לך מה שאתה חווה בתור אשדודי ?

כשאני מביא לאנשים את הטיעון שאנחנו מופקרים והם מדינת תל אביב ובלה בלה בלה
אז הוא ישר שולפים שנפלו עליהם סקאדים עוד לפני שהייתי בשא"ש
אני חושב שיהיה ראוי שאני אחווה גם את זה.

חוץ מזה שאני חובב אדרנלין ומצבי חירום

התקופה נהדרת זה בציניות?

טיעון מפגר ואת זה אני אומר לך בתור תושב המרכז.
אתה לא חייב כלום לאף אחד.

אני מסכים עם פרנק.
קשה לתאר את זה ועוד ממרחק של שני עשורים אבל הייתה איזושהי תחושה קסומה באוויר ש...
עזוב, לא יכול להסביר את זה אפילו. אולי פרנק יצליח.

בכל מקרה, נשמע מעניין לראות איך החברה שלנו מתפקדת בימים בהם הקרע החברתי חייב להתאחות זמנית
והאחדות הלאומית (לכאורה) תופסת מקום.

ימים חשוכים ומרגשים.
אני חושב..

היו שמועות שהוא נהרג מנפילת פטריוט.

ומי ישמע, 1991 זאת איזו היסטוריה רחוקה.

מה שכן, כשחושבים על זה, אז באמת שזאת היתה תקופה אחרת. עם כל המפונקים של היום, הסלולרים והאינטרנטים, היתה היסטריה הרבה יותר גדולה במצב דומה.

באחד הימים הראשונים של המלחמה, ישנתי בבסיס צה"ל שאליו כוונו הסקאדים, התעוררתי ממה שחשבתי שהיה רעש של אופנוע, אבל זאת היתה ההזעקה הראשונה. עוד לפני שסגרנו את החדר האטום כבר שמענו בום אחד או שניים.

עוד זכרון מרגש היה בית אבות רב קומות בגבעתיים או משהו כזה, תורנות לשמור שם וליידע את המבוגרים במקרה שהיה ההפך מנחש צפע (לא זוכר מה זה היה). לא היתה הזעקה בזמן המשמרת שלי, כך שזה נחסך ממני אבל גם לא יצא לי לראות את הסקאדים והפטריוטים מהגג.

פטריוטים ראיתי משוגרים מסביבת שדה דב. הם נעלמו לתוך העננים אז לא ראיתי אם היתה פגיעה.

1:14
מטורף

ההרוג היה ברמת חן. שכח לסגור את דלת המקלט ועף עליה מההדף.
השכונה שלו פשוט נהרסה קליל.

הייתי נשוי טרי, וטרי במקום העבודה הנוכחי שלי כך שהתרוצצתי בלילות (בהוראותיו של יאיר לפיד שהיה בתצפית על גג בניין מעריב) לאיכילוב, לבתי חרושת שייצרו תופסי קירות כאלה, וכל מיני סיפורים אנושיים הזויים. ליל הטילים הראשון היה בין חמישי לשישי. בשישי פתחו את חנות השק"ם באבן גבירול, שהיתה קרובה למקום מגוריי, רק לשעתיים. היה מדהים לראות אנשים עם הערכות עליהם רצים לשעתיים כדי להצטייד במזון. הזכיר לי את יום פריצת מלחמת יום הכיפורים.
היתה נפילה גדולה ליד הבית שלי והתברר כי נפל סקאד בגני יהושע בלילה הראשון, כמו גם שני מטר מתחנת הדלק של סינמה סיטי, אז קראו לזה 'מושיקו לויקו'.
ההזנקה שלי לאיכילוב היתה לאחר ליל הטילים השלישי שבו השמועות דיברו על כך שסקאד נפל על בניין בן 12 קומות ברמת גן ומוטט אותו. בפועל הוא נפל ליד שורה של בנייניו ישנים משנות ה-50 של שלוש קומות צמודי קרקע. ציפיתי שיגיעו קטועי גפיים. הגיעו ילדים בהלם, וכאלה שהביאו את הכלב מבוהל. זה היה ליל הטילים הראשון שבו ילדה קטנה (בת-אל משהו) ספגה רסיס בראשה והיתה במצב קשה.

הסיפורים האלה מאוד מעניינים. אם עוד אנשים יכולים לשתף זה יהיה נחמד.

ההתחלה של כל זה, ובעיקר הלילה הראשון היו קשים כי היה חשש אמיתי שהטילים יהיו כימים ואף אחד לא ידע איך בדיוק מתמודדים עם זה. אחרי יום יומיים כאשר התברר כי הטילים הם קונוונציונלים כל הגישה של הציבור בכללותו השתנתה.
הסרט הזה שהתלהבת ממנו הוא למיטב הבנתי של פטריוט מפיל סקאד, והצפייה במחזות האלו היו יותר מנפוצה בגוש דן בתקופה ההיא. זה גם אומר שזה לא סרט מהיום יומיים הראשונים.
המלחמה הביאה איתה שורה של דברים טובים ובעיקר אוסף משובח במיוחד של תוכניות זהו זה.

ארווין הוא מהדמויות הגדולות בתוכנית:

וכנ"ל הבבא-בובה:

אני פחות אהבתי את הזקנים:
http://www.youtube.com/watch?v=e_AWcmHkdg8
ועוד לא מעט

האזעקה הראשונה היתה המלחיצה ביותר.
הייתי בצבא, ומרוב שהכניסו לנו לראש כימי וכימי במשך שבועות, אנשים היו בטוחים שאין אפשרות אחרת למקרה וייפול טיל.
אני הייתי בכוננות מסויימת, והעירו אותי כ-15 דקות לפני האזעקה הראשונה בשביל לתת משהו ולחזור לישון.
חזרתי לחדר עם חמישה אנשים בשינה עמוקה, שוכב על המיטה למעלה ומדליק סיגריה לפני החזרה לישון, ובדיוק אז הגיעה האזעקה.
היו שם בהלה ולחץ לא נורמלי, כולל מפקדים מבוגרים, וותיקים ומנוסים.

גם אני הייתי בדרום.
מהר מאד הבנו שאנחנו לא בסכנה ושצריך לדאוג יותר שיישאר לך בית לחזור אליו במרכז הארץ.
ואם כבר פרנק פה, אז אי אפשר בלי סיפור על הכלבה שהיתה לי.
בשתיים-שלוש אזעקות ראשונות ההורים שלי הכניסו אותה ל"חדר האטום".
אחרי זה היא כבר למדה לבד, גם באמצע הלילה, ובכל פעם שנשמעה אזעקה היא עלתה לבד לחדר האטום.

זאת הייתה תקופה טובה להומור הישראלי:





אכן, קשה להאמין אבל הייתה תקופה שבה אברי גלעד היה ראוי למאכל אדם.

היה לי העונג להיות חיילת בלשכתו של משה ארנס בתקופת מלחמת המפרץ.
למרות שהיה מפחיד, כי זו היתה הפעם הראשונה שבה המלחמה היתה קרובה לאזרחים והיה המון חוסר וודאות לגבי אופי הטילים שנשלחו (חרדל, גז, ראשי נפץ), אני חייבת לציין שזו היתה תקופה מיוחדת.
הבנות בלישכה התעלפו על נחמן שי
"זהו זה" היו במיטבם
בתל אביב אנשים חגגו כל שני וחמישי את מסיבות "סוף העולם"
והגגות היו עמוסי סקרנים שמצלמים את נפילות הטילים (לו רק היה אינסטגרם באותו הזמן.... )

זהו זה
תקופה מוזרה. מן הסתם זה היה שונה מאוד לעבור את זה במושב מאשר בעיר. הציפייה נבנתה במשך כמה שבועות, ואז בלילה הראשון בכלל לא הייתה אצלנו אזעקה, והשמיעה האבסולוטית שלי קלטה את האזעקה מבסיס רמת דוד והערתי את ההורים ואמרתי להם שנראה לי שזה בגלל שזרקו טילים. אחותי גרה אז בחיפה וסקאד נחת מעל הבית שלה, מה שהביא סוג של שחזור מוזר בלבנון השניה עם הטיל הראשון על חיפה כשבמקרה נפגשנו בעיר באותו יום ונסענו ממש קרוב לאיפה שהיא גרה בדיוק כשהוא נפל ( וכמו ב91 גם לא היה ברור אם זה טיל, אני אמרתי בום על קולי... ). אני ביליתי כל אזעקה בריצה החוצה, טיפוס מהיר על הגג של הרפת הקרובה ונסיון לנחש מהשובל של הטיל לאיפה הוא מיועד מה שבטוח, המסיכה המגעילה הזאת לא עלתה לי פעם אחת על הפרצוף אחרי שמדדתי אותה.
חוץ מזה אצלנו החיים התנהלו אותו הדבר, ובציפייה לתוכנית הבאה של זהו זה

נ.ב
טיל נחת בממש בתוך קניון לב המפרץ שהיה אז באמצע בניה. כשהמשיכו עם הבניה ותיקון הנזקים, שילבו חלק ממנו כ'קישוט' והוא היה שם לא מעט שנים לדעתי...

האבסורד הוא לסקאדים היו אחוזי הצלחה מאוד גבוהים בפגיעה במקומות מאוכלסים ובעלי עניין, אבל הגראדים והקסאמים והפצמ"רים מעזה רובם המוחלט נוחת במקומות לא מיושבים קרי "שטחים פתוחים"

במטח הראשון של הטילים הייתי בבסיס ברמת הגולן, והסמב"ס שם דיווח לכולם במקלט שנפלו טילים כימיים על חיפה וראשל"צ. לא ראיתי כל כך הרבה חיילים בוכים מאז, גם לא בהלוויות.
במהלך המלחמה הייתי בעורף, ופעם בשבוע הייתי צריך להישאר קצין תורן ללילה בשביל להכריח את החיילים להיכנס לחדר האטום ולשים מסכות אב"כ. רק הבנות פחדו ושיתפו פעולה, אחרי החיילים היה ממש צריך לרדוף ולחפש אותם בכל חדר.
היות ולהבדיל מרוב האוכלוסיה ידעתי בזכות תפקידי בצבא שאין באמת טילים כימיים, זה די השפיע על ההתנהגות שלי.
כמובן שבדירתי השכורה מעולם לא נכנסתי לחדר האטום שהכין שותף לחוץ, אלא להיפך, הייתי רץ ברגל ברחבי רמת גן לראות את מקומות נפילת הטילים. הצלחתי להגיע לטילים באבא הילל וברמת חן ממש מהר. זו היתה ממש אטרקציה והמוני אנשים הגיעו לראות ודי הפריעו לכוחות ההצלה.
ברחובות היו מחזות מבדרים של אנשים שמתכסים בניילונים, והיה נחמד ללכת לידם ולהסתכל עליהם כמו על מוצגים בגן חיות.
בסך הכל היתה חוויה כיפית למדי. אני מניח שכיום כאזרח חסר מושג עם ילדים אני כבר אתנהג כמו כולם ואתפקד במין כאילו פניקה.