פורום השדים האדומים

אני אמנם צעיר ו"בחיים" מפיו של נער בן 18 זה לא איזה מציאה גדולה, אבל בחיים לא ירדו לי דמעות במשחק של הפועל. כדורגל או כדורסל. גם לא לפני שנתיים ויום, כשעמדתי על המדרגות בטדי.
בחיים לא ירדו לי דמעות במשחק של הפועל להוציא את המשחק מלפני מספר שעות.
לא הייתי מעולם במשחק של הפועל כדורסל(אבא אומר שהייתי באחד לפני יותר מעשור, אבל אם לא זוכרים זה לא נחשב), המשחק עצמו פשוט לא משך אותי. לא הייתי גם היום.
מצד שני, אי אפשר להגיד שהייתי מנותק מהפועל אוסישקין(תל אביב) לאורך השנים. התעניינתי לעתים יותר ולעתים פחות.
את המשחק היום התחלתי לראות בטלוויזיה אי שם בסביבות הרבע השלישי. השמחה כמובן הייתה גדולה למראה התוצאה, אבל לא בצורה שלא חוויתי בעבר.
הדמעות? הן הגיעו ברגע מדהים אחד בו הקהל ומתן עשו דואט ל"לכל מקום שבאתי". את האמת? אין לי מושג למה ואיך. רגעים כאלה כבר היו ויהיו. אבל משהו שם, שבאמת אין לי מושג איך להסביר אותו, עשה את השינוי הזה.

תודה לכל מי שהרימו מהקרשים למרגלות אוסישקין את הפרויקט העצום הזה. גם אם לא הייתי שותף אני לא חושב שיש גבול להערכה שלי כלפיכם וכלפי העבודה שעשיתם.
תודה לך הפועל
שמעון מזרחי אני בא

כדי שהדבר הזה ימשך שנה הבאה תעשה חברות בעמותה.
מחיר של קופסת סיגריות בחודש תראה מה אתה מקבל!
בלי חברים בעמותה נמות.
ברוך הבא!

אני אמנם לא בכיתי, אבל הרגע שבו הדמעות כמעט יצאו היה התמונה של מאור עם דמעות בעיניים. גרם לי לחשוב על כל מה שעברנו מאז הריסת אוסשקין, וזה כלכך מרגש

אולי אני חופרת, בטח מחר אני אמחוק את ההודעה הזו, היא יותר מדי אישית, אבל עכשיו אני חייבת לחלוק, עם מי שיכול להבין:

- ערן, בן זוגי, מזכיר לי עכשיו, את הצ'ק הראשון שכתבתי בשביל חברות בעמותה. כתבתי על המעטפה "בהצלחה". לא יודעת למה, אבל דווקא הזיכרון הזה מפעיל לי עכשיו את בלוטת הדמעות, שמכסות את העניים, שבטח נוצצות.
כל הערב מנסה לעשות לי סדר במחשבות. הכל מבולבל, ומה שחוזר אלי זה דווקא לא רגעים של משחקים, אלא דברים שמגיעים לכאורה ממקומות הרבה יותר אישיים. חיבורים מוזרים: תמונות של הדחפורים באוסשקין, מתערבבות בצער הפרידה מהפנימיה בה עבדתי, משרד הפרסום ההוא, ממנו יצאתי אחת לשבועיים עם חולצה אדומה וצעיף להדר יוסף, לא יכולה לשבת במשרד צהוב, לא יכולה להיות תקציבאית של שטראוס - עלית, הניסיונות להסביר למה לעזאזל אני צריכה לקחת חלק בבעלות על קבוצה בליגה ב'. הולכת לראות משחק לבד, מרגישה שאני בעצם לא לבד. בדרך חזרה קונה בדיקת הריון - מאיה בדרך. הליכה למשחק עליה עם חניכים שלי לשעבר. מאיה נולדה כבר בליגה א' - המיים ירדו כשעמדנו לצאת למשחק. יושבת על המיטה, עם החולצה האדומה, מחכה שערן יכין תיק לבית החולים. גביע המדינה ביד אליהו - חודש שמיני או תשיעי עם אופיר. עד היום, אם נראה לרגע שהוא לא שומע, אני חוששת שעשיתי לו נזק במשחק ההוא.
כן, היו תקופות שהייתי יותר במשחקים, היו תקופות שפחות. המציאות לפעמים לוקחת אותנו למקומות אחרים. תמיד הייתי חברת עמותה, וכרטיס החבר נמצא ליד כל התכשיטים, לצד טבעת האירוסין. אלה התכשיטים הכי יקרים שלי, וזה לא נמדד בכסף.

(...) יושבת היום על הדשא, במקום שהיה אולם, במקום שהיה לב. מחובקת עם מאיה. עשר בלילה. אנחנו גמורות. "מאיהלה, את רוצה ללכת הביתה?" "לא אמא, אני רוצה לרקוד, אבל הרגליים שלי עייפות".
בא לשמוח , בא לי לבכות. אני לא יודעת מה להרגיש. איך קבוצה אחת, הפכה לחלק מהחיים שלי. איך החיים שלי הפכו לחלק מקבוצה

(עכשיו גם לא יעזור לך למחוק...)

רשע מרושע

הפועל סל,וכדורסל בכלל בשבילי זו אהבה חדשה,צעירה,שנתיים בלבד.
המשחק הראשון שלי היה שנה שעבר,מיד התאהבתי.
לא יודע למה. אולי זה הקהל,האווירה המטורפת,החברתיות והכיף או הענף עצמו,התאהבות כזאת ממבט ראשון.
בשנה הקודמת הספקתי להגיע העונה למספר מועט של משחקים בסופה של העונה.
את העונה הזאת התחלתי שונה כשהגעתי לכל משחקי הבית ולמעט משחקי חוץ,האהבה נמשכה,אהבתי וקיבלתי אהבה חזרה.
היום היה היום המתוח ביותר בחיי,לא חשבתי שאתרגש ממשחק כדורסל כך אי פעם,לקחתי חופש מבית הספר ומהעבודה,בקושי ישנתי אחרי החגיגות של אתמול,ידעתי שהרי הנאחס שיבואו עלינו היום יהיו כבירים.
לא יכולתי לשבת בבית,יצאתי ב14:00 כבר למרות שהכרטיס היה בכיס. הגעתי לבאר יעקב עם עוד חברה אוהדי הפועל שגם הם חולים שהגיעו מוקדם,נכנסו,קצת התגוששיות עם הזונות של מכבי,משחק,לא יכול לשבת בגוש,בקושי מצליח לפתוח את הפה אבל חייב,לא סתם תפסתי למישהו מקום. מעודדים,יוצאים 2 דקות למחצית להשתין ונכנסים 0:40 לסיום המחצית,מגלים 20 הפרש,מסרבים להאמין שזה יגמר היום,הפועל בטוח תדפוק את זה ברבע הבא. הפתעה,הפועל מתופצצת עליהם,6:00 דקות לסיום המשחק,כולם יודעים שזה נגמר,כולם מחייכים אבל מסרבים להודות שעלינו,רק בשביל לסחוב את אלת הנאחס עד הסוף.
דקה לסיום יורדים למעקה בשביל לקפוץ מהר יותר למטה,השעון נגמר לו,שואטים קדימה,לא רואים בעיניים.
מתן,גל,חיבוק. נשיקה לקלי,איכס זיעה בפה,לא נורא,שרים,רוקדים,ששון קפרא תמות,רוקדים עוד קצת,מניפים,חוגגים שוב.
נוסעים בשיירה לאוסישקין,מגיעים לשם חוגגים ושותים עד המוות,שרים ורוקדים שוב!
הלילה נגמר,נוסעים מאושרים הביתה,נכנסים ומודיעים לאבא שעלינו,הוא אומר "שנה הבאה גם אני חבר עמותה".

זה ללא ספק הדבר הכי מיותר שכתבתי אבל על הזין שלי.

היום הטוב בחיי.
תודה לך הפועל

האמת שאתה דוגמה מצויינת להפועל המתחדשת.
אני זוכר את ההודעות שלך לפני שנתיים שאמרת שלא הכרת את אוסישקין אבל מרגיש מחובר.
זוכר שהתחלת להתעניין איך עושים הפועל צעיר.
והיום...אין משחק שאתהלא נמצא בו, לא משנה שזה בגלל ההמבורגר, אתם שם תמיד.
איך ההרגשה להיות חלק ממשהו כזה?
עכשיו תביא עוד כמוך שלא טעמו את הדבש הזה שיעשו גם הם חברות בעמותה!

זה העתיד של הפועל. ויש חתיכת עתיד.

אין לכם מושג איזה כיף זה שיש אוהדים חדשים להפועל
לפני 5 שנים זה נראה הסוף. הסוף הסוף.
הפועל נקברה 3 פעמים, ושמו לה יציקת בטון על הקבר בדמות הרס אוסישקין.
כשהפועל אוסישקין קמה הדיבורים בהתחלה היו שזה צעד סמלי, שיבואו 100-200 איש למשחק, שזה לא יעניין אף אחד.
מי חשב שנגיע ליום הזה וכ"כ מהר ותהיה לכולנו קבוצה להתגאות בה.
יום גדול, והוא פה גם בשבילכם, הצעירים יותר

7000 חוליגנים בנוקיה לא יעצרו את הקידמה.

אני לא מאמין שזה קרה
באמת
אני חדש בהפועל כדורסל. את האמת שהתחלתי להתעניין רק בשנה שעברה, ורק השנה הזאת, קצת לפני הפלייאוף התחלתי ללכת למשחקים של הליגה הסדירה.
מהמשחק הראשון התאהבתי. זו חוויה שונה מהכדורגל. כל כך שונה. החיבור הזה עם השחקנים, העמותה הזאת, הטירוף הזה ביציעים...
אין, אין... זה לא נורמלי ואני כל כך שמח, ממתי אוהדי הפועל יכולים לשמוח ברצף בצורה כזאת??

אני לא יודע איך לבטא את הרגשות שלי, מה להגיד ומה לכתוב..
אני פשוט לא מאמין שהצלחנו לעשות דבר כזה, אני חוגג ושמח וצועק ושר, אבל כל פעם שמזכירים לי למה זה, למה חוגגים, אני תופס את הראש ולא מאמין.
מעבר לכך שאני גדלתי באוסישקין (אני עדיין ילד, כתה יא', גר שם קרוב), אבא שלי גדל באוסישקין, שיחק בהפועל ולקח דאבל עם הנוער ב81 אם אני לא טועה.. באחד האשכולות כאן יש את הסרט מלפני 4 שנים, אז את הסיפורים שעמוס מספר אני מכיר כבר מאבא (היו לי את כל המפתחות, כל יום הייתי באוסישקין פעמיים וכו').. כשאוסישקין נהרס הייתי בן 12, בין כתה ו' לז' אם אני לא טועה.. באחד הימים של החופש הגדול (22.7) מצאתי את עצמי קם ב7 בבוקר והולך לבד לראות איך הורסים לי את האולם שאני כלכך אוהב.. עד היום יש לי מתחת למיטה בתוך קופסאת נעליים 5 אבנים מהקירות של האולם. ואז, מיום הקמת העמותה, אמא נרשמה כחברת עמותה, אחריה אבא ואחריהם אני כפועל צעיר.. והיום, הגעתי ראשון לאוסישקין, ישבתי שם לבד וחיכיתי שיגיעו עוד, בדיוק כמו שלפני 5 שנים עמדי על הגשר עם עצמי ועם דמעות בעיניים, ככה היום, אחרי 5 שנים, אני יושב ועדיין לא מאמין שבאמת הצלחנו להשיג את מה שכל כך רצינו, השקענו כל כך הרבה שעות, כסף, מאמץ וקול בשבילו-
הפועל חזרה! הפועל תל אביב חזרה!
מעבר לזה, לא יודע מה להגיד, לא יודע מה לכתוב.. הפועל חזרה

שליש או יותר מהאוהדים שמגיעים למשחקים של הפועל זה צעירים (בני פחות מ-18). בני כמה הם היו כשאוסישקין נהרס והפועל מתה?
היום על אדמת אוסישקין הי"ד היו מאות חבר'ה. רובם הגדול צעירים בני פחות מ-18.
זה העתיד של הפועל.

וכן, הפועל חזרה!

אין לי סיפור חיים מרגש כמו אלה שלפניי אבל אספר את הזכרונות שלי מהפועל כדורסל,אולי קצת חופר אבל אני חייב להוציא.
אף פעם לא הייתי במשחק באוסישקין , הייתי פעם אחת באוסישקין בכיתה ב (אני זוכר שהייתי ילד והיינו בירקון וביקשתי שנתקרב לאוסישקין כי ידעתי ששם זה האולם של הפועל), אין לי את כל הזכרונות שלאנשים יש מהאולם.
הזכרון הראשון שלי מהפועל כדורסל הוא בכיתה א,קצת אחרי שהתחלתי לאהוד את הפועל בכדורגל. ראיתי בעיתון ספורט שניצחנו 25 הפרש,אז עוד לא הבנתי ממש,כמו היום,אמרתי שנקח אליפות. הזכרון השני הוא מעיתון יום ראשון בבוקר,הפועל ניצחה בפיינל פור של איזשהו טורניר אירופי וסיימה במקום השלישי (נגד מי זה היה,אני לא ממש זוכר)
בכיתה ב לא זכור לי כמעט כלום. אז ראיתי את "האליפות המדומה" וכילד קטן חשבתי שבאמת זכינו באליפות,עד שראיתי שהפסדנו למכבי
בכיתה ג,השנה שבה התחילו להרוס את אוסישקין, לא ידעתי שהורסים את הקבוצה והאולם. עד שפתאום ראיתי כתבה בעיתון ספורט שהראו לי שהאולם של הפועל הולך להיהרס.
אני זוכר זכור לי גם דרבי שהיה בערב לג בעומראחרי שמכבי הפסידו בגמר היורוליג ושמעתי שהיינו קרובים לנצח בו והפסדנו בהפרש חד ספרתי , זכור לי גם את המחזור הארחון של העונה שקלענו בו שלשה מחצי מגרש וניצחנו (אני זוכר גם שראיתי את זה בYNET את התקציר)
בכיתה ד, שמעתי שהפועל ירדה ליגה. לא ידעתי למה. עד אז לימדו אותי ש2 האחרונות יורדות ליגה.שאלתי את השומר בבצפר למה הפועל ירדו ליגה,שאלתי אנשים מסביבי למה,לא היה לי מושג. הזכרוונת היחידים מהעונה הזאת זה שהיה משחק עם חולון ושחקן נפל והלך לבית חולים,עצרו את המשחק ושניצחנו את אליצור רמלה וזה היה הניצחון היחיד שלנו באותה שנה בלאומית.
אחרי כיתה ד החל הניתוק שלי מהפועל בכדורסל. זה קרה בו זמנית,גם הרסו את אוסישקין ובכיתי כשראיתי את ההריסות,הבנתי שאין יותר הפועל בכדורסל. זה נגמר.
חולון (איפה שאני גר) עלו ליגה,התחלתי לקבל הזמנות למשחקים של חולון והלכתי לכמה משחקיםה,לכתי עםחברים (חלקם גם חזרו להפועל ,באותה שנה הם זכו גם באליפות,שמחתי,די שכחתי מהפועל בכדורסל,מידי פעם התעדכנתי,אבל תמיד הרגשתי במקום קטן בלב שחבל שאין הפועל ת"א בכדורסל.

כל השנים מאז שהתנתקתי מהפועל כדורסל חייתי על הזכרונות האלה, עד ששנה שעברה עלינו ללאומית,התחלתי להתחבר לקבוצה,עם תחילת השידורים,הפרסום התקשורתי,הבנתי שכאן אני סוגר מעגל והולך למשחק של הפועל כדורסל, קניתי כרטיס למשחק מול חולון ,ניצחנו ומשם התחברתי,פועל צעיר והליכה למשחקים.
העונה יצא לי לבקר בפארק הירקון בטיול של הבצפר (זה היה כמה ימים לפני הדרבי 3:1) ,ידעתי שאוסישקין נמצא איפשהו בסביבה,והלכתי לאורך הנהר עד שזיהיתי. התחילו לרדת לי דמעות,במיוחד שראיתי שיש שם בניין הסתדרות,שאותו לא הרסו ואת שלנו הרסו. פתאום התחלתי לשיר שירים של הפועל,הרגשתי גם שננצח את הדרבי והבטחתי לעצמי שאני עוד אחזור לפה שמח מתישהו.
היום כל כך רציתי לבוא לשם אבל לא הצלחתי, אני מאמין ומקווה שעוד יהיו סיבות לחגוג שם בקרוב.
הפועל חזרה,הגיע הזמן להחזיר את הכל למקום,שוב להגיע לדרבים,שוב משחקים בליגת העל,לא עוד שאלות "למה ירדנו ליגה?" אחרי ששאול הוריד אותנו.
תודה רבה לכל מי שהקים את הפועל מחדש. מאור הראל שחור וכל מי שמעורב בהנהלה.

ובאותה הזדמנות,פוחד שטביב יעשה את מעשה שאול,ונהיה חסרי אונים,אבל הפעם מבטיח,שבניגוד לפעם הקודמת,לא אתחבר לאף קבוצה עד שנשתקם,כי היום הוכח שלא משנה מה יעשו לנו,גם אם יפרקו אותנו,גם אם זה יקח זמן,אנחנו נחזור וננצח את כולם.

מאד מרגש

אין לך מושג כמה זה מרגש...

טוב אני מתחיל לכתוב פה בלי איזו פואנטה בסוף, סתם רוצה לספר.
אני אף פעם לא הייתי באוסישקין. המשחק הראשון שלי היה בנוקיה. לא היה לי בעצם מי שיקרב אותי לכדורסל, גם בכדורגל אני סחבתי את אבא שלי והרבה מהחברים שלי. אני זוכר שהייתי בהלם בעיקר מהאווירה והעידוד, במשחק לא ממש התרכזתי.
אבל ההתאהבות האמיתית התחילה אחרי המשחק הראשון נגד מגידו בבית. כל כך נהניתי מההרגשה הזאת, שהקבוצה של האוהדים. אמרתי לעצמי "איפה הייתי עד היום, מה הפסדתי". עד סוף השנה הלכתי לכל המשחקים שהיו חוץ ממגידו במבצר, והיה ברור לי ששנה הבאה אני עושה מנוי.

השנה הייתי כמעט בכל משחק בית (וכשלא זה היה בהתנגשויות עם נתניה בליגה ובגביע), נסעתי למשחקי חוץ קרובים או חשובים.
הפועל כדורסל הייתה מרכז החיים שלי השנה, וזה מדהים כמה מהר התאהבתי. זה דבר כלכך "טהור", משהו מיוחד. ב"ביחד" הזה שמרגישים בכל משחק עם כל אוהדי הפועל. אתה מבין איזה כיף זה שיש לך קבוצה שהיא שלך. למרות שלא הייתי אתמול במרכז מקס (בניגוד לשני המשחקים הקודמים שם) היה כלכך מרגש לראות את זה בטלוויזיה. לראות את החיבור עם השחקנים, שבמכבי זורקים זין על האוהדים. לראות את הדמעות של מאור ולחשוב לא רק על כל מה שהפועל עברה בחמש השנים האחרונות, אלא גם על מה שאני והפועל עברנו רק בשנה האחרונה, על זה שהדבר שהיה מרכז החיים שלי בשנה האחרונה - ניצח.

הפועל חזרה!