פורום השדים האדומים

לא האמנתי.
לא האמנתי שהרגע הזה יגיע.
לא האמנתי כשלקחתי רכבת ב6 בבוקר והלכתי ברגל מהאוניברסיטה לאוסישקין, כדי להיפרד בפעם האחרונה ממקום מדהים שלא טעמתי ממנו מספיק.
לא האמנתי כשנכנסתי בפעם הראשונה בחיי להדר יוסף, במשחק נגד בית"ר בני בבלי בפתיחת ליגה ב'.
לא האמנתי בפעם הראשונה שראיתי במו עיני את הפועל תל-אביב בכדורסל לוקחת תואר רשמי. וגם לא בפעם שאחרי, וגם לא בפעם שאחרי.
בטח שלא האמנתי ברגע הכי קשה בחיי מבחינה ספורטיבית, כששמטנו ניצחון בטוח בבקעה, לפני שנה.
והכי לא האמנתי, או בעצם לא עיכלתי, כשהתחלתי לבכות - לא. לא לבכות. להתייפח - לקראת סוף הרבע הרביעי היום בבאר יעקב, כשהתחילו לשיר בתאונת מטוס קלה.
עם עיניים אדומות מדמעות חיבקתי את כל מי שזז לידי, קפצתי על האליל שלי, מתן נאור, עמדתי על הפרקט, הסתכלתי סביבי. והתחלתי להאמין.
הפועל בליגת העל. הפועל חזרה, ועכשיו באופן סופי ומוחלט. ניצחנו. על כל המשתמע מכך.


אחרי מונולוג אישי שפשוט הייתי חייב לפרוק מתוכי ובהחלט לא מסביר אפילו שמינית ממה שאני מרגיש עכשיו,
אני רוצה להגיד תודה ענקית, בשם כל עם הפועל וגם ממני אישית, לכל מי שלקח חלק והרים את הפועל מהקרשים לליגת העל.
ממאור, שרק אלוהים (קרי: מתן נאור) יודע עד כמה אני אוהב ומעריץ אותו, דרך שחר גואטה ואוסקר, אליעזר כהן וטוהר חיימוביץ, וכולל כל גרון אדום שנקרע מאז ליגה ב' ועד היום.

שמעון מזרחי אני בא.

תאמין.

הרגע הזה,שנגמר השעון,אתה מעכל שעלית ליגה,הרגע שחיכית לו חמש שנים,שאתה רואה את מאור בוכה,את בוכמן מחייך,את נועה באושר,ברגע הזה אתה פשוט באקסטזה.
יורד לפרקט מחבק כל מה שזז,גברים,נשים וטף.
מאושר,בוכה ומתרגש עם כולם.
הרגע המאושר בחיי