פורום השדים האדומים

יזכור

ארז אשכנזי אדום שלא נשכח


בן בתיה וינון. נולד ביום כ"ה בסיוון תשמ"ב (16.6.1982) בקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן. אח לרוני, אביב ולילך. ארז נולד בימי מבצע "שלום הגליל" ונקרא על-שם ארזי הלבנון. הוא למד בבית-הספר היסודי "רימון" שבקיבוץ מסילות ובמוסד החינוכי "גלבוע" שבקיבוץ בית אלפא.

ארז היה בן אוהב ונאהב. הוא אהב מאוד את משפחתו, את אחיותיו ואחיו, את הוריו ואחייניו ואת הסבים והסבתות. ארז ניחן בנשמה גדולה, רגישות חברתית והיה מוקף חברים רבים. מאז ומתמיד התבלט ביכולותיו הפיזיות, היה שובב עם לב זהב, אך גם רציני, אחראי ומסור, שאף תמיד לשלמות והסתפק רק בטוב ביותר. הוא היה תלמיד מצטיין, שקדן בעל סקרנות טבעית ואת בחינות הבגרות סיים בממוצע 95.

לצד משיכתו לידע, נמשך ארז גם לספורט. הוא היה שחקן כדורעף מצטיין בנבחרת "הפועל בקעת בית שאן" וייצג את ישראל בנבחרת הנוער. ארז היה ידוע כאחד האוהדים ה"שרופים" של קבוצת "הפועל תל-אביב" בכדורגל והיה "אדום" בנשמתו. שבת אחרי שבת נהג להגיע לשער 5 באצטדיון "בלומפילד" ולצפות במשחקים.

לארז הייתה מודעות פוליטית גבוהה ודעות מגובשות. בצעירותו הצטרף ל"נוער מר"צ" והיה פעיל מאוד. בימים שקדמו לבחירות יצא לצמתים ופעם אמר לאביו: "אבא, צריך להציל את המדינה. צריך לדאוג שיבוא כבר שלום באזורנו ושלא ייפלו עוד בנים".

כל מי שמכיר אוהד הפועל שנפל בזמן המלחמה או בזמן השירות הצבאי מוזמן לכתוב היום יום הזיכרון !!!!!!!!!

http://www.red-fans.com/Article.asp?id=1914

סיפורו של אוהד הפועל סמ"ר נתן אוחנה ז"ל
אתר 'אדום עולה' מתייחד עם זכרם של הנופלים במערכות ישראל וחללי פעולות האיבה. סיפורו המרגש של אוהד הפועל תל אביב, נתן אוחנה, שהעריץ את הקשר ג'ורג בורבא. הוא נפל במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, בעת ששירת בחיל תותחנים.

המתח שהיה בבית משפחת אוחנה בזמן מלחמת יום הכיפורים היה קשה מנשוא. אי הוודאות לגבי גורלו של האח הצעיר, נתן, אפפה במשך ימים רבים בין בני המשפחה. בחלוף למעלה מ-30 שנה, מתברר כי חלק מהאחים ידעו את דבר מותו של נתן, אולם לא סיפרו לאף אחד. "רציתי להעניק להם עוד שבועיים של אופטימיות. בתוכי רעדתי במשך חודש שלם" – מספרת שירה בת ה-62, אחותו של סמל חנן אוחנה, שנהרג במלחמת יום הכיפורים.

"אחת מהדודים שלי שלי התקשר כבר ביום השלישי למלחמה, וסיפר ששמו של נתן כתוב ברשימת ההרוגים שמופיעה בקצין העיר. נסעתי לשם והבנתי שהוא נהרג, למרות שסירבו לומר לי את זה בוודאות. חזרתי הבייתה, ואני זוכרת היטב איך הברכיים שלי רעדו. בליבי נפרדתי ממנו, אבל לא אמרתי לאיש. היה חשוב לי שכולם יחיו עוד כמה ימים בתקווה, לפני שהשכול הכבד מגיע אלינו".

מסתבר שגם האחות רחל (59) ידעה על מותו של אחיה נתן, תוך זמן קצר. "כאשר בעלי אושפז בבית החולים עקב פציעתו במלחמה, נכנס לחדר קצין מתותחנים עם חוברת של שמות ההרוגים. אף אחד לא ידע, אבל בזמן שהקצין הלך לשירותים, הבטתי בחוברת בחטף, וראיתי את שמו של אחי רשום שם. הבנתי מייד שאין דרך חזרה, אבל לא סיפרתי לאף אחד", מתארת רחל.


הילדות בתל אביב, האהדה להפועל

נתן אוחנה נולד בשנת 1954, בן למשפחה בת ארבעה ילדים גדולים ממנו. הוא היה צנום מאוד בגופו, ורק כאשר התגייס החל לפתע לגבוה. למרות שהיה תלמיד מצטיין, החליט נתן לעבוד לאחר הלימודים, בבית הדפוס של אחיו הגדול אהרון, שמספר כי "נתן היה מסוג האנשים שעושים את המוטל עליהם בצורה הכי טובה ויעילה. הוא אומנם היה הכי קטן, אבל התנהג כבוגר כמו כולם. כשעבד בבית הדפוס, הוא היה מסיים לעבוד בחצות הלילה. וכשראה שהוא לא מצליח לסיים את העבודה – הוא קרא לחבריו בכדי שיעזרו לו. הוא עשה הרבה פעמים את העבודה הרבה יותר טוב ממני, ורק בן 15".

נתן אהב מאוד כדורגל, אהדתו הייתה להפועל תל אביב. מגיל צעיר נהג נתן לפקוד מדי שבת את איצטדיון בלומפילד ביפו, והשחקן שאהב יותר מכל היה ג'ורג' בורבא, חלוצה הישראלי והמהיר של הפועל תל אביב. בגיל 15, כאשר כל חבריו החליטו לנסוע למועדון בעיר, נתן נסע יחד איתם, אולם בשל גובהו הנמוך, הוא לא הורשה להיכנס למועדון. "אני זוכרת שהוא סיפר לי את זה וצחקתי עליו" – כך סיפרה אחותו גילה. "הוא היה מאוד ביישן". גילה מספרת כי נתן אהב מאוד לשדר את משחקי הפועל, ואף הסתובב בבית מדי פעם עם מקל בידו, אותו דימה למיקרופון של שדרים.

"אני זוכר", אומר אהרון, "שהוא הלך לשירותים בבית הדפוס באחד הימים ועישן שם. כשיצא, שאלתי אותו מה עשה שם? והוא לא הבין מה אני רוצה ממנו, מה אדם יכול לעשות בשירותים? הוא כנראה לא הבין שראיתי את עשן הסיגריות שיצא מהגגון. הוא היה לפעמים תמים מאוד".

הגיוס לתותחנים, המלחמה בכיפור

בגיל 18 התגייס נתן לחיל התותחנים לגדוד 405 (נמר) שהיה אחראי על הגזרה הצפונית ברמת הגולן. במקצועו היה כוון, למרות שהיו לו משקפיים. "כשנתן התחיל את הצבא אני הייתי בארה"ב, הייתה לי שם עבודה. וכל שבוע שלחתי לו 20 דולר במעטפה, כדי שיהיה לו כסף לבזבז קצת כחייל. אני זוכר שהוא היה מספר על הבית, אבא, על ההפסדים של הפועל תל אביב, ובעיקר חוויות מהשירות הצבאי" – סיפר אהרון.

בתחילת אוקטובר, בשנת 1973, שהה נתן יחד עם חבריו לצבא בשבוע נופש בביל"ו. בצהריים הוקפצה כל סוללת ב' (בועז) לרמת הגולן, לאחר שהתקבלה התרעה על 'יום קרב' שצפוי בגזרה הצפונית. "כשהוא הוקפץ לצפון, נתן שלח לנו גלויה, שבה כתב 'עלינו במפתיע לרמת גולן, אני לא יכול לספר לכם למה. אני צריך שתשלחו לי ציוד אישי להמשך השבועות הקרובים. אוהב נתן'. הנתון המזעזע ביותר הוא, שאת הגלויה קיבלנו לאחר שהודיעו לנו שנתן נהרג" כך סיפרה אחותו רחל.

ביום שבת ה-6 באוקטובר בשעה 14:00 פרצה מלחמת יום הכיפורים. הסוללה של נתן התמקמה על פי הוראת של הסמג"ד דאז, אורי מנוס, מאחורי המוצב תל ג'וחדר המרחק כ-600 מטרים בלבד מהגבול הסורי, קרוב מאוד לציר הנפט. מפקד הגדוד ניהל את המערכה כ-קצין שיתוף ארטילרי בחטיבה 7, ולא היה שותף להתקדמות של הכוחות, הסגל הפיקודי החל למעשה מהסמג"ד. נתן וחבריו לסוללה התמקמו כאמור קרוב מאוד לגבול יחד עם עוד שלושה תותחנים מתנייעים.

החושך ירד כבר בשעות הערב המוקדמות, ותמונת הקרב לא הייתה ברורה לפיקוד הבכיר וגם הזוטר שהיה אז בשטח. באותה העת המשיכו נתן וחבריו לירות פגזי ארטילרייה בקצב מהיר. בשלב מסויים, ככל הנראה בסביבות השעה 21:00-22:00 הגיעו טנקים סורים והתמקמו במרחק 50 מטרים בלבד מהכוח של צה"ל שהיה בסמוך.

אחד מחבריו של נתן רץ לעבר הסורים, משום שכולם חשבו כי אלה למעשה כוחות ישראלים שבאו לעזור להם. תוך שניות הבינו הסורים כי הכוח שנמצא בסמוך הוא כוח ישראלי, ופתחו באשר רצחנית לעבר כל מי שהיה אז בסוללה. נתן, שהיה אז כוון בתותח מתנייע בקוטר של 155 מ"מ, נהרג ישר. אותו חייל שרץ לעבר הסורים הצליח להינצל, אולם 17 חיילים נהרגו בקרב זה.

בנוסף להרוגים, נלקחו כמה חיילים לשבי הסורי, אולם תמונת הקרב לא התבהרה בפיקוד של צה"ל באותם ימים. גדוד התותחנים עצמו, 405, היה במרחק כמה קילומטרים משם, ונפגע אף הוא בהפצצות של הסורים, הקשר עם סוללה ב' נותק. רק בחלוף ארבעה ימים החלו למעשה בצה"ל במלכת זיהוי הגופות וקבירתם. על פי העדויות, הרבה לא נשאר לאחר הטבח הרצחני של הסורים. בינתיים, בבית משפחת אוחנה, חיכו לבשורות בנוגע לנתן.

אב המשפחה, יוסף, החליט לחפש את בנו נתן ונסע לרמת הגולן. במשך כמה ימים עבר בין המוצבים, חיפש בין הסלעים, שאל חיילים אולם לא מצא את נתן, תקוותו הייתה שחנן נפצע והוא עדין בשטח או שאולי הוא מתחבא באזור מסויים לאחר שברח מהתופת. הצבא הגדיר אז את חנן כנעדר. ככל שנקפו ועברו בימים, המתח בבית המשפחה גבר. מסתבר כי חלק מהאחים כבר ידע דבר מותו של האח, אולם הם סירבו לספר על כל לשאר המשפחה.

"אנחנו יודעים בדיעבד שגם אמא שלנו ידעה כל הזמן שהוא נהרג" סיפרה השבוע רחל. "ביום השני למלחמה היא הלכה לחברה שלו ברחוב הרצל בעיר, שסיפרה לה כי בנה נהרג לאחר שקראה בקלפים". התחושות בבית היו קשות מאוד. האב יוסף קבר באותם הימים את דודו, שנהרג אף הוא במלחמה, בבית העלמין בעפולה. במרחק מטרים ספורים מהקבר של הדוד, היה קברו של נתן, בנו של יוסף.

האב כאמור, לא ידע על כך. מסתבר כי צה"ל קבר את רוב ההרוגים מאותו קרב בעפולה, אך לא דיווח למשפחות. רק לאחר חודש ימים הגיע קצין העיר לבית משפחת אוחנה וסיפר על כך לבני המשפחה. "בשל העובדה שנתן נקבר בעפולה, ישבנו עליו שבעה רק שעה אחת" מספרת גילה. מסתבר כי על פי הדת, אסור לשבת שבוע ימים באבל על מי שכבר נקבר, הוצא מקברו, ונקבר שוב.

החיים השתנו מקצה לקצה

לאחר שקיבלו את הבשורה הקשה, השתנו חייהם של בני משפחת אוחנה. "אני רואה היום את בני, שהוא כבר גדול מאוד, ולפעמים אני חושבת לרגע שזה נתן אחי" מספרת רחל. "הזכרון של נתן אחי נמצא איתי כל הזמן במשך כל חיי. מעבר לכאב הפנימי שאני מרגיש בתוכי, אני רואה את בני והוא דומה מאוד לאחי. הפנים, השיער, המבט, זה קשה מאוד".

"הפכנו למשפחה חרדה מאוד" – אמר אהרון. "המשפחות השכולות נושאות איתן כאב לכל החיים. גם בנינו מרגישים זאת היטב בזמן ילדותם. בכל פעם מחדש אנחנו מרגישים צורך להגן עליהם, ולנסות להימנע מהצרה שתבוא או שאורבת לנו בפינה". אהרון, בן ה-63, היה לוחם בגדוד 51 בגולני, שניים משלושת בניו שירתו אף הם ביחידות קרביות. הבן השלישי אמור להתגייס בקרוב. "אין ספק שאני חושש מהגיוס של הבן השלישי שלי. זה מתח שאי אפשר לעמוד בו" מסביר אהרון.

"אותי מלווים כל חיי סוג של רגשות אשם" אומרת גילה. "אני זוכרת שלפני שנתן הוקפץ לרמת הגולן הוא ביקש ממני לתקן לו את משקפי ראייה שהוא נטל באותם הימים. אני הלכתי לחנות וביקשתי שיתקנו לי אותם במהרה כי אחי משרת בצבא והוא צריך אותם בדחיפות. באותו הלילה הנוראי, המשקפיים עדין היו בתיקון באותה החנות, ואני הרבה פעמים חושבת שאולי אם הוא היה עם המשקפיים שלו, או אם הייתי מצליחה לתקן אותם ולהחזיר לו בזמן, אולי הוא היה רואה טוב וניצל".

רס"ל נועם (נועמיקו) גולדמן ז"ל

בן אריאלה וצביקה
נולד בעין יהב
בכ"ט בחשוון תש"מ , 18/11/1979
התגורר בכפר סבא
שרת בחיל השריון
יחידה: חט' 847, גד' 275
תפקיד: מפקד טנק
התגייס ב30.3.1998
נפל בקרב
בט"ו באב תשס"ו , 9/8/2006
במלחמת לבנון השנייה
מקום נפילה: עיתה-א-שעב
באזור לבנון
מקום קבורה: כפר סבא
חלקה: 5, שורה: 1, קבר: 6.
הותיר: הורים ואח - יזהר

נועם גולדמן בן 27, נהרג בט"ו באב מפגיעת טיל נ"ט, בסמוך לכפר עייטא א-שעב שבדרום לבנון. שלושת חבריו לטנק נהרגו עמו.
לשרות מילואים בחטיבת טנקי המרכבה, גוייס בצו 8 - שבוע ימים לפני שנהרג.
בעת שרותו הסדיר, היה נועם מפקד טנק בחטיבה 7 בחיל השיריון. החלטתו של נועם להתגייס לחיל השיריון היתה טבעית. אביו צביקה גולדמן היה סגן מפקד גדוד שיריון במילואים ודודו אשר גולדמן היה מפקד גדוד מילואים באותו חיל. בשנה האחרונה לשרותו הצבאי היה נועם רב סמל פלוגתי.
נועם נולד במושב עין-יהב בערבה. בן שלוש היה כשנסע עם הוריו ואחיו יזהר לפורטו ריקו, שם חיו שלוש שנים. בן שש הגיע עם משפחתו לכפר סבא, העיר בה התגורר עד סוף שרותו הצבאי.
במרץ 2001 השתחרר משלוש שנות שרות סדיר ולמד לבחינה הפסיכומטרית, אותה עבר בציון של 738 נקודות.
באוגוסט 2001 נסע נועם לעבוד בארה"ב והגשים חלום לטייל לאורכה ולרוחבה של יבשת דרום אמריקה, יחד עם חבריו מילדות ליאור רומנו, אבידן ויהונתן הירש.
נועם למד בבית הספר היסודי גולדה מאיר, בחטיבת הביניים שזר ובתיכון היובל בכפר סבא. הוא אהב חברים, כדורגל, תופף על תופים והתאמן במכון טקוואנדו של עודד שרייר. נועם היה אדם חם, יוצר קשרים. היה חלק ממשפחת סבו וסבתו עדה ושמעון מאיר מאלוני אבא, אהב להגיע אליהם, לטעום ממאכליהם, לטייל בגבעות ובשדות ולהיפגש עם בני דודיו. נועם היה גם חלק ממשפחת גולדמן הענפה מבאר טוביה. נהנה מהחום, האוכל, משחקי הכדורגל והוויכוחים עם דודים, דודות ובני דודים.
לפני מספר שנים התגרשו הוריו; אמו עקרה ליקנעם ואביו לרעננה. נועם יצר קשרים טובים עם בני הזוג החדשים של הוריו, יונה דסאו ודני אנגל.
בשנת 2002 לאחר שחזר מחו"ל, גר שנה עם אביו ובת זוגו ברעננה.
עם תחילת לימודיו באוניברסיטת תל-אביב, בחר להתגורר בדירה בתל אביב עם חברו ליאור רומנו. תכנן נסיעה קרובה לספרד, במטרה לעבוד ולהשתפר בספרדית, שפה אותה למד בשנה האחרונה. הוא למד לבדו דרך קריאת ספרי פילוסופיה, מדעי המדינה, פוליטיקה והיסטוריה. הוא למד את העבר שכן רצה להבין את ההווה ולשפר את העתיד. היה לו חשוב לברר מה תפקידו כפרט בעולם ואיזו תרומה יש לו עבור החברה בה הוא חי. בגיל צעיר הגיע לתובנה כי מבנה חברתי הוא מילת המפתח לשיפור חיי האדם כפרט. הוא בחר בעולם הכלכלה ככלי המשמעותי ביותר להשגת יעד זה.
נועם שאף להרמוניה עם אנשים, חברה וטבע. במהלך לימודיו באוניברסיטה, נטל חלק בפעילות לאורך השנה של עמותת נובה. הוא פעל כחלק מצוות סטודנטים למינהל וכלכלה, שנתנו ייעוץ כלכלי לעמותה העוסקת באיסוף, שיפוץ וחלוקת ציוד יד שנייה לנזקקים. כאדם שחיפש לעצמו אפשרות להשפיע על המבנים החברתיים והכלכליים של עולמנו, שמח שבתוך זרם העבודות, סמינרים ומבחנים, פגש בעשייה חברתית עם ערך מוסף, שבא מתוך נתינה וראייה אופטימית של העתיד הפרטי והכללי.
מספר ימים לפני גיוסו למילואים, סיים נועם שלוש שנות לימוד במגמות כלכלה וראיית חשבון. הוא התקבל ללימודי סטאז' במשרד גדול ויוקרתי לראיית חשבון בתל אביב.
בסיום ראיון שנערך עימו לפני קבלתו למשרד רואי החשבון נכתב: "בחור מקסים, נעים שיחה, מאד זורם, מאד אוהב לדבר, אינטליגנט שאל שאלות ענייניות, מאד פתוח וכנה. נראה בחור חרוץ, ישר, מאד איכותי. איש עקרונות, חדור מוטיבציה, יש בו קצת ילדותיות"...
בחוברת שהופקה לזכרו של הבן, כותב צביקה האב: "בשעת בוקר יום רביעי שעבר, קיבלת שיחת טלפון מהצבא. בלי להוציא מילה, התחלת להתארגן ליציאה למלחמה. הבאתי לך את המדים, הנעליים, הגומיות וכל מה שצריך. רק כובע שכחת. ביקשת שאלך לסופר ונתת לי רשימה ארוכה. יצאת לקרב עם תיק "מדוגם". לקחתי אותך לנקודת האיסוף ונפרדנו בחיבוק ונשיקה... בשיחות הטלפון שלנו בשבוע האחרון, נשמעת לי מלא מוטיבציה ועם מורל גבוה. אין ספק שעודדת אותי מאוד בשיחות אלה. נתת לנו להרגיש כי אתה חסין כנגד טילים ומטענים..."."במהלך ימי השבעה, הגיעו אלינו חבריו מהחוג לחשבונאות באוניברסיטה והביאו לנו את מחברות הבחינות שלו", מספרת האם אריאלה. "הבנאליות של החיים גרמה לי לבכות. כי זה מה שנועם היה, אזרח. הוא גוייס בח' באב ונהרג בט"ו באב. הוא היה אדם מתוק, אדם שנותן השראה, כל מילה שאמר היתה אחרי מחשבה".
כמו אביו, אחיו, דודו ובני הדודים, היה נועם אוהד מושבע ונאמן של "הפועל" תל אביב בכדורגל. בשעה בה נועם נהרג, ערכו הוריו ביקור ניחומים בבית הוריו של איתמר צור, אשר נהרג בטנק בלבנון שבוע קודם לכן.

על גופתו של נועם נמצא פתק בכתב ידו, מוכתם בדמו ובו ציטוט מתוך "הסימפוניה הגמורה" של אאוגוסטו מונטרוסו: "מכמה אמיתות מתחמק בן-אנוש בעוד הוא מכלה את מכסת החיים שהוקצתה לו? האין האמת על פחדנותו אחת העיקריות? כמה התחכמויות כוזבות אתה נוקט יום יום כדי להסתיר מעצמך את העובדה שאתה פחדן".

שמעון המ"פ של נועם בלחימה בלבנון כתב:
אנו רוצים לחיות את החיים במלוא העוצמה והאושר בשביל השקט הזה, בשביל השלום המיוחל אנו נלחמנו ונלחם. עולים על הטנקים ומתניעים: "נהג, סע קדימה!" עם התחושה הזאת מתחילים תנועה, עם התחושה הזאת יורים ופוגעים ועם התחושה הזאת מלווים חברים, נערים, אריות בדרכם האחרונה. כי אין לנו מקום אחר ואין לנו צבא אחר ואנחנו הצבא. אין אף אחד אחר שיעשה את התפקיד הזה בשביל המשפחה והמדינה.
אני יודע לומר, אחי נועם, שכשמך כן אתה - נעים לבריות, בעבודתך המסורה החרוצה והשקטה, בחצי חיוכך התמידי סימלת עבורי את עוצמת החיים.
לא נפלת לשווא, זכרך עמנו תמיד ואתו הרצון והכוח להמשיך ולעשות את כל המאמצים כדי שיבוא השקט והשלום למקומנו".

וכותבת האם אריאלה:
הריחוף
(לנועם גולדמן - בני)
צריח הטנק עלה ונפתח בדיוק לפי התכנית.
נחלצת מתוך תא הטנק המתפוצץ וגופך זינק מעלה.
סוליות נעליך המאובקות דחפו בטנק ורגליך התיישרו,
מלאכי שמיים אחזו במותניך כדי לייצב את הריחוף הראשון.
אז הנפת את זרועותיך ופרשת כנפיך.
אז כפות ידיך נפתחו וקול צעקה גדולה עלתה משפתותיך."אמא חזרתי מהמלחמה""אמא, אני חי"
צעקת הההההההיייייייייייי
הסתובבת סביב עצמך ופנית שוב אלי.
התקרבת אלי, חיבקת.
עזבת.
עפת אלפי שנות אור באוויר,
טסת למקום אחר.

יהי זכרו ברוך

אפרים פיסקה פירסטנברג ז"ל
בן יוכבד וצבי

נולד בתרפ"ג , 1923
התגורר בתל אביב
נהרג בפעולת איבה
בי"ב באדר ב' תשי"ד , 17/3/1954
מקום אירוע: מעלה עקרבים
באזור השפלה הדרומית והנגב
הובא למנוחת עולמים בגבעתיים - נחלת יצחק
הותיר בן ושתי בנות

מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' 35

קורות חיים:

אפרים, בן צבי ויוכבד, נולד בשנת תרפ"ג (1923) בסקרנביץ, פולין.
הוא עלה לארץ בגיל צעיר והיה פעיל בימייה של הפועל תל אביב. למרות גילו הצעיר, התנדב לשרת ביחידת הנהגים של הצבא הבריטי והשתתף במצור על טוברוק בצפון אפריקה.
בשובו לארץ התנדב להגנה, היה פעיל במסגרת עליה ב' והצטרף לשורות לוחמי הלח"י, שם היה איש אמונו של יצחק שמיר, לימים ראש ממשלת ישראל. עם הקמת המדינה הוא התגייס לצה"ל עם כל אנשי הלח"י, ובמלחמת העצמאות לחם בהגנה על ירושלים הנצורה.
אפרים נישא לחנה והיה אב לשלושה ילדים: חיים, מירי וציפורה. הוא היה נהג בחברת "אשד" בקו תל אביב - אילת.
ביום רביעי י"ב באדר ב' תשי"ד (17.03.1954), בשעות אחר הצהריים, נערכה התקפה מתוכננת מראש של מסתננים על אוטובוס "אשד" בקו אילת - תל אביב. האוטובוס נסע מאילת צפונה לאחר חגיגות חמש שנים לכיבוש העיר, ובו כ- 15 אנשים. על יד מעלה עקרבים, כ- 20 ק"מ מדרום-מזרח לדימונה, נפתחה לעבר האוטובוס אש מן המארב. אפרים, שהיה הנהג, נפגע והאוטובוס נעצר, התוקפים נכנסו פנימה ופתחו באש על הנוסעים.
במקום נהרגו 11 נוסעים וחיילים מלווים, ביניהם אפרים ורעייתו חנה.
בין הפצועים היה גם בנם, חיים, שנפצע קשה וחי חסר הכרה עוד 32 שנה לאחר הארוע. הוא לא חזר לאיתנו עד מותו בשנת 1986.
בתו של אפרים, מירי, ילדה בת חמש, הייתה הניצולה היחידה שלא נפצעה.
אפרים היה בן 31 במותו. הובא למנוחות בבית העלמין נחלת יצחק בתל אביב

סגן אילן גבאי ז"ל
בן בתיה ואהרון
נולד בקרית טבעון
בי"ח בכסלו תשמ"ה , 12/12/1984
התגורר בקרית טבעון
שרת בחטיבת הצנחנים
יחידה: גד' 101
תפקיד: מפקד מחלקה - מ"מ
נפל בקרב
בז' באב תשס"ו , 1/8/2006
במלחמת לבנון השנייה
מקום נפילה: עיתה-א-שעב
באזור לבנון
מקום קבורה: קרית טבעון
חלקה: 2, שורה: 6, קבר: 6.
הותיר: הורים ושלושה אחים - אלון, אלה ואייל

ילן, בן בתיה ואהרון. נולד ביום י"ח בכסלו תשמ"ה (12.12.1984) בקריית טבעון. אח לאלון, אלה ואייל. בהיותו בן ארבעה חודשים התגלתה אצל אילן מחלת האסטמה. המחלה נמשכה בחריפות במשך למעלה משנה, אך אילן למד להתמודד עמה.
בגן חובה התבלט אילן כילד חכם במיוחד, בעל חשיבה מתמטית. בזמן שהילדים שיחקו בחצר, נהג אילן בעיקר לספור כל דבר ולעשות חישובים.
בשנותיו הראשונות בבית הספר היסודי "רימונים" שבקריית טבעון נטה אילן לרגישות יתרה, אך אהוב היה על החברים והמורים. כשהיה כמעט בן שבע נולד אחיו הצעיר אייל ואילן קיבל אותו בחום ובשמחה.
את לימודיו המשיך אילן בבית הספר התיכון המקיף "אורט על שם גרינברג" שבקריית טבעון. עם הזמן גדל והתחזק, האסטמה כמעט שנעלמה והוא הפך לילד פעיל ולשחקן כדורסל מצטיין. מספר חברו הטוב עומר ברקין: "בדרכך, היית נלחם על המגרש כמו שד. מרביץ, תופס, נותן מעצמך. כשהיינו קטנים היינו צוחקים שאתה נשאר לישון במגרש משום שתמיד היית מופיע ראשון לאימונים. מגיל צעיר היה לך מאוד ברור: מה שעושים, עושים טוב ובמאה אחוזים השקעה." נוסף על משחקי הכדורסל, אהב אילן גם לרוץ ולרכב על סוסים.
אילן היה תלמיד מצטיין וחבר מסור. הוא אהב מאוד לקרוא, לשחק במחשב, לשמוע מוזיקה - והכול לבד, בחדרו, בשקט.
בעקבות אחיו אלון נעשה אילן אוהד "שרוף" של קבוצת "הפועל תל-אביב" בכדורגל. הוא הקפיד לנסוע למשחקים, ושם התגלה בו צד שונה חלוטין: לבוש חולצה אדומה של הפועל היה אילן עומד ביציע, צועק ומשתולל.
בהתקרב מועד הגיוס כבר ידע אילן כי ברצונו להיות חייל קרבי - למרות המגבלות הרפואיות, ולא היה מאושר ממנו כאשר נקבע לו פרופיל רפואי 97. הוא החל להתאמן ולהכשיר את עצמו מתוך שאיפה להגיע ליחידה מובחרת, אך לאכזבתו הדבר לא הסתייע.
אילן התגייס לצה"ל בסוף חודש מרץ 2003 והוצב בגדוד 101 של הצנחנים. תקופת שירותו הראשונה התאפיינה בקושי להשלים עם שיבוצו, אך משעה שהתרצה - הפך להיות לוחם למופת, חייל ומפקד המהווה דוגמה.
אילן סיים מסלול כמצטיין מחלקתי ועד מהרה נשלח לקורס מ"כים שבסיומו חזר לגדוד כמפקד כיתה. בדרכו האופיינית השקיע את כל כולו בתפקיד וסחף אחריו את חייליו. וכך כתב לחייליו אשר סיימו מסלול: "כל הכבוד! על זה שסיימתם מסלול לא קל מבחינה פיזית ובעיקר מנטלית. על זה שלא ויתרתם אף פעם. גם ברגעים הכי קשים, נשארתם לוחמים וסיימתם מסלול. ... אל תפחדו מדברים קשים ומאתגרים, בסוף - רק מהם לומדים ומשתפרים ורק אותם זוכרים. ... תזכרו תמיד - הכול בראש. תעשו הכול בשביל להיות מפקדים. זה הדבר הכי גדול שהצבא יכול לתת לכם..." ואילו חיילי המחלקה השיבו לו: "בשבילנו תמיד היית תותח שיכול לסחוב את כל הגדוד על הגב ... היית מפקד מצוין שלא נתן לנו לנוח לרגע, דרשת מאתנו את הטוב ביותר, אך גם ידעת לעצור הכול ולהקשיב לכל הבעיות שלנו ... אז תודה על כל מה שהענקת לנו ולימדת אותנו לאורך כל הדרך."
לאחר תקופת מה נשלח אילן לקורס קצינים. הוא סיים את הקורס בהצלחה, חזר לגדוד וקיבל את התפקיד הקשה והמורכב של מ"מ בני ישיבות. אילן התכונן לתפקיד, העמיק ללמוד על ישיבות ההסדר והוביל את חייליו להצלחות ולהישגים. הוא נחשב לקצין וללוחם מבטיח: "אילן היה מטובי בנינו, מ"מ מצטיין, שנדרש להוביל מחלקה בוגרת בגדוד, מה שמעיד יותר מכול על ההצלחה שלו. גם כלוחם בגדוד אילן התבלט כמי ששואף לרוץ קדימה," סיפר סגן-אלוף איציק בר, מפקד בסיס ההכשרה והאימונים של חטיבת הצנחנים.
אילן זכה לאהבת החיילים שלמדו להעריך אותו. משהחל את שירות הקבע שלו, באביב 2006, היו כל מעייניו נתונים לתפקיד והוא השקיע בצבא את כל מרצו. כשהיה בא לחופשה נהג לצאת לרכב על סוסתו - תמיד לבד, בשקט, כדי להירגע ולהתחיל שבוע שבו שוב - הוא פותר בעיות לחיילים, עוזר ומתעניין. בסיום המסלול הודה אילן לחייליו: "... תודה על עולם שלם שנחשפתי אליו - עולם של טוב לב, של עזרה לזולת, של חברות הדדית שמתבטאת בהתנדבות אינסופית לכל דבר, בערכים מדהימים, ביושר, באמון עיוור. ... אין לי ספק שזו היתה התקופה הכי משמעותית בשירות שלי עד עכשיו. למדתי מכם כל כך הרבה על חברות, גישה לחיים, ערכים, צניעות ויושר. אני מקווה שגם אתם לקחתם ממני משהו." כתבו לו חייליו הלוחמים: "אתה מפקד שמהווה דוגמה ומופת לחייליך. לימדת אותנו כמה דברים שעוד ילוו אותנו בהמשך דרכנו. לימדת אותנו דבקות במשימה וחתירה לניצחון. אתה המ"מ הכי משקיען שהיה, איך אומרים? האחרון שמכבה את האור בסגל."
על תפקידו כמ"מ בני הישיבות, והודות להשקעתו ולמסירותו הרבה, זכה אילן למצטיין מח"ט.
עם סיום ההדרכה של בני הישיבות מונה אילן כמפקד מחלקה ביחידת הסיור של הפלחו"ד בגדוד 101. תקופה קצרה לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון השנייה. אילן פיקד על המחלקה בקרבות הקשים שהתחוללו במארון א-ראס ובבינת ג'בל וגילה מנהיגות, אומץ לב ותושייה.
ביום ז' באב תשס"ו (1.8.2006) נפל סגן אילן גבאי בקרב בכפר עייטה א-שעב. כל הלילה הוביל את חייליו לעבר הבית שבו התבצרו, ומשקם לבדוק שכל חייליו מוגנים, פגע בו טיל שירו מחבלי החיזבאללה והרג אותו במקום. עמו נפלו סמל-ראשון יהונתן איינהורן וסמל-ראשון מיכאל לוין.
אילן נהרג בדרכו האופיינית כל כך - בשמירה על חייליו, והוא בן עשרים ושתיים. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית טבעון. הותיר הורים, שני אחים ואחות.
אילן הונצח באתר האינטרנט של תיכון "אורט גרינברג" שם מופיעים דברים רבים שנכתבו ונאמרו לזכרו, תמונותיו, דברים שאמר בעצמו לחייליו, תיאור הקרב שבו נפל, קטעי עיתונות וקישורים ותיעוד מפעלי ההנצחה שנעשו לזכרו.

כתב דוידי בן-ציון, חייל של אילן: "היית בשבילנו צור, ברזל, אדם חזק, כמעט בלתי פגיע, לידך הרגשנו רגועים ובטוחים. זכינו להיות חייליו של אדם גדול. ... החיבור שלך למחלקה היה כל כך אמיתי ועמוק שקשה ממש לתאר אותו. ... היושר שלך והחתירה לאמת, גרמו לך לברר עד תומן שאלות שהתעוררו. ... האחריות שלך למחלקה היתה משהו בין אח גדול לאבא. אחריות שבאה לידי ביטוי בדאגה לבעיות האישיות של כל אחד מהחיילים או טיפול רגיש במחלקה שנכנסה לא פעם למצבים רגישים. ... בשבילי אישית היית אח ורע..."

כתב עומר ברקין - חבר ובן כיתה: "... היינו חדורי מוטיבציה וציפינו לשירות הצבאי כמו שרק אנשים צעירים שגדלו על מיתוס הפלמ"ח והלוחם העברי לדורותיו יודעים. נחשפנו למורשת קרב ולסיפורי גבורה וחלמנו על הרגע בו נוכל כבר להיות חלק מהעניין. ... לקחת עליך אתגר לא פשוט: מפקד מחלקת בני ישיבות. ... חייליך יעידו שעשית זאת בצורה מעולה. זהו, אם כן, המקום בו מתגבשת החברה הישראלית. מקום בו בחור מצוין כמו אילן, מפלג חברתי אחד, לוקח קבוצת נערים מפלג חברתי אחר ויחד הופכים הם לצוות לוחמים. ... האין זו תרומתו של אילן לחברה שלאור אישיותו הערכית והצנועה יחנכו לוחמיו את ילדיהם לעתיד?..."

כתב ישראל חסון, חבר משפחה: "... ראינו כיצד אתה מתעצב ומביא לביטוי את כולך מדאגתך האנושית חסרת הפשרות לכל חייל תחת פיקודך עד כדי כך ששאלתי אותך האם אינך צעיר מדי מכדי להיות אם ואב לחיילים בני 18, וכיצד תוכל לשלב זאת עם פיקוד סמכותי ומקצועי, ואתה, באמונתך, בתבונתך ובמסירותך עשית זאת! ראינו כיצד שמרת וטיפחת חברות עם כל חבריך, יחס עמוק, כנה, ישר וישיר, תומך, סקרן עם רצון לפתח ולהתפתח ... ראינו כיצד כל הדברים הללו מתלכדים בך וכיצד האילן צומח ומתעצם ומתייצב וידענו כי לפנינו אילן גדול שניתן להיתלות עליו, להישען עליו ולהסתופף בצלו בעתיד ... אילן אהוב, תחסר לי כבן, תחסר לי כאדם, אולם לא תסור מנשמתי."

כתבו בני משפחת שרייר שבנם יפתח, חברו הטוב של אילן, נפל במלחמה שבוע קודם לכן: "יפתח ואילן גיבורים / אבדתם לנו לנצח, יקרים! / כל כך הייתם חברים, אמיתיים מקושרים. / בחייכם כמו במותכם / נערצים ובלתי נשכחים. / בנפש חפצה, בלא לשאול לכם דבר / לחמתם והקרבתם כל אשר יקר: / את נשמתכם הרעננה וגופכם המוצק / את היופי והטוהר אשר בפלד נוצק... / הותרתם מאחור את כל האוהבים / ולהגן יצאתם על אחיכם היהודים.../ נפול נפלתם בפרקי זמן כה קצרים, / הן אפילו בשמים תהיו מחוברים..."

כתב מוטי קרמיש, חבר משפחה: "... עלם חמודות, ילד חכם מלא הומור, יושר ונאמנות. מלוא כל טוב ישראל נתנו בך הוריך. בכל דבר הלכת עד הסוף, דורש מעצמך ומאחרים את המיטב - בלימודים, בספורט ולבסוף גם בצבא. גדלת והתעצמת מול עינינו. מילד חינני הפכת לגבר מקסים, מלא עוצמה ונחישות המלווה בלא מעט ביישנות וצנעה שרק העצימו את הווייתך. ... כל הורה היה מתברך בילד שכמוך, כל אחד מאתנו היה רוצה בך להוביל את בנינו לקרב באין בררה."

במלאות שלושים לנפילתו, הספיד את אילן צחי פתל, מ"פ חוד גדוד "פתן": "אילן, כילד גיבור תיחרט דמותך: כי לעולם ילד להוריך תישאר ... לעולם תישאר ילד של הטבע - היודע לשמוח בשממת המדבר מחד ומפריחת הגליל מאידך. האזנת באוזן ערבה לקול המעיין המפכה, רוכב על סוסתך בעמק זבולון למרגלות רכס הכרמל. כגיבור צעדת בראש לוחמיך בשקט ובצניעות שאפיינו אותך. בקור רוח ובאומץ לב פיקדת בקרב וסיכלת התקפת מחבלים, פיקדת בצורה יוצאת דופן על מחלקתך תוך הכרת רזי נפשם של פיקודיך, אך טבעי הוא שנפלת חלל בניסיונך להגן על לוחמיך שכה אהבת..."
מג"ד 101, סא"ל אריאל יוחנן, העלה קווים לדמותו של אילן: "... אילן היה קצין יסודי מאוד ... הנתינה הייתה יסוד מוצק בהווייתו הבסיסית ... נפילתו במהלך קרב, אינה מקרית. כמו בשגרה כך גם במלחמה אילן הוביל את חייליו מלפנים תוך שמירה על דוגמה אישית גבוהה מאוד. ... חסרונו מורגש יום יום, שעה שעה..."
ספד לאילן מ"פ פלוגת המחץ, סרן קובי רחמים: "אילן היה בעל מספר תכונות בולטות: מקצועיות ... השקעה ... צניעות. ... דמות לחיקוי ומפקד מצטיין."
כתב סגן שחף בן ארצי, חבר (מ"מ סיור לשעבר): "מתחילת שירותו בגדוד אותר אילן כמישהו שונה, מיוחד, מוכשר ובעל מספר תכונות שונות שאין ללוחמים אחרים. ... במשך כל המסלול היה אילן מהמובילים בפלוגה והיה ברור לכולם כי הוא יתקדם במערכת הצבאית ודי בצורה חלקה. ... בהיתקלות בבינת ג'בל, מול 27 לוחמי קומנדו של החיזבאללה, פעל אילן באופן מצוין ובקור רוח הראה לכולם כיצד מתנהג מפקד במצבים קיצוניים, כי זה היה אילן, דמות למופת, לחיקוי וללמידה."

פעולות הנצחה רבות נעשו לזכרו של אילן. במסגרת חטיבת הצנחנים הוקמה "פלוגת אילן". חייליו של אילן, בחורי הישיבה, הקימו את "מצפה אילן" - מצפה הצופה לעמק תרצה, הרי מואב, ובימי ראות טובה עד הרי החרמון והתבור. קבוצת "הפועל תל-אביב" בכדורגל, הקבוצה שאילן כה העריץ, הקדישה משחק לזכרו. ביער למרגלות קרית טבעון, במקום שאילן אהב כל כך לטייל בו, סמוך לעץ אלון התבור הגדול בישראל, הוכשרה ביוזמת המשפחה פינת הנצחה. חבריו של אילן בשיתוף עם משפחתו ובית הספר "אורט גרינברג" ייסדו את "אילן טבעון" - חוג הכנה לצה"ל.

אטיאס, שי (שמעון)

נולד ביום כ"ה בטבת תשמ"ז (26.1.1987)
נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום י"ט בתמוז תשס"ו (14.7.2006)


לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה



בן מלכה ואברהם, אח בכור למתן ואופיר. נולד ביום כ"ה בטבת תשמ"ז (26.1.1987) בבת ים, שם החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "יצחק שדה".
בשנת 1995 עברה המשפחה להתגורר בשכונת כרמים בראשון לציון ושי עבר ללמוד בבית-הספר היסודי "כרמים" ע"ש רמי זיו, המשיך לחטיבת-הביניים "יצחק רבין" וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון מקיף י" שבעיר, במגמת מינהל וחברה.

שי ניחן באישיות מיוחדת ובחוש הומור מפותח. הוא היה שקט ומופנם, ביישן וצנוע מאוד, ועם זאת היה נער חברותי ומוקף בחברים. בהיותו אוהב אדם ורודף שלום נהג בכבוד בזולת וגילה רגישות מיוחדת לסבלם של הבריות.
הוא אהב מאוד בעלי חיים, גידל כלב וחתולה, ואמר שכשיהיה גדול - יהיה ביתו מלא בחיות. בשעות הפנאי אהב מאוד לעסוק בספורט ובכל הקשור בו, ובמיוחד נטה לכדורגל ואף השתתף בחוגים. בימי התבגרותו הקפיד לשמור על כושרו הגופני - אם בריצות ואם באימונים ובמשחקי כדורגל שכונתיים. הוא היה אוהד שרוף של קבוצת "הפועל תל אביב" בכדורגל, עקב אחריה בדבקות וכמעט לא החמיץ משחק. כן הרבה לצפות בכדורגל עולמי. נוסף על כך אהב מאוד לבלות עם חברים, אהב את הים והיה קשור מאוד למשפחתו.
חוכמה, ביישנות, יושר, נדיבות ואהבת האדם היו תכונותיו הבולטות של שי. חבריו ללימודים אמרו כי לעולם לא ישכחו את חיוכו, את שמחת החיים שניחן בה ואת האושר העצום שפרץ מתוכו. מתן, אחיו הצעיר ממנו בשנה, העיד על צניעותו הרבה, על ראיית היופי שבפשטות ועל כך שהסתפק במועט. שי מעולם לא הזיק לאדם, היה אוהב ואהוב על כולם.

בחודש יולי 2005 התגייס שי לחיל-הים, עבר את גיבוש הסטי"לים והתקבל לקורס בקרי ל"א בספינות הטילים. משם יצא לקורס במודיעין חיל-הים, עבר הכשרה והוסמך לתפקיד בקר בחולייה. במשך תשעה חודשים שירת בתפקיד זה, שבמסגרתו עסק בליווי פעילות מבצעית בים כלוחם מודיעין ימי. שי זכה להערכות חמות ממפקדיו, שהגדירו אותו "עלם חמודות" וסיפרו כי היה חייכן, מקצוען ונחוש, חייל שמילא היטב את המשימות שהוטלו עליו, הבין את החשיבות שבתחום עיסוקו וגילה אחריות, מסירות ואיכפתיות. שי היה אהוד על חבריו ומפקדיו בחולייה ומחוצה לה ורכש חברים רבים. הוא אהב את שירותו כאיש מודיעין בחיל-הים והסב גאווה רבה למשפחתו. בנועם הליכותיו, בערכיו וברוחב לבו היווה דוגמה ומופת לכל חבריו ומכריו. כדברי טניה, חברתו ליחידה: "שי, מהרגע שהגעת אלינו לחולייה, ידעתי שאתה לא תהיה סתם עוד "מישהו מהצבא", שאתה תהיה חבר. חבר שכיף להיות איתו, תמיד מצחיק את כולם, חבר שאפשר להתייעץ איתו ולספר לו כל מיני דברים, חבר שכיף לפגוש אותו גם מחוץ לצבא, חבר שתמיד אפשר לסמוך עליו, חבר אמיתי... עשית את השירות שלנו בלתי נשכח..."

שי נפל ביומה השני של מלחמת לבנון השנייה בקרב מול חופי ביירות, ביום י"ט בתמוז תשס"ו (14.7.2006). ספינת חיל-הים "חנית" שבה שירת נפגעה מטיל שירה החיזבאללה ואשר פגע בחלקה האחורי. שי נהרג במקום. עימו נפלו רב-סמל מתקדם דב (דובי) שטרנשוס, סמל-ראשון טל אמגר וסמל-ראשון יניב הרשקוביץ.

שי היה בן תשע-עשרה וחצי בנופלו. ביום השנה לגיוסו הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר הורים, אח ואחות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל.

הספיד את שי אחיו, מתן: "רציתי לספר לכם על שי ועלי./ שנינו נולדנו כמתנות להורים - אחד שי ואחד מתן./ שנינו נולדנו באותו מזל - דלי./ יחד עברנו אותו מסלול חיים./ אותו בית-ספר יסודי - "כרמים",/ אותה חטיבה - "יצחק רבין",/ בר-מצווה באותו אולם - "רסיטל",/ אני זה שתמיד לבש לו את הבגדים!/ כאילו רציתי להיות שי!/ היה גם דמיון חיצוני./ כולם היו מתבלבלים בינינו... חשבו שאנחנו תאומים./ היינו אחים, חברים ושותפים לנפש ולדם לכל החיים!/ לשנינו היו אותם העגילים/ אותם הקעקועים/ של פיה ענקית!/ בשלושים למותו נוסף לי קעקוע על זרועי השמאלית./ שי אחי, חרוט בליבי/ וכעת גם על זרועי!// ובכל זאת, היינו כל כך שונים./ הוא הצנוע והביישן,/ ואני מר אקשן, עם פיוז קצר ורעשן./ שי היה רציני כזה... ומוצלח!/ אחד כזה שהסתדר עם כולם!/ אף פעם לא ביקש לעצמו דבר - / לא כסף, לא התגנדרות/ תמיד הסתפק במועט - עם יופי של פשטות!/ לשי לא היו אויבים/ כי הוא פשוט לא הזיק לאף אחד!/ חמש דקות במחיצתו, ואי אפשר שלא לאהוב אותו./ היה מחובר לאמא בחבל הטבור/ איזה בן... אוהב ומסור!/ איך שפתח את הדלת אחרי הפלגה, קודם כל נשיקה./ היה מביא לה מהדרך מתנה קטנה./ כל יום בשש בבוקר אמא היתה מזנקת כמו פנתרה/ להסיע את שי לרכבת./ בשש בערב היא שוב הייתה מתייצבת!/ אחר כך מכינה לו את השניצלים שהוא אהב...// ואבא?! המפנק הלאומי!/ לא נתן לשי להיכנס לנגרייה/ כדי שהעדינות שלו לא תיפגע./ שי תמיד רצה להיות כמוך, אבא,/ עם השמחה והלב הכי גדול שיש./ הוי שי, אם היית רואה את אבא היום,/ היית נקרע!/ כשאני רואה שהוא נשבר... אני נגמר!!// שי אהב לבלות במועדונים, להיות עם חברים./ ביום ההולדת השמונה-עשרה שלי, בילינו ב"אומן" בתל אביב./ בדרך.../ זאת היתה הפעם הראשונה שהוא חיבק אותי ואמר לי/ "אני אוהב אותך אחי, אתה אח נהדר"/ החיים שלי בלי שי, כבר לא יהיו אותו דבר!// גם אני אלך לחיל-הים. להמשיך את דרכו./ לא אתמרד,/ לא אתנגד,/ אשמור על עצמי, גם בשבילכם אמא ואבא!/ ובשבילך, אופיר המקסימה, שמחר, במזל טוב, את חוגגת את יום בת-המצווה...// לפעמים אני נכנס לחדר של שי/ שם אני מרגיש הכי מחובר אליו!/ אני יכול ממש להרגיש אותו, להריח אותו.../ אני יכול אפילו לשמוע אותו שר את השיר שהוא אהב, של ג"יימס בלאנט "Goodbye my lover, Goodbye my friend". אני מתגעגע אליך, שי..."

כתב אביו של שי: "לכל איש יש שם/ שם שנתן לו ה"/ ולא במקרה מלווה אותו שמו במהלך חייו/ ובמקרה שלך גם במותו./ לך נתן האל שם בעל משמעות עצומה/ שם שגורם לי להבין באופן הכי פשוט/ בלי לנסות הרבה דברים/ שקיבלתי/ מתנה. שי צנוע,/ שי מופנם,/ שי ישיר וגלוי,/ שי חבר אמיתי./ שי שלי./ תשע-עשרה שנה זה מוקדם מדי לבקש בחזרה את המתנה/ שניתנה לי ביום שנולדת/ אך נסתרות הן דרכי האלוהים/ ואני מקווה ומייחל, שבכל יום שנתת לי את הזכות/ לחיות במחיצתך,/ הצדקתי את המתנה שניתנה לי./ שניתנה לי הזכות להתפאר בך/ ולהתגאות במעשיך ולהרים את הראש/ לפעמים גם להקשיב בצד בשקט לסיפורים עליך,/ על שי השובב, שי המצחיק,/ "פק"ל שי"/ הייתם קוראים לזה.../ אוהב אותך מהרגע הראשון שפקחת את עיניך ועד שעצמת אותן."

כתבה אמו: "... בחייך המאוד קצרים תמיד ידעת מה אתה רוצה. מעולם לא עשית דבר מפני שכולם עשו אלא כי כך רצית לעשות. היה בך אומץ רב להיות מה שאתה. וגם כשהתגייסת, למרות כל הקשיים - והיו כאלה רבים בהתחלה - ידעת למה אתה מסוגל ומה אתה רוצה לעשות. רצית משהו שימצה את היכולות שלך, שיעניין ויאתגר אותך, משהו שתרגיש כי אתה תורם בו בצורה הטובה ביותר ושתהנה לעשות אותו, ואכן הגעת לכך ונהנית מאוד. דעתנו היתה חשובה לך מאוד וחשוב היה לך לידע אותנו, לשאול אותנו, להתייעץ איתנו, ועם זאת היתה לך דרך מיוחדת משלך להשיג דברים שרצית ושלא נראו לנו... היה חשוב לך לא לאכזב אותנו, לא לפגוע באמון שנתנו בך, לרצות אותנו תמיד. היית לנו בן ואח שהוא גם חבר, גידלנו אותך באהבה ודאגה רבה, גדלת והיית לאדם טוב, אהבת את כולם, דאגת ותמכת בכולם ותמיד היה לך זמן לזה... אנחנו יודעים כי חייך הקצרים היו טובים ומהנים. נחיה בזכות הכוח שניקח מהמשפחה, מהחברים והכוח שניקח ממך שי, כי אנו יודעים כמה אהבת אותנו וכמה היית רוצה שכך יהיה."

אופיר, האחות, כתבה: "שיקו, אתה היית מלאך, אולי זאת הסיבה שאלוהים לקח אותך, כי מלאכים יש רק בשמים. אתה בשבילי תמיד תהיה אחי ובשבילי אתה עדיין חי. אני מדמיינת שכאילו נסעת לאיזשהו מקום רחוק ואתה חי שם ואין לך שם תקשורת, אבל טוב לך שם, וזה מה שמרגיע אותי... אני רוצה לקרוא לך משפט שמתאר כמה אהבתי אותך: "כמה עוד אפשר לקרוא למה שיש בינינו אהבה, כמה עוד אפשר? צריך פה מלה יותר גדולה"."

במלאות שלושים לנפילתו, הספיד את שי מפקדו, אלוף-משנה יגאל, רמ"ח מחקר במד"ן: "... שי, אנו נזכור אותך כעלם חמודות, חייכן, מקצוען ונחוש, איש המודיעין הקרבי, שרק לאחר שהלכת לבלי שוב, מבינה משפחתך במה עסקת, היכן שירתת ומה רבה היתה תרומתך למודיעין חיל-הים.
שילוב של מודיעין ושירות בספינות הטילים שימש לך מענה לעיסוקים צבאיים שהיו מועדפים עליך, ולמרבה הדאבה, דווקא שם מצאת את מותך. שי, אנחנו כאן, ממשיכים בדרכך, ויודעים שהמלאכה לא הסתיימה, ולמרבה הצער, לא נראה שהיא עומדת להסתיים בעתיד הנראה לעין... ואתה שי, שם למעלה בין מלאכים זכים וטהורים כמוך, המשך להגן עלינו, המשך להצחיק ולשמח את חבריך החדשים, והייה בטוח, שאנו נעשה הכול כדי שקורבנך לא יהיה לשווא, ושאנו נהיה ראויים לו. אנחנו אוהבים אותך, גאים בך ומצדיעים לך."

כתבה נועה: "תגלה לי שי, תעשה סימן קטן/ איך אפשר להמשיך כשאתה כבר לא כאן?/ ואיך זה שהשמש ממשיכה לזרוח/ ותאמר לי, שי, בגן עדן נוח?// תגלה לי שי, את הדמעות שלנו אתה אוסף?/ כי מאז שאתה לא כאן רק הבכי אותנו עוטף/ ותענה לי, שי, גם למעלה הים בצבע כחול?/ מי מכסה אותך בלילה, מישהו מכין לך לאכול?// שי שלנו - ילד גן עדן, ילד מתנה/ תשלח לנו אות קטן / שאת החיוך הכובש שלך אתה מחייך גם ממעל/ ושטוב לך ושאתה לא עצוב כלל/ שי שלנו, ילד מתנה, שתמיד גרם לנו לשמוח/ אנחנו מבטיחים אותך לעולם לא לשכוח."

פעולות שונות נעשו להנצחת זיכרו של שי. ביניהן, הוחל במסורת של עריכת מסע בשבילי הארץ בהשתתפות בני משפחתו, חבריו לשירות ומוקירי זיכרו. בסיכום המסע הראשון שהתקיים באזור שבי ציון נשא דברים ראש מחלקת מחקר במודיעין חיל-הים: "... אנו מבקשים להעלות על נס אדם בעל חוש הומור ובעיקר בן משפחה. שי, שהיה פשוט אדם טוב במלוא מובן המלה. תצלומו של שי כאן מאחורי ממחיש היטב את דמותו כלוחם וכאינטלקטואל. לא בכדי נבחר אתר זה, שידע נופלים נוספים מקרב חיל-הים, למסע ההנצחה. הפסטורליה, הנוף המקסים ובעיקר - הים, משמשים בערבוביה מלאת חן, למטרה זו. שי, כולנו נמצאים כאן כדי לזכור אותך, וכדי לשמח אותך שם למעלה."

קבוצת נהגי השטח שעימה נמנה אביו של שי, ואשר יוצאת לטיולי ג"יפים בימי שישי, הסבה את שמה ל"טיגריסים עם שי". הספיד את שי יוסי, חבר הקבוצה: "... אבי, אבא של שי.../ החבר שלנו... עם שמחת החיים והנשמה היתרה/ העביר לבנו דוגמה נפלאה של חברות מיוחדת ואמיצה/ חברות המעוררת קנאה!/ שי תמיד אמר לאביו "איזה חברים יש לך אבא, חבל על הזמן!"/ ושי ידע מה הוא אמר!// נזכרנו בשי, השקט, העניו והצנוע/ החייל ממודיעין חיל-הים/ שהיה ב"שו-שו" קבוע/ לא מוציא, לא מדבר, לא מגלה/ אישיות יוצאת דופן/ עם משפחה כזאת... אני לא מתפלא!// שי, נעמת לנו ילד יקר. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים."

בן גילה ונפתלי. נולד ביום ו' בשבט תשמ"ד (9.1.1984) בבית-החולים "הלל יפה" בחדרה. אביו, מבני המשק הראשונים בקיבוץ המעפיל, ואמו מבית מרשלק, בת קיבוץ רשפים שבעמק בית שאן. זיו היה הילד השלישי במשפחת קראוס, אח לחן ולמורן הבוגרות ממנו ולשירן אחותו הצעירה. שמו של זיו ניתן לו לזיכרו של לוי בר-זיו, בן-דודו של אביו, טייס קרב שנפל במלחמת יום הכיפורים ליד תעלת סואץ. כאשר נתגלתה גופתו של לוי לאחר תקופה ממושכת בה הוכרז כנעדר, נמצאה ליד גופתו חצי מקסדת הטייס שלו ועליה השם זיו.

זיו נולד בשלהי מלחמת שלום הגליל, כאשר אביו שוחרר משירות המילואים כדי להיות נוכח בלידתו. זיו היה ילד טוב, חייכן, סקרן ואהוב על כולם. הוא ניחן בשיער שחור חלק ועיניים שחורות ויפות. זיו גדל בחינוך המשותף, כנהוג בקיבוץ באותה תקופה, והשתלב יפה בקבוצתו.

זיו היה לתלמיד טוב מאוד בכל שנותיו בבית-הספר היסודי והצטיין במיוחד בחשבון ובמחשבים. הוא אהב מוזיקה וכבר בכיתה ג' החל בשיעורי נגינה על צ'לו. הוא סיים את כיתה ו' בהצטיינות. בכיתה ז' עלה לחטיבת-הביניים "שחר" בקיבוץ עין החורש. היתה זו גם שנת בר-המצווה. לכל בני גילו היתה פעילות משותפת רבה למען הקהילה, ומשימה אישית - כתיבת ספר השורשים המשפחתי. במהלך הכתיבה העמיק זיו והתוודע לעברה של המשפחה הגדולה שנספתה בשואה, לעליית הסבים לארץ ולהקמת הקיבוץ.
בשנה זו הצטרף זיו לתזמורת בני הקיבוצים הצעירה והשתתף בקונצרטים שהתקיימו בהתכנסויות התזמורת בחופשות, בפני הורים ואורחים.
נוסף לנגינה זיו אהב מאוד לעסוק בספורט. תחילה עסק בכדורעף ובהמשך עבר לשחק טניס שולחן והצטיין בריצות למרחקים ארוכים. הוא היה אוהד של קבוצת הכדורעף "הפועל המעפיל" ואוהד שרוף של "הפועל תל אביב" בכדורגל. את מדור הספורט קרא באופן קבוע והתמצא גם בענפי ספורט אחרים, כגון טניס וכדורסל.
לימים המחשב הלך ותפס חלק ניכר מזמנו. הוא התעניין והתמצא במחשבים ואהב לסייע לחברים ולבני המשפחה בפתרון בעיות מחשב.
בסיום לימודיו בחטיבת-הביניים היה זיו פעיל ושותף במסיבת הסיום שהכינו החניכים לכבוד ההורים וסגל בית-הספר.
זיו עבר ללמוד בחטיבה העליונה "מעין" בקיבוץ עין החורש. בתקופה זו החל להיות פעיל מאוד מבחינה חברתית. הוא הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" ויצא למחנות וטיולים במסגרת התנועה, שם הכיר בני נוער מכל רחבי הארץ. עם הזמן היה למדריך חניכי הקן הצעירים ושותף לכתיבת עיתון הקן.
זיו בחר ללמוד במגמה טכנולוגית, למרות שתחומי העניין שלו כללו גם מוזיקה והיסטוריה. הוא הצטרף לתזמורת הבוגרת של תזמורת הקיבוצים, התמיד והתקדם בנגינה, למרות הזמן המועט שהשקיע בכך בין שלל עיסוקיו הנוספים.
בחופשות עבד בענף המדגה, שבו עבד באותה תקופה גם אביו. העבודה היתה קשה מאוד, אך זיו היה נחוש בדעתו להוכיח את עצמו ולהשתלב בצוות העובדים הוותיקים והצעירים של הענף.
בכיתה י"ב החליט להצטרף למשלחת תנועת "השומר הצעיר" לפולין ולקראת המסע המרגש עבר סדרת סמינרים בנושא השואה.
בהמשך החליט להצטרף לגרעין של בוגרי התנועה שהתקבץ מצעירי התנועה מכל רחבי הארץ. במהלך השנה שבה למד בי"ב, נהגו חברי הגרעין להיפגש אחת לחודש בסופי שבוע, ללימוד וגיבוש, ובהמשך התנדבו כולם לשנת שירות והדרכה בקהילה כקומונה. לצורך כך דחה זיו את שירותו בשנה ועבר קורסים וסמינרים רעיוניים רבים.
הוא היה מעורב מאוד בפוליטיקה הישראלית ומצוי בה ותמך בפשרה טריטוריאלית והידברות עם הצד השני. זיו נטל חלק בהפגנות ועצרות זיכרון לזכר ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, למען דרך השלום ונגד אלימות.
עם סיום לימודיו בכיתה י"ב זיו היה פעיל בארגון מופע הסיום והופיע בו בנגינה, משחק ושירה.
את שנת י"ג עשה זיו בקומונה בכפר סבא יחד עם חבריו לגרעין. היתה זו תקופה נפלאה של עצמאות אישית וחברתית, פעילות נמרצת ויוצרת של חינוך נוער צעיר בקני התנועה. זיו הדריך בעיקר בבית-הספר "רמות חפר" בקיבוץ מעברות, ואת עיקר המאמצים הקדיש לקבוצת נוער בני העדה האתיופית.
זיו למד להסתדר יפה גם בחיי הקומונה בעיר, התבגר, והיה מאוד רציני ביחס למשימה שלקח על עצמו. הוא קשר קשרים יפים עם חניכיו וחבריו בקומונה, ויצר קשר אישי ויפה עם חברתו דנה מרמת השרון.
לקראת סיום שנת י"ג הצטרף זיו לצוות ההקמה והארגון של אירוע "השומריה ה-9" של תנועת "השומר הצעיר", שמתקיים אחת למספר שנים ביער משמר העמק.
בסיום שנת י"ג, החליטו חברי הגרעין שאליו השתייך להתפזר ולאפשר לחברים ללכת לדרכם ולהתגייס לגרעין אחר ולהמשיך במסלול נח"ל גרעינים, במטרה להמשיך ולעסוק בהדרכת נוער גם במסגרת השירות הצבאי.
בנובמבר 2003 התגייס זיו לצה"ל. הוריו ליוו אותו לבקו"ם באיחולי אהבה וברכה לשירות מעניין, ובתקווה שיחזור בשלום הביתה.
זיו החל את אימוני הטירונות בנח"ל בבסיס הטירונות בתל ערד. לפלוגתו הצטרפו גם צעירים יהודים בני גרעינים בחו"ל. זו היתה פלוגה מיוחדת מבחינת ההרכב וההווי. האימונים היו קשים. זיו הפך לחייל, תוך מאמץ להשתלב מכל הבחינות וגילה בגרות ומנהיגות. את מסע הכומתה סיים בהצטיינות למרות שסבל מבעיות בריאות קשות בכפות רגליו.
עם סיום הטירונות ומסדר הכומתה המרשים באנדרטת הנח"ל, הצטרף זיו לגדוד 50 של הנח"ל ועלה לראשונה עם הפלוגה לפעילות מבצעית בגבול הצפון.
שבועיים לאחר שחגג עם בני משפחתו וחברתו את יום הולדתו העשרים-ואחד, ביום כ"ב בשבט תשס"ה (31.1.2005), בשלהי האינתיפאדה השנייה, נפל זיו בעת מילוי תפקידו בחברון בגדוד 50 של הנח"ל. כך נקטעו כל החלומות והעתיד המבטיח.
רב"ט זיו קראוס הובא למנוחות בבית-העלמין בקיבוץ המעפיל. הותיר אחריו הורים ושלוש אחיות, בני משפחה וחברים רבים, שנותרו המומים, כואבים ומיותמים.
סבא מישקה וסבתא סימה כותבים: "אנחנו מדפדפים באלבום שלך והנה אתה ילד מאושר נישא על ידיים וכתפיים, מבויש קמעה ומקבל נשיקות, מבלה עם חבריך ימי הולדת מאושרים, רכיבה על סוסים, משתכשך במים, עובד כבר במדגה, וכבר ילד גדול רוכב על טרקטור, בית-ספר וטיולים יפים. קפדן בכל רמ"ח איבריך, מנגן על צ'לו ואהוב על כולם. שבענו נחת ממך מקונצרטים יפים גם במסיבות. כמה רב-גווני היית בחייך! יפה תואר ורגיש מאוד מבחינה פוליטית. היה לך רקע יפה וגם אהבה גדולה. כמה שאהבנו אותך חזק בחיק המשפחה - אין מלים לתאר. והנה אתה חייל, בן אדם בוגר ואוהב... דמותך המופלאה עומדת לנגד עינינו וכולנו נזכור אותך לעד, אהוב נפשנו."
חבריו למחלקה כותבים: "כל ערב כשהיינו חוזרים לאוהל בשעת הת"ש, זיו היה מוציא מתיקו קופסה של חומיות ומחלק לכולם, ותמיד דאג שיהיה עיתון בלייזר מונח דרך קבע בכיתה ג' רק כדי להסיט את מחשבותינו משגרת היום הצבאית. אנו זוכרים איך בכל זמני השיפצורים שהיינו מקבלים, בזמן שכולם ישבו מבואסים ולא הבינו איך הם יכולים לתפור מצנפת, זיו היה יושב ומציע את עזרתו לכל דורש. זיו, זיכרונך יישאר בכל אחד ואחד מאיתנו."
זיו נפל בהיותו בן 21 שנים. למרות היותו צעיר כל-כך, הספיק לחוות חוויות רבות בחייו ולספוג את אהבת הארץ, משפחתו וחבריו. כמדריך בתנועת "השומר-הצעיר", עמל זיו לתרום לחניכיו מאמונתו באפשרות של פשרה ודו-קיום של שלום עם שכנינו הערבים.
המשפחה כותבת: "אהובנו זיו, יישאר תמיד בלבנו הכואב. זיכרונו ודמותו ילוו אותנו לכל מקום ובכל שעה. יהי זיכרו ברוך לעד."

דמעות בעיניים

יהי זכרם ברוך

יהי זיכרם ברוך.

יהי זכרם ברוך.
זה אולי היום היחידי בשנה שבמשך 24 שעות אני מצליח להתרוקן מכל הציניות והסרקזם, ופשוט שותק ונותן לתמונות ולקולות להציף אותי.

יהי זכרם ברוך

דני היה חבר מאוד טוב שלנו המשפחה, היה המפקד של אבא שלי זכרונו לברכה.
אתמול בטקס בתל נוף שלושת ילדיו של דני התלוו למפקד הבסיס להדלקת האבוקה.
יהי זכרו ברוך

סרטון קצר על שי אטיאס ז"ל

נשבר הלב. יהי זכרם ברוך

עודד שרון ז"ל
בן יעקב ויונה
נולד ב ראשון לציון
י"ג אב תשכ"ח ,07/08/1968
נפל בפעילות מבצעית
ביום ט' שבט תשס"ה , 18/01/2005
מקום קבורתו:גן-יבנה
קורות חיים:

עודד נולד בראשון לציון ביום י"ג אב תשכ"ח, 7 אוגוסט 1968, להוריו יונה ויעקב, ואח לדפנה, נועם ואייל.

למד בבית הספר היסודי "בארי" ובבית ספר התיכון "גימנסיה ריאלית" בעיר מגוריו והיה חבר בתנועת "הצופים".

בשנת 1986 התגייס לצה"ל ושירת בחיל ההנדסה. במהלך שירותו עבר קורס מ"כים וקורס קצינים. שירת שנה בקבע.

משנת 1991 ועד שנת 1995 עבד ברשות שדות התעופה, כבודק בטחוני.

במהלך עבודתו זו הכיר את רנית, אותה נשא לאישה בשנת 1994. הזוג קבע את מקום מגוריו בגן-יבנה. במהלך השנים נולדו להם שתי בנות – יובל וירדן ובן – דניאל.

משנת 1995, במשך 6 שנים – עבד כקצין חקירות במשטרת ישראל.

בתקופת עבודתו במשטרה, סיים תואר ראשון בקרימינולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת "בר אילן" ותואר שני במינהל חינוך באוניברסיטת "דרבי".

במהלך שנת 2001 עבד כאיש מכירות בחברת "אינטרנט זהב".

הצטרף לשירות הביטחון הכללי בשנת 2002, למד באולפן לערבית והוצב כרכז מיעוטים במרחב דרום. בשנת 2004 מונה כרכז מיעוטים אזורי.

עודד נפל במהלך פעילות מבצעית, בפיגוע ב"אורחן" בעזה, ביום ט' שבט תשס"ה, 18 ינואר 2005.
בן 36 וחצי היה בנופלו.

הניח אישה, שתי בנות ובן, הורים, אחות ושני אחים.

קבור בחלקה הצבאית בבית העלמין בגן-יבנה.


יהי זכרו ברוך

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3034539,00.html