פורום השדים האדומים

עוד מקור בו אתה יכול ללמוד על הרגישות לנושא האיסור וההסתעפות שאליו הוא עשוי להגיע

שאלה המצויה בזמנינו, מה דינם של חמץ שהושלך קודם פסח לפחי האשפה, ועדיין נמצא שם בי"ד ניסן כשהגיע זמן ביעור החמץ, ושל חמץ המושלך בפסח לפחי אשפה הנמצאים ברשותו, האם מוטלת חובה לבערם מן העולם. לבירור הדברים נעמוד תחילה על יסודות איסור 'בל יראה ובל ימצא' ומצות 'תשביתו', וחיוב בדיקת, ביטול וביעור חמץ, כדלהלן.

יסודות איסור בל יראה וחיוב תשביתו, וחיובי בדיקת ביטול וביעור חמץ

א. נצטווינו בתורה: "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם" (שמות יב טו), וכן: "שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שם פסוק יט) וכן: "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (שמות יג, ז). ובגדר מצות השבתת חמץ, חקר המנחת חנוך [3], האם מקיים החיוב ב"שב ואל תעשה", או שמוטל עליו חיוב ב"קום ועשה" שיהיה לו חמץ ויבערו, ונפקא מינה, האם צריך לחַזֵר אחרי חמץ שיהיה לו כדי לקיים בו את מצות 'תשביתו' [ועי"ש עוד נפק"מ בזה]. וכתב כי נחלקו בזה רבותינו הראשונים [ובחידושי הגר"ח מבריסק [2] מבואר כי בחקירה זו נחלקו חכמים ורבי יהודה במשנה [4] האם ביעור חמץ בשריפה או בכל דבר. אמנם במנחת חינוך מפורש שלא כדבריו, יעו"ש]. ולהלכה יעו' במש"כ בפסקי תשובה [12] אות ו).

אמנם מהתורה אין איסור 'בל יראה ובל ימצא' אם ביטל את החמץ מבעוד מועד, כדברי הגמרא [1] פסחים ד, ב) "אטו בדיקת חמץ דאורייתא, דרבנן היא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה". ופירש רש"י: "דכתיב תשביתו, ולא כתיב תבערו, והשבתה בלב היא השבתה" [ועי' בר"ן [2] ביאור נוסף].

יחד עם זאת, רבנן חייבו לבדוק את החמץ ולבערו, ושני טעמים נאמרו בדבר. התוספות [1] פסחים ב, א ד"ה אור) כתבו: "ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא, החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבוא לאכלו". והר"ן [2] ד"ה אלא) כתב: "אלא מפני שביטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהן שוות, ואפשר שיקלו בכך ולא יוציאו מלבן לגמרי, ראו חכמים להחמיר שלא יספיק ביטול והצריכוהו בדיקה וביעור". וכן נפסק להלכה בטור [4], ושו"ע [4], או"ח סימן תל"א, והטעמים הנ"ל הובאו בשלחן ערוך הרב [4] ומשנה ברורה [4] שם.

וכמו כן "הבודק צריך שיבטל", כדברי הגמרא בפסחים [1] ו, ב) "גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה". ופרש"י: "חשובה היא בעיניו, וחס עליה לשורפה, ומשהה אפילו רגע אחד ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא, אבל משבטלה אינו עובר, דלא כתב אלא תשביתו". וכן נפסק בשו"ע [5] סי' תלד) "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו, וטוב לחזור ולבטלו פעם אחרת". וזמן הביטול ביום מפורש בשו"ע: "וטוב לחזור ולבטלו פעם אחרת ביום י"ד סוף שעה חמישית קודם שתגיע שעה ששית, שמשתגיע שעה ששית נאסר ואין בידו לבטלו". והוסיף הרמ"א: "הגה ואין לבטל ביום אלא לאחר ששרף החמץ כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו". ולפי זה כתב המשנה ברורה [5] שם ס"ק יב) "ואם כן צריך לשרוף קודם שעה ששית, ואחר כך יבטלנו גם כן, תיכף קודם שיותחל שעה ששית".

ומאחר ונוהגים לבטל את החמץ, נמצא שבדרך כלל, החמץ המונח בפחי האשפה, כבר מופקר ואין לו בעלים, כמפורש בשו"ת אגרות משה [7] "כיון שהשליך החמץ להגארבעדזש [פח אשפה] אנן סהדי שמפקיר להו אף בלא ביטל בפירוש". ושוב אין כלל איסור 'בל יראה ובל ימצא' מהתורה, וכל הנדון בחובת הביעור בחמץ הנמצא בפח האשפה, אינו אלא מדרבנן - האם מחויב בביעור חמץ מדרבנן, שהרי מהתורה החמץ מופקר ומבוטל.

• • •

חמץ מאוס - האם נחשב כמבוער

ב. לכאורה יש מקום לומר, שעצם השלכת החמץ נחשבת כביעורו, כשם שחז"ל לא חייבו לבער החמץ כאשר החמץ אינו ראוי לאכילת כלב, וכפי שנפסק בשו"ע [5] או"ח סימן תמב סע' ב) "הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב, ומלוגמא שנסרחה, אינו חייב לבער". ובמשנה ברורה [5] שם ס"ק ה) הוסיף: "אכן אם משליכו לבית הכסא, הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי, כיון ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו". והדבר מבואר על פי האמור לעיל בטעם החיוב מדרבנן לבער חמץ שביטל, שכן בחמץ שהושלך לבית הכסא: [א] אין חשש שיבוא לאוכל. [ב] גם הטעם שצריך לבער שמא לא ביטלו בלב שלם, לא שייך, כי דבר שהוא מאוס כל כך, אדם מבטלו בלב שלם ואין חשש שדעתו עליו.

ואכן רבי יעקב ברייש [אב"ד ציריך] כתב בשו"ת חלקת יעקב [7] וכן רבי אברהם דוד הורביץ [אב"ד שטרסאבורג] נקטו בשו"ת קנין תורה [8] נקטו שבעצם השלכת החמץ לפח האשפה יצא ידי חובת הביעור, בדיוק כפי שהמשליך חמץ לבית הכסא "הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי", ושוב אינו מחוייב בביעורו. ברם בהמשך דבריו, כתב החלקת יעקב שיש הבדל בין חמץ הנמצא בבית הכסא, שאין אדם שיוציא את האוכל המלוכלך בצואה ויאכל אותו, ואפילו כלב ובהמה אינם אוכלים אוכל מאוס שכזה, לבין חמץ הנמצא באשפה, שאינו מאוס כל כך.

ובספר רץ כצבי [10] הביא טעם נוסף, מדוע גם חמץ הנמצא בפח האשפה אינו נחשב כמבוער, ממש"כ בשו"ת דבר יהושע (סימן נח אות ג) כי להמאיס את החמץ, אינו נחשב כמעשה ביעור, אלא רק כאשר שורפים את החמץ הוא מתבער מהעולם, וכן כאשר מפוררים את החמץ לים או משליכים אותו לבית הכסא. ואמנם אז עדיין קיימת אפשרות להגיע אל החמץ, אולם מכיון שאין דרך בני אדם לעשות זאת, הרי זה מעשה ביעור ו"השבתת חמץ". ברם חמץ המושלך באשפה, מאחר ובמצב של "אין ברירה" יש אנשים שאוכלים גם מהאשפה, אינו בגדר "אבוד מכל אדם", ולא נתקיים בו דין הביעור.

קיום מצות הביעור בהוצאת החמץ לרשות הרבים

ג. לדעת הסוברים שחמץ הנמצא באשפה אינו נחשב מבוער, עדיין יש לדון, שמא עצם זריקת החמץ לאשפה והוצאת הפח לרשות הרבים נחשבת כהוצאת החמץ מרשותו, וממילא כבר אין כל חובה לבער חמץ שאינו שלו [כי בטלו והפקירו] וגם אינו ברשותו [כי הוא באשפה].

והנה בשו"ע [6] או"ח סי' תמה סעי' ג) נפסק: "קודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום שהעורבים מצוים שם, ואם מצאו אחר זמן איסורו שלא אכלוהו העורבים, אף על פי שהמקום הפקר, לא יניחנו שם אלא יבערנו". וכתב המג"א [6] ס"ק ז) שיש חובת ביעור חמץ גם בדבר שאינו שלו אך נמצא ברשותו. ולכן גם באופן שאדם זרק והפקיר את החמץ ודעתו היתה שהעורבים יאכלו את החמץ, אך כל זמן שהחמץ עדיין מונח ברשותו והגיע זמן הביעור [שעה שישית] - מוטלת עליו חובת הביעור. ונמצא לפי זה כי משעה שחלה חובת הביעור, בעצם הנחת החמץ בפח האשפה הנמצא ברשותו, אינו מקיים את חובת הביעור, מכיון שכל עוד והאשפה נמצאת שלא במקום הפקר אלא ברשותו, עדיין מוטלת עליו חובת הביעור. והדברים מפורשים בשו"ת אגרות משה [7] יעו"ש.

אמנם רק אם בשעה שכבר חלה חובת הביעור נמצא החמץ עדיין ברשותו [ואף שהפקירו] - מחוייב לבערו. אבל אם קודם שהגיע זמן הביעור יוציאנו מרשותו לגמרי, וכגון שיפקירו ולאחר מכן ישליכו ברשות הרבים, שוב לא מוטלת עליו חובת הביעור כלל, שכן בשעה שחלה חובת הביעור, החמץ אינו שלו וגם אינו ברשותו. וכדברי המג"א בהמשך דבריו (שם) וכמבואר במשנה ברורה [6] סימן תלג ס"ק כח). ויוצא מדבריהם, שאם קודם זמן הביעור, מוציא את החמץ מרשותו למקום הפקר, כדוגמת רשות הרבים, אזי גם אם ישאר החמץ שם כשמגיע זמן הביעור - אין הבעלים מחוייבים לבערו, מכיון שהחמץ אינו שלהם ואינו ברשותם. ולפי זה, כאשר מוציאים את החמץ לרשות הרבים קודם זמן הביעור, והוא נמצא בהגיע זמן הביעור במקום מופקר [רשות הרבים], אין כל צורך לדאוג לביעורו [וכן השיב בשו"ת חלקת יעקב [7] בנדון דידן: "מסקנא דמילתא בהאי דינא, אם אפשר להוציא כלי האשפה החוצה מקום הפקר לכל, ודאי שרי]. אך כאמור, משעה שחלה חובת הביעור, בעצם הנחת החמץ בפח האשפה הנמצא ברשותו, אינו מקיים את חובת הביעור, מכיון שכל עוד והאשפה נמצאת ברשותו, עדיין מוטלת עליו חובת הביעור.

וכמו כן, כאשר החמץ נמצא בפח אשפה השייך לבעליו של החמץ, היות והכלי שבו נמצא החמץ הוא של בעליו, גם כאשר הפח ברשות הרבים, והחמץ שבתוכו ממשיך להישאר ברשות בעליו, מדין "חצרו של אדם קונה לו אפילו שלא מדעתו" - יצטרך לבערו כשיגיע זמן הביעור, כדין חמץ הנמצא ברשותו שמחוייב בביעורו משהגיע זמן הביעור הגם שהפקירו מקודם, כמפורש בדברי האגרות משה [7]. [אמנם בספר רץ כצבי [10] הביא מדברי השערים המצוינים בהלכה, שנקט, שאין כליו של אדם קונים לו והוא אינו רוצה לקנות את מה שבתוכם].

קיום מצות הביעור כאשר החמץ נמצא ברשות הרבים בפח אשפה השייך לרשות המקומית

ד. במקומות שהבעלות על פחי האשפה שייכת לרשות המקומית [וכך נהוג באירופה במקומות רבים], כאשר מוציא את פחי האשפה שבתוכם חמצו לרשות הרבים קודם זמן הביעור, לכאורה שוב אינו מחוייב לבערו כיון שהחמץ אינו שלו [מאחר שהפקירו] וגם אינו ברשותו ובבעלותו. אלא שיש לדון, מכיון שהרשות המקומית נותנת רשות להשתמש בפחי האשפה, האם נחשב הפח כמקום המושכר לבעלי החמץ שהשליכוהו שם, והלכה פסוקה בשו"ע (או"ח סי' תלז) שהשוכר מחוייב בבדיקה ובביעור חמץ שנמצא ברשותו.

לדינא, נחלקו בזה הפוסקים. בשו"ת בצל החכמה [9] נקט רבי בצלאל שטרן [אב"ד מלבורן] כי חמץ זה אינו מחוייב בביעור, וכן הכריע למעשה רבי יצחק וייס [גאב"ד העדה החרדית בירושלים] בשו"ת מנחת יצחק [9] "כיון שהכלי הזה ומקומו שייך להעיריה, שוב לא הוי בחצר דידיה". אולם בספר רץ כצבי [10] הביא את דברי שו"ת שבט הלוי "דעדיין בכלי שלו הוא דהוי ליה כחצרו". והעיר ברץ כצבי, כי לדעת הפוסקים שהחמץ בפחי האשפה נמצא בבעלות העיריה, יתכן שבארץ ישראל, או בכל מקום אחר שהרשות המקומית היא בבעלות של יהודים, תהיה מוטלת חובת ביעור החמץ על העיריה. ובמקרה שכזה תצטרך העיריה לצאת ידי חובת הביעור, על פי הפתרונות שיבוארו להלן.

ואם פח האשפה שייך לרשות העירונית, אך הוא נמצא בחצרו של בעל החמץ, לפי המנחת יצחק [9], החמץ נחשב ברשות העיריה, ואין בעליו מחוייב לבערו. אך לדעת בצל החכמה [9], נחשב החמץ שבפח כנמצא ברשות ישראל, ועליו לבערו, ועי' ברץ כצבי [11] שכתב כי לפי שבט הלוי מחוייב לבער את החמץ הנמצא בפח של העיריה שברשותו, כדין "שוכר" המחוייב לבער חמצו.

עצות לקיום מצות ביעור בחמץ שהושלך לפח האשפה בשעה שהגיע זמן הביעור

ה. לאור כל המבואר לעיל, עדיין נותרו מצבים מסויימים שבהם מוטלת חובת ביעור גם על החמץ שכבר הושלך לפח האשפה בשעה שהגיע זמן הביעור, ודבר זה כמובן קשה לביצוע - לחטט בפחי האשפה על מנת להוציא את החמץ כדי לבערו בשריפה. על כן כתבו הפוסקים כמה עצות, לפתרון הבעיה:

בשו"ת חלקת יעקב [7] כתב "בעת שמוכר חמצו לעכו"ם ימכור לו גם כלי אשפה הלזה, וכנהוג שמוכרים גם כלים חמוצים". וברץ כצבי [11] הביא את טענת שו"ת באר משה שדחה את דבריו וכתב: "הלא הישראל תיכף ומיד ישתמש בכלי האשפה. ולא עוד, אלא ממש באותו שעה שהוא מוכר לו הכלי האשפה, משתמשים בני ביתו בכלי האשפה להריק בו האשפה, וכן יעשה ערב פסח אחרי צהרים וגם כל משך ימי החג, והכל יודעים שאין זה מכירה, ואין לך הערמה גדולה מזו, שהכל מודים שאסור".

עצה נוספת כיצד ניתן למנוע את החובה לחטט בפחי האשפה כדי לקיים את חובת הביעור, כתב המנחת יצחק [9] "לשים בכלי אשפתות הנ"ל חומץ חזק או מין אחר אשר יפסלם לאוכלם בין לאדם בין לכלב, וכיון שנפסל מאכילת כלב קודם זמן איסורו, לכו"ע אינו צריך לבער".

• כיצד ינהג הדר בבית שמתגוררים בו גם דיירים המשליכים בפח חמץ בפסח - יעו' בדברי רבי משה שטרנבוך [ראב"ד העדה החרדית בירושלים] בשו"ת תשובות והנהגות [8] שכתב כי הדרך המובחרת היא להפקיר את כל זכויותיו בחצר, ועדיף לפני זמן הבדיקה, שלא יצטרך לבדוק את פחי האשפה.

• סיכום דיני ביעור חמץ: שישרף החמץ כהוגן ולא ישפוך עליו נפט • זמן שריפת החמץ • להטיל לאש שיורי מצוה • מנהגים בשעת השריפה - פסקי תשובה [11]-[12].

• • •

• המצה והחמץ - היצר טוב והיצר הרע, ראה בספרנו עקבי דרך [13] בדברי חז"ל ורבותינו הראשונים, המקבילים בין מצוות ביעור החמץ ובין מלחמת היצר הטוב והרע וקיום התורה והמצוות, בכמה עניינים: [א] בדיקת חמץ בחורים ובסדקים, כנגד החובה לחפש ולבדוק חדרי בטן והכליות ממחשבות ומהרהורים רעים. [ב] יש לבטל את חמץ ולבערו בלב, כנגד המצות התלויות בלב. [ג] יש לומר "כל חמירא", כנגד מצות הפה. [ד] צריך לבער החמץ מן הבית או לשרפו, כנגד המצוות שיש בהן המעשה.

ונתבאר לפי זה, מדוע החמירה התורה בביטול תערובת חמץ יותר מהנדרש לביטול תערובת שאר האיסורים, כי החמץ בפסח רומז ליצר הרע והוא ה"שאור שבעיסה", לכן אינו מתבטל אפילו ב"משהו", שהרי גם "משהו" מן היצר הרע עלול להזיק ולדרדר את האדם לפי התהום, ועליו לגרשו מעליו לגמרי.

יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתרחם עלינו ותצילנו מאיסור חמץ אפילו מכל שהו, לנו ולכל בני ביתינו ולכל ישראל, בשנה זו ובכל שנה ושנה כל ימי חיינו. וכשם שביערנו החמץ מביתינו ושרפנוהו, כך תזכנו לבער את היצר הרע מקרבנו כל ימי חיינו. ותזכנו להידבק ביצר הטוב ובתורתך ויראתך ואהבתך תמיד, אנחנו וזרענו וזרע זרענו, כן יהי רצון.

אם אתה מרגיש מטומטם ... אז אולי תתחבר לרגשות שלך.

אל תביא לי ציטוטים באורך הגלות של אחרים שדנים באופן כללי על הנושא אבל לא ממש עונים לשאלה. הגוגל שלי לא התקלקל. תסביר לי אתה, במילים שלך, איך זה שחייל אוכל פיתה בחדר שלו משפיע על הכשרות של הדוס שמשרת איתו בבסיס, ואיך זה שונה מעובד א' שאוכל פיתה במשרד שלו ודוס שעובד בחדר ליד.

אני מבין שאולי אתה לא יודע את התשובה לשאלות האלו. זאת גם תשובה.

בשביל לחסוך לכם קריאה של כל אלפי המילים שצוטטו פה שלא לצורך, אני אתמצת לכם אותם:
מותר שיהיה חמץ בבית ובכל חדר שאתם נמצאים בו כי ממילא זה לא שלכם אם רק תמכרו את כל החמץ שלכם לגוי תמורת שקל ותקנו ממנו בחזרה בסוף פסח.
היות והצבא מוכר כך את כל החמץ שלו, אז בצבא מותר להחזיק כמה חמץ שתרצו בכל מקום.

למה אתה חושב שזה מעניין אותי האם חמץ שהושלך לפח (בבית של הדוס) משפיע על הכשרות (בבית של הדוס). למה זה עונה על השאלה ששאלתי?

אגב,

האם חיוב חיילים באכילת מצות מהווה פגיעה בזכויות חוקתיות ? (31/3/2010)
סמי איליה,עו"ד

יכולנו בקלות להתעלם משאלה זו שהגיעה אלינו באימייל מחייל האמור "לעשות חג הפסח" בבסיס ולפטור הפונה בתשובה שאלה הפקודות בצה"ל. שאלנו עצמנו האם באמת כה נורא הדבר לאכול מצות ולא חמץ שבוע ימים גם בבחינת מי שאינו שומר דת ומסורת. סברנו שלא יגרם שום עוול בשל כך, אך החלטנו "להרים את הכפפה" ולהתעמק משפטית בהיבט העקרוני בסוגייה.

בטרם אתייחס לגופה של הסוגייה, אציין העובדה כי חיילים המחוייבים להישאר בבסיסם בחג מן הסתם כפופים הם לכל נוהלי הבסיס ונוהלי הצבא הן בשיגרה והן בחירום. שאלתי עצמי האם חובה זו חלה גם כשמדובר לכאורה בכפייה על החייל מה יכניס לפיו.

שאלתי חברים משפטנים, הקשבתי רוב קשב ל"מומחים" אשר הביעו דיעה לכאן ולכאן , בעד ונגד, בדקתי הדין והפסיקה והגעתי – לא תאמינו – למסקנה כי החובה המוטלת על חייל שאינו רוצה בכך לאכול מצות בחג הפסח, יכולה לפגוע בחירותו כאדם בן חורין גם במסגרת הצה"לית המאופיינת בהגבלת זכויות ובאורח חיים היררכי הכפוף לפקודות ונוהלים.

כפי שאנמק בהמשך, יש ואילוץ חייל מהו סוג המזון שעליו לאכול, יכולה להתפרש מחד ככפייה דתית ומאידך כהגבלת חירות אשר אינה מתחייבת מאורח השירות הצבאי.

הנוהג במדינה ובצה"ל :

מדינת ישראל הינה מדינה יהודית ודמוקרטית ומתוקף החוקים במדינה ובכלל זה חוק כבוד האדם וחירותו מחוייבים מוסדות המדינה – ובכלל זה צה"ל – לנהוג בכיבוד חגי ישראל.

חוקי המדינה מכירים בהיותו של אדם בן חורין וכל אדם רשאי לבחור את אורח חייו באופן חופשי. ירצה יהיה דתי, ירצה יהיה חילוני, ירצה לאכול רק כשר, ירצה לאכול טרף וחמץ – כל אדם על פי רצונו ומצפונו.

חג הפסח : באשר לחג זה נחקק בכנסת חוק אשר אוסר הצגת ומכירת חמץ "בפומבי" (חוק חג המצות (איסורי חמץ), תשמ"ו-1986 .

חוק זה נועד למנוע מבעלי חנויות להציג ולמכור חמץ בפסח "בפומבי". החוק מפרט אילו מוצרים יחשבו לחמץ ובעיקר לחם ומוצריו. ואולם, אין בחוק כל איסור לאכילת חמץ ע"י אדם. אילו היה איסור כזה, החוק לא היה עובר את המסוכה "החוקתית" – קרי – היה בו משום פגיעה בזכות לחירות וחופש הבחירה של האזרח.

ומה באשר לצה"ל תשאלו? ובכן בצה"ל הותקנה פקודה המיועדת לחג הפסח ומסבירה כיצד יש לנהוג בבסיסי צה"ל :

פקודת מטכ"ל 34.02.05 נושאת הכותרת : "תקנות הכשרות לפסח" אשר מסדירה את כל הנוהלים בעניין כשרות וכיבוד החג בבסיסי צה"ל. בפתחה של התקנה נאמר "... בכל ימי הפסח אין להשתמש ואין להכניס ליחידות צה"ל ולמיתקניו חומר שהוא חמץ או המכיל תערובת חמץ. יש להטמין חמץ שנשאר ביחידות מלפני הפסח עד לאחר החג. סעיף זה חל גם על אזרחים הנכנסים למחנות צה"ל ולמיתקניו."

מעיון בפקודה זו אנו למדים שהיא אוסרת שימוש והכנסה לשטח הבסיסים של מוצרי חמץ. גם פקודה זו – כמו החוק – לא אוסרת אכילת חמץ אלא מונעת אפשרות זו באמצעות איסור להשתמש או להכניס לבסיסים מוצרי חמץ.

מן הכלל אל הפרט :

ניתן לומר כי אין איסור מפורש לא בחוק ולא בפקודה הצה"לית לאכילת חמץ, אולם איסור זה מוטל במשתמע. הדבר נעשה כך שבעצם חייל לא יוכל להכניס למקום שירותו מאכלי חמץ ולהשתמש במאכלים אלה בבסיסים. לא רק החייל – אלא איסור זה חל גם על מי שאינו חייל. למשל : הורים המבקרים את ילדיהם החיילים ו/או שליח שמביא מזון לאחד החיילים בבסיס.

אני סבור שאיסור זה משמעו איסור אכילת חמץ – ניסוח החוק והפקודה נועדו למטרה אחת והיא למנוע מן הפרט אכילת חמץ ובאופן זה לכפות עליו מאכלים כשרים לפסח וכתוצאה, כפיית מינהג דתי על כלל הציבור בכלל ועל חיילי צה"ל בפרט.

ניסוח זה נועד הוא לעקוף מראית של פגיעה בזכויות חוקתיות של האדם באשר הוא אדם אזרח כחייל ולמנוע ממנו את זכות החירות לבחור באופן חופשי את אורח חייו.כשמדובר באזרחים – הבעייה פחות חמורה כיוון שמי שבוחר שלא לשמור על מינהגי הדת בחג ולאכול חמץ דווקא – יכולים הם למצוא בכל עיר כמעט מסעדות ו/או חנויות של מי שאינו יהודי אשר שם ניתן למצוא את מוצרי החמץ (שהרי באמצעות החוק לא ניתן לכפות הדת היהודית על גויים ולאסור אכילת חמץ על מי שאינו יהודי).

כאשר בחיילי צה"ל עסקינן – חיילים אשר מעצם אופיו של השירות ניתן להגביל את חירויותיהם ככלל והם מחוייבים להימצא בבסיס או במקום האוסר עליהם חופש התנועה כמו לצאת ולסעוד ליבם מתי שיחפצו בכך כרצונם, הרי פקודות הצבא יש בהן משום הגבלת חירויות הפרט באופן שיש פגיעה בזכויות חוקתיות של המשרתים בצה"ל מעבר לנדרש על פי דרישת השירות בצה"ל.

ישאל השואל אם כך מדוע לא יתאפשר לחיילים לאכול "בחוץ" כל השנה?

חג הפסח שונה משאר החגים. החיילים אינם יכולים להעשיר ארוחות בקנייה בשקם, אינם יכולים לקנות תמיד בסביבה הקרובה או להזמין לבסיס ואפילו לא יכולים להצטייד ב"חטיפים" בין הארוחות. מן הסתם בשל העדר לחם, גם הארוחות פחות משביעות לעיתים. גם אי אפשר לקחת סנדוויץ משביע לשמירות או לפעילות מבצעית. שונה חג הפסח משאר החגים במובן זה שאין לחיילים "חלופה" נאותה בתחום המזון אפילו לא בשקם .

הסמכות העיקרית להגביל חירויות הפרט של המשרתים בצה"ל מצוייה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו 1992. שימו לב: המדובר בחוק יסוד שהוא "חוק על" וזכויות המוקנות על פיו לא ניתן לבטל בחוק "רגיל". סעיף 9 לחוק זה הוא הסעיף המתייחס למשרתים בצה"ל וזה לשונו : "אין מגבילים זכויות שלפי חוק-יסוד זה של המשרתים בצבא-הגנה לישראל,במשטרת ישראל, בשירות בתי הסוהר ובארגוני הבטחון האחרים של המדינה,ואין מתנים על זכויות אלה, אלא לפי חוק ובמידה שאינה עולה על הנדרש ממהותו ומאופיו של השירות."

כלומר, חל איסור להגביל את המשרתים בצה"ל או להתנות על זכויותיהם לפי חוק יסוד זה " אלא לפי חוק ובמידה שאינה עולה על הנדרש ממהותו ומאופיו של השירות."

ובכן, כל הגבלה או התנייה על הזכויות של המשרתים בצה"ל כבני חורין על פי הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (לחץ ללשון החוק המלא) חייבת להיות על פי חוק ובמידה שאינה עולה על הנדרש ממהותו ומאופיו של השירות – קרי – הגבלה או התנייה על זכויות המשרתים בצה"ל חייבת להיות בחוק וגם אז רק במידה הנדרשת ממהות השירות והכוונה היא כי ניתן להגביל זכויות אך ורק כדי לאפשר מילוי משימות הצבא ומטרות השירות בצה"ל. הקמתו של הצבא וחובת הגיוס מנויות בחוק יסוד : הצבא. ממנו נגזרים גם תפקידי ומטרות הצבא. בפשטות, זה חוק "על" שמחייב גיוס לצה"ל ולכן כדי למלא את תפקידי הצבא ניתן גם להגביל זכויות חוקתיות של מי שגוייס ולהתנות עליהן כדי למלא את משימות הצבא - אך וגם הגבלות אלו יעשו רק במידה שאינה עולה על הנדרש . חייל גם בשירותו הצבאי אינו אדם נטול זכויות. הוא אדם עם זכויות מוגבלות וזאת רק כדי למלא את תפקידי הצבא.

אין חולק שכפיית אכילת כשר לפסח ואיסור אכילת חמץ – מהווה הגבלת זכויות ומתנה על זכויות המשרת מעבר לנדרש ממהותו ומאופיו של השירות.

אין בין איסור אכילת חמץ ו/או מניעת אכילת חמץ ולא כלום לבין מטרות הצבא וחובת מילוי תפקידו של חייל בצה"ל.

ומה באשר לאלה שמסיבות בריאותיות או סתם קיבה רגישה מנועים לאכול מצות או חייבים באוכל מיוחד שאינו בהכרח "כשר לפסח"?.

ויחד עם זאת, ישנו פן נוסף לאיסור אכילת חמץ בבסיסים. מניעת הפגיעה האפשרית ברגשות הדת של חיילים דתיים ו/או שומרי מצוות.
פן נוסף שהעלו "המומחים" עמם התייעצתי הוא שיוויון בין כלל חיילי הצבא. ואולם, אני דוחה טענה זו, שכן לא בונים שיוויון בחוסר שיוויון אפילו של מיעוט. בהנחה לשם הדיון כי מספרם של החיילים שאינם שומרים כשרות או את מצוות חג הפסח הוא זניח מכלל החיילים המשרתים בצה"ל, הרי גם מיעוט הוא בעל זכויות . שוויון אינו כפיית רצון הרוב על המיעוט בהיבט דת ואמונה שכן יש חובת חופש בחירה באלה על פי חוק וחופש הבחירה הבסיסי בזכויותיו של הפרט משתרע הוא גם בבחירה חופשית מה בוחר אותו פרט לאכול.

חופש הבחירה באמונה ודת היא זכות חוקתית - אך כך היא גם הזכות לחופש מדת. אכיפת הפן הדתי תופס לו אחיזה רבה בצבא לשמירת זכויות החיילים המאמינים והדתיים ואף יש מקצועות כגון סמלי דת,משגיחי כשרות,רב צבאי ועוד - כל אלה מול העדר איזון לשמירת זכויותיו של החייל החילוני .

לכן נדרש האיזון הנכון שאין בו הגבלת זכויות חוקתיות של חילונים שלא לצורך דרישות השירות - ואין בו פגיעה ברגשי דת של אחרים.

אגב, גם ביום כיפור לא ניתן לחייב חיילים שאינם רוצים בכך לצום. ביום כיפור מחוייב צה"ל לספק מזון למי שאינו צם. אז מה לגבי פסח ?

אז מה ניתן לעשות כדי לאזן בין כל הערכים והאינטרסים :

סבורני שעל צה"ל לאפשר לכל חייל שירצה בכך לאכול כל שיבחר מחוץ לשטח המחנה/הבסיס. אם זה באמצעות הבאת מזון לבחירתו ע"י הוריו ואם זה במקומות בהן הבסיסים סמוכים לישובים – ע"י הבאת מזון ו/או הזמנת מזון לא כשר אל מחוץ למתחם הבסיס. מחוץ לבסיסים/מחנות – אין תוקף לפקודות ולהוראות החוק ואין כל עבירה מצד פלוני.

שביל הזהב שלא יהיה בו פגיעה חוקתית הוא זה ששני ערכים מקבילים : זכויות חוקתיות מחד ואי פגיעה ברגשי דת מאידך – ידורו בכפיפה אחת מבלי שאלה יפגעו באלה. יש להפנים כי השירות בצה"ל אינו מקנה זכות לפגיעה בדיעות המשרתים, אמונתם וחופש הבחירה לנהל חייהם כפי שיבחרו. הזכות להגביל חירות נועדה לתכלית אחת : השירות בצה"ל ומילוי המשימות המוטלות על צה"ל ע"י הממשלה באמצעות חייליו. הא ותו לא.

ואולם, בכדי ליישם הזכויות שהוזכרו, על צה"ל להנחות מפקדים לאפשר בהתאם לדרישות השירות ולוח הזמנים, לחיילים אשר יבחרו בכך, את היכולת להפסקת אוכל על פי בחירתם גם לא בחדר האוכל אלא בסמוך ומחוץ לשטח הבסיס וכך ישמר האיזון החוקתי בין דרישות השירות הצבאי לבין זכויות חוקתיות לפי מטרת וכוונת המחוקק בהוראות סעיף 9 לחוק כבוד האדם וחירותו.

השבוית מלחמה שיש היתר הלכתי לאנוס אותה, זה חמץ ?

בפסח עליך לרחוץ את השבויה היטב לפני האונס, ולבדוק שאין חמץ בשום חריץ.
רק כשאתה בטוח שהיא כשרה לפסח לחלוטין הינך יכול להחל בקיום מצוות אונס האישה היפה.

האמת שאני די בהלם מתגובות של אנשים פה. זה שקומוניסים יזיין את השכל על זה שאסור לאכול חמץ זה מן מסתם צפוי, אבל אנשים פה קוראים לנו מפונקים כי אנחנו מתלוננים על הכפייה הדתית הזאת?
לא מתלוננים על זה שנשארים בבסיס בחג (מי שהיה מתלונן על כזה דבר הוא בכיין), לא על שמירות ולא על כלום, על פאקינג אוכל!!!
הרב של הבסיס עבר אצלנו בחדר ופסל אפילו דברים שהם כשרים לפסח לאוכלי קטניות (מה שמשאיר לך בערך שום דבר "חוקי" מהדברים שאפשר להביא לבסיס) וקיבלנו אתמול ארוחות משובחות של ירקות, גבינה ומצה בבוקר, מצה עם חומוס ו2 פרוסות פסטרמה לצהריים (מזל שהמפקדים היו נחמדים והרשו לנו לרדת לקנות אוכל בבוטקה מתחת לבסיס, בפסח עצמו מן הסתם זה לא יתאפשר), ותפוח אדמה ומצה בערב (וכל זה עוד לפני פסח)
אני לא מתלונן על הקידוש, לא על יום כיפור ולא על כלום. לעזאזל, אין מה לאכול!!!!
אולי עדיף לאכול מנות קרב, זה באמת הרבה יותר משביע. אהה, אופס.. גם זה לא כשר לפסח..
כפייה דתית

תודה על התשובה, אני בכל זאת אמתין לפסיקה של החפרפרת הממונה.

הציטוטים הם רק טעימה לגירוי התאבון. אני מציע לך להבין את הנושא. אני בטוח שתוכל לענות לעצמך לבד ובקלות. לא הייתי מציין זאת אבל כשזכיתי במקום ראשון בחידון הלכה בנושא פסח עם מתמודדים מכל אזור השרון למדתי גם את הנושא הזה בלי להתעצל וקראתי קצת יותר מזה. אני לא הולך להקל עליך , אם אתה רוצה תלמד. מה שהבאתי לך זה טיפה בים. אם אתה רוצה להביע דיעה כמו אחרים כאן בלי ללמוד את הנושא- גם בסדר:) העיקר שיהיה לכולנו חג שמח.

אתה טיפש ובן 16. אבל בקטנה, כולנו היינו כאלה מתישהו.


*הדובר הוא חייל בצה"ל. שמאלני ומת על חמאה ובייקון.

מאבק בכפייה דתית זה נר לרגליי, אך במקרה הזה, אין זה המצב לפי מה שתיארת

כמו שחשבתי. אין לך מושג מה התשובה. מפתיע.

הא?? משתגיד

אתה צודק כל העניין של העובר כשרות הזה בצה"ל מגוחך ומעצבן. באמת שזה אחד המפגרים שיש את כל המסדרי נקיון האלה לפסח אני צריך להחביא בפני המג"ד והסמח"ט טונות וחטיפים בשק כביסה.
יש חדר אוכל שמן הראוי שבו יהיה אוכל כשר. להציק לחייל שרוצה לאכול לא כשר בחדר, להחזיק "חמץ" לפסח (ולא הכווונה לא להתחיל לאכול מול מי ששומר בחדר חומוס מאבו חסאן עם פיתות). אלה כמה דברים שקנית ונשארו לך לפני החג.. זה ממש לא נורא. זה לא באמת שהאבקינים של הצ'יפס יעופו באויר ורחמנא ליצלן הנפש היהודיות תריח אותם.

דר"כ ביום כיפור המון המון פעמים לא דואגים שיהיה אוכל למי שאוכל ואתה מזדיין ולאף אחד לא אכפת שזה ביזיון אחר.

מה גם שבצה"ל המסריח שבוע לפני פסח אוסרים הכנסת חמץ לבסיס.
על אפם וחמתם הכנסתי לזנייה עם בשר וגבינה למקרר חלבי טבלתי וזרקתי על הקיר.

איך עוד לא נמאס לכם להתנשאות כמו איזה חבורה של ילדות קטנות, אני לא מבין את זה.
ועוד מילא תחדשו, בהשתחצנויות חדשות ומגוונות, שיהיה יותר מצחיק ומבדר, אבל כל פעם אותו החרא?

:\

האמת בד"כ לא משתנה

קודם כל, אני מבקש להפסיק להתיחס להתרסות של ינאי... הוא כל כך רוצה לדחות את עצמו מהחברה, אז מה הוא עושה פה?

ולנושא, יש הרבה הרבה הרבה יותר חילונים מדתיים בצבא.
הצבא לא ירתק את כולם.
כמו במציאות היומיומית שלנו. אנחנו רוצים שלא תהייה כפיה דתית? יאללה, מפסיקים להקשיב להם. זה תלוי רק בנו.

בשבת הדתיים סובלים בגלל אמונה שלהם.
בפסח החילוני סובל בגלל האמונה של הדתיים.

אני לא חושב שזה שווה בשום צורה. אם אדם מאמין במשהו הוא צריך למצוא פתרון שלא יפגע באורח חייו של אדם אחר.

או שהוא יכול לכפות על מדינה שלמה לקבל את מרותו. זה גם אופציה. באירן זה עשה פלאים.

כשאני אהיה רמטכ"ל מי שיצעק יש לפני שהשופט מאשר את השער יקבל 21 יום ריתוק

אני הולך לעשות את הפסח השלישי בבסיס (מתוך 3 פאקינג היי כמה שטחנו אותי בחיים האלה)
ותמיד אני מביא פיתות ולחמניות שיהיה לי בכיף כל הפסח... ואם מישהו יגיד לי משהו אני אתפוס לו בביצים ויגיד לו לשרוק

אשכול מיותר, מי שרוצה לאכול חמץ בצבא יכול לאכול חמץ. חוק יבש שאוכפים אותו רק במסדרים.
כמו שאפשר לשבור שמירה ולשתות אלכוהול, אפשר גם לאכול חמץ ולקחת את הסיכון הקטן במקרה הזה שיתפסו אותך.
בכיפור האחרון המפקד שלי ידע שאין מצב שאני אעביר את היום הזה בלי לאכול, הוא רק ביקש ממני לא לבשל ולאכול באזור של הצמים.
צום פסח קל

מי שנותן מעצמו הוא זה שמתגייס 3 שנים לצבא.
רוב אלה שהעניין הזה חשוב להם דווקא לא מתגייסים, ועדיין אני אוכל חרא בגלל זה.

מקבל שצריך לכבד, אני לא אתן ביס בפיתה מול בן אדם ששומר, גם אם זה לא בבסיס.
80 אחוז מהבסיס חילונים,
למה שבחדר שלי שאני נמצא בו לבד אתה תכתיב לי מה לעשות?

ביום כיפור מותר לך לאכול (איזה משפט הזוי, "מותר לך לאכול"), הצבא אפילו מספק מנות קרב למי שלא צם.
העניין הוא עקרוני פה, לא אם אתה יכול להתחמק או לא.

אני מכתיב לך משהו?
מה אני נראה לך הרבצ״ר?
רק הערתי שהתלונה נראית לי כהתפנקות

אי אפשר לשבור חברה פאשיסטית בתקופה של 3 שנים בגלל זה הצבא עובד

לא יודע על איזה חברה פשיסטית אתה מדבר, אבל בפועל יש הרבה יותר אוכלי חמץ מאוכלי קרשים עם חורים בצבא.
אין שום סיבה שהם לא יחברו יחדיו.
אם אני הייתי נתקל בשטות כזו בשירות שלי (ולא נתקלתי, אף אחד לא אמר לי מה לאכול), אין ספק שהייתי נוהג כך.

מאיפה לקחתם שיש הרבה יותר חיילים שאינם שומרים כשרות מאלה שכן?
אולי זה המצב בפורום אבל זה רחוק מאד מלשקף את המצב לאשורו