|
תקציר
הגמרא (ה:) מצטטת שני פסוקים מהם ניתן ללמוד את האיסור:
1. "שבעת ימים שאר לא יימצא בבתיכם" (שמות יב, יט).
2. "ולא ייראה לך חמץ ולא ייראה לך שאר בכל גבולך" (שמות יג, ז).
הגמרא ממשיכה לדון כיצד כל אחד מן הפסוקים מרחיב או מצמצם את האיסור. נראה, כי שני האיסורים משולבים ליצירת איסור אחד מקיף וכולל. מסקנה זו נתמכת על ידי דעה אנונימית המובאת בריטב"א (ד"ה "נאמר").
אולם הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה א, ב) מצהיר בפירוש כי "... והמניח חמץ ברשותו בפסח אע"פ שלא אכלו עובר בשני לאוין...". בספר המצוות (שורש ט') אומר הרמב"ם כי גם מצווה שנכתבה בתורה יותר מפעם אחת נמנית כמצווה אחת. ממילא, אם הרמב"ם מתייחס לבל ייראה ובל יימצא כאל מצוות נפרדות גם בהלכות חמץ ומצה וגם בספר המצוות (לא תעשה ר' ור"א), כנראה שהוא סבר כי ישנם שני איסורים נפרדים.
על מנת להבין את ההבדל שבין שני האיסורים, יש להתבונן היטב בפסוקים המופיעים בתורה.
האיסור על הימצאות חמץ ברשותו של אדם בפסח מוזכר בשלושה מקומות בתורה:
. שמות יב, א- כ
שמות יג, א- י
דברים ט"ז, א- ח
עיין היטב בקטעים אלו, והדגש לעצמך את מונחי המפתח בקטעים אלו ואת ההבדלים בינהם, בהם נעסוק להלן. לימודו של שיעור זה צריך להיות מלווה בתנ"ך.
1) סוג האיסור:
. בשמות יב התורה משתמשת בביטוי "לא יימצא"
בשמות יג ובדברים התורה אומרת "לא ייראה"
2) בעל החמץ:
. בשמות יב אין הזכרה של המילה "לך", שבדרך כלל מלמדת על הצורך בבעלות
בשמות יג ובדברים מילה זו אכן מוזכרת ("לא ייראה לך")
3) מקום החמץ:
בשמות יב האיסור הוא רק "בבתיכם"
בשמות יג ובדברים האיסור הוא "בכל גבולך"
בשמות יב עצם מציאותו של החמץ בבית אסורה (לא יימצא) בין אם הוא ידוע ובין אם הוא אינו. בשאר המקומות איסור חמץ חל רק אם הוא בבעלותך ורק אם ישנה מודעות לקיומו של החמץ (לא ייראה). מצד שני, איסור זה כולל את כל גבול ישראל. נראה כי שני היבטים אלו קשורים זה לזה: בביתו של אדם, שהוא מוגבל וקטן יותר, ניתן לאסור את כל החמץ הקיים, גם זה שאינו ידוע ואינו שייך לאיש. לעומת זאת בתחום הרחב יותר של "כל גבולך" אי אפשר להחמיר עד כדי כך.
4) זמן האיסור:
בשמות יב התאריך הוא "בעצם היום הזה"
בדברים התאריך הוא "שמור את חדש האביב"
בשמות יג ישנו שילוב של שני התאריכים הללו
5) מה כלול באיסור:
בשמות יב ובדברים ישנו איסור רק על "שאר" ואילו חמץ אינו מפורש שם
בשמות יג נאסר גם השאר וגם החמץ
6) ההקשר:
בשמות (יב ויג) האיסור קשור לאכילת מצה וליציאה ממצרים
בדברים האיסור קשור לקרבן פסח. יש איסור לאכול חמץ בכל שבעת הימים בהם מביאים קרבן פסח, בשל פגיעה כלשהי של החמץ בקרבן. [עובדה זו אינה ייחודית לפסח. ישנם מספר מקרים בתורה בהם אירוע מסוים משפיע על שבעת הימים שאחריו. למשל נגיעה במת, טומאת נידה וכו'.] האיסור לאכול חמץ מלווה באיסור להחזיק חמץ בבעלותך או ראיית חמץ, כנראה כהרחבה לאיסור האכילה.
היות שכל המושגים הללו שייכים גם בפסח דורות (ולא רק לפסח מצרים) אין זה מפתיע כי הגמרא שילבה את איסורי בל ייראה ובל יימצא לאיסור אחד כולל.
הציווי לאכול מצה המופיע בשמות יב, עשוי להיות קשור לעובדה כי בני ישראל נצטוו לעשות הכל בחיפזון (פסוק יא). רק למי שיש זמן יש יכולת לאפות ולאכול חמץ. היות שחמץ נוצר רק אם מניחים לו לתפוח, התורה אסרה התפחה של הבצק על מנת למנוע התנהלות בעצלתיים, שיכולה רק לפגוע בצורך בחיפזון. בהתבסס על הבדלים אלו נראה כי הציוויים בשמות יב שונים מהותית מאלו המופיעים בשני הקטעים האחרים. אולם על אף שהפסוקים בשמות יג ובדברים דומים למדי, האופי הבסיסי של האיסורים שונה. [לדוגמא, אין הזכרה של קרבן פסח בשמות יג.]
משמעות ההבדלים
עד לשלב זה, בחנו כל אחד מן הקטעים בנפרד והשוונו בינהם. עדיין יש מקום להסביר מדוע האיסור נכתב באופן שונה בכל אחד מן המקומות. קיימות שתי אפשרויות:
א. ניתן להניח כי איסור בל יימצא (שמות יב) ניתן לבני ישראל לפני צאתם ממצרים, כפי שמעיד על כך מיקומו של האיסור בפסוקים. ממילא, בזמן זה נאסר על בני ישראל להחזיק חמץ בבעלותם. תפיסה זו נתמכת על ידי הדברים הבאים: המילה "בית" היא מילת מפתח בשמות יב. מילת מפתח משקפת נושא מרכזי בקטע והיא מתבטאת בכך שהתורה חוזרת עליה שבע פעמים (בצורות שונות) בקטע הנדון. [במקרה שלנו המילה בית מופיעה 8 פעמים. אולם פעם אחת היא יוצאת דופן, שכן היא מופיעה בסמיכות – "בית אבות" – ואילו ביתר הפעמים היא מופיעה כשלעצמה. בכל מקרה, המילה "בית" היא מילה מרכזית בקטע.] על כן, כל הציוויים המופיעים בקטע, כולל איסור חמץ, צריכים להיות קשורים לבית. לפני יציאת מצרים לא היה משמעות למילה "גבול" (המוזכרת בשני הקטעים האחרים), שכן השליטה היחידה שהייתה לבני ישראל היא על בתיהם (וגם על זה ניתן להתווכח).
ממילא, האיסור חל רק על ביתו של אדם ולא על כל "גבולך". חומרת האיסור בתחומי הבית נובעת מהיותו של הבית כמקום המזבח לקרבן פסח – כפי שעולה מן הדם שעל המשקוף. במצרים, אכילת קרבן הפסח בבית כמוה כאכילה מן המזבח. כשם שחמץ אסור להיות קרב על גבי המזבח, כך הוא נאסר בקרבן פסח של פסח מצרים.
לאחר יציאת מצרים הבית מוחלף בגבול. בנוסף, היות שעניין המזבח כבר לא שייך במצב זה, הבעייתיות עם החמץ היא או מצד הסתירה שבין ההקרבה ובין אכילת חמץ או מצד הפגיעה שבחמץ בעניין אכילת המצה (בהתאם לשמות יג או לדברים). בעיה זו עולה רק בחמץ ידוע, ולא בחמץ שאין ידוע לאיש על קיומו. על כן, האיסור הוא רק על ראיית החמץ. ומשום שאנו חוששים אף מכך שאדם גם יאכל את החמץ, אין חילוק בין חמץ ששייך לאדם או לכזה הנמצא בתחומו [בהנחה שהאיסור חל גם על חמצו של גוי].
לפי הבנה זו, בל ייראה הוא הרחבה של איסור בל יימצא, ואין המדובר בשני איסורים נפרדים [בהתאם לשיטת הריטב"א]. ציוויו של משה לאחר יציאת מצרים משקף רק את השינוי שהתחולל במצבם של בני ישראל ולא את נתינה של איסור חדש.
ב. בהנחה שאיסור בל יימצא (שמות יב) ניתן לאחר יציאת בני ישראל ממצרים
בתחילתו של פרק יב בספר שמות (עד פס' כ), נין להבחין בשני קטעים שונים: הראשון (עד פס' יג) מתייחס רק לפסח מצרים ; השני מצווה על פסח לדורות. מבחינת הכתובים, ציווי זה בא לפני יציאת מצרים. עם זאת, קיימא לן כי התורה אינה מקפידה תמיד על סידור כרונולוגי ("אין מוקדם ומאוחר בתורה"), ובמיוחד בעניינים בהם ישנה סיבה טובה להניח כי הם אינם מופיעים כסדרם. [גישה זו מתאימה לגישתם של רש"י והרמב"ן בעניין סדר הזמנים בתורה- בייחוד כפי שהיא מתבטאת ביחס שבין בניית המשכן ובין חטא העגל.] אם כך, ייתכן בהחלט כי הקטע השני נאמר לאחר זמן, כפי שעולה מן הנקודות הבאות:
1. נראה כי משה אמר להם ציוויים אלו רק לאחר יציאת מצרים (פרק יג).
2. נאמר בפסוק יז: "בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים". פסוק זה יכול להיאמר רק לאחר יציאת מצרים.
3. פסח מצרים לא נמשך שבעה ימים, והותר לבני ישראל לעשות בו מלאכה. על כן, הציוויים המופיעים בפרק יב לא חלים בהקשר הזמן בו עוסק הפרק. [למעשה, דיני פסח מצרים דומים מאד לדיני פסח שני, אך עיון בנושא זה אינו בתחום שיעורנו.]
מכל האמור לעיל, אנו יכולים להסיק כי הציווי בשמות יב נאמר לאחר יציאת מצרים. ממילא, בל ייראה ובל יימצא ניתנו לאחר יציאת מצרים והם מהווים שני איסורים שונים [בהתאם לדעת הרמב"ם].
בשמות יב הסיבה לאיסור חמץ היא החשש שמא יבוא אדם לידי אכילה ממנו. נימוק זה מופיע פעמיים – הן ביחס לציווי ההשמדה של החמץ, והן ביחס לבל יימצא. היות שהסיבה לאיסור היא חשש אכילה, יש להשמיד את כל השאר שבבתים, על מנת שלא תיוותר האפשרות לעבור על האיסור.
בשמות יג האיסור אינו נובע מחשש שמא יבוא אדם לידי אכילה, אלא מכך שאכילת חמץ אינה מאפשרת זיכרון ראוי של יציאת מצרים. על כן, אין האיסור קשור דווקא לביתו של אדם. על האדם לשחזר את פסח מצרים. כשם שלבני ישראל לא היה חמץ משום שלא הספיקו לאפות את בצקם (ולא מפני איסור או ציווי) כך גם מצווים בני ישראל שבכל דור ודור לא להחזיק חמץ ברשותם בפסח. איסור זה אינו מוגבל לביתו של אדם משום שגם במצרים איסור זה לא היה שייך לבתים דווקא- שהרי לאיש מבני ישראל לא היו שם בתים במהלך המסע. כשבני ישראל יצאו ממצרים הם יצאו ללא חמץ, וכך מצווים גם אנו, להיות ללא חמץ בפסח.
גישה זו מיישבת גם את הקושיה הידועה: אם איסור בל יימצא והציווי על אכילת מצה ניתנו לבני ישראל לפני יציאת מצרים, מדוע התורה מנמקת את האיסור בכך שלא הספיק בצקם של בני ישראל להחמיץ, כאילו המדובר בתקלה היסטורית?
ייתכן כי בפסח מצרים אכן לא היה כל ציווי להשמיד את החמץ. הסיבה היחידה שהתורה מציינת כי לא הספיק בצקם של בני ישראל להחמיץ היא כי התורה רצתה לומר לנו כי לבני ישראל לא היה חמץ ברשותם. אם כך, הציווי לאכול מצה אינו כרוך באיסור החזקת חמץ בבתים [כפי שמוכח בעליל מפסח שני, בו מותר לאכול מצה כאשר יש חמץ בבית].
בדברים, האיסור קשור לקרבן פסח (כפי שהוסבר לעיל). כל חמץ שאינו ברשותו של המקריב, או שאין הוא יודע עליו, אינו עומד בסתירה להקרבה.
לקרבן פסח שתי בחינות. מחד, זהו קרבן המובא על ידי יחידים, וכל אחד מבני ישראל מחויב בהבאתו. מאידך, ניתן גם להסתכל על קרבן זה כקרבן ציבור, כפי שעולה מכמה מדיניו – כולם מביאים את הקרבן באותו זמן, בהמה אחת מספיקה לכמה אנשים ועוד. נקודה זו מודגשת על ידי בחינת היחס שבין חמץ ובין קרבן פסח. ישנו איסור לשחוט את הפסח כאשר עוד יש חמץ מסביב ("לא תשחט על חמץ"). נראה כי לאיסור זה שתי משמעויות: אסור לאדם שיהיה לו חמץ ברשותו בעוד הוא מקריב את קרבן הפסח, ובנוסף, מותר להקריב את הקרבן רק כאשר אין חמץ בציבור. [משמעות זו עולה מסוף הכתוב "ולא ילין זבח חגי עד בקר" היות שהחלק השני של הפסוק מדבר על הגבלת זמן, ייתכן כי גם החלק הראשון שלו עוסק בהגבלה כזו. הגמרא עצמה משתמשת בפסוק זה כראיה לכך שיש לאסור חמץ מיד בניסן בחצות היום – ה.]
שני היבטים אלו קיימים גם ביחס לחמץ. ישנו איסור על כל אחד מישראל להחזיק חמץ ברשותו בפסח. ישנו איסור נוסף על חמץ בכל גבולות ישראל. אולם הבנה זו תלוי בהבנת המילה "גבולך". בדרך כלל, מילה זו מופיעה בהקשרים ציבוריים, אולם ייתכן כי היא תופיע גם בהקשר פרטי. אם משמעותה כאן היא בהקשר הציבורי, מובנת ההפרדה לשני האיסורים. אחריותו של היחיד לגבי רכושו היא טוטלית, בעוד מידת אחריותו כלפי רשות הרבים מוגבלת יותר.
סיכום
לפי דעה אחת המובאת בריטב"א, בל ייראה ובל יימצא מהווים חלק מאיסור אחד. לדעת הרמב"ם מדובר בשני איסורים נפרדים. ניתן להסביר כי המחלוקת קשורה לשאלה האם איסור בל יימצא ניתן לפני יציאת מצרים [דעת הריטב"א] או אחריה [דעת הרמב"ם].
בחנו את תחומי האיסור לאור הפסוקים. בשמות יב [בל יימצא] כל החמץ שבביתו של אדם נאסר. בשמות יג ובדברים רק חמץ שהוא בבעלותו של האדם נאסר, אולם אין הגבלה לתחום מסוים, אלא חמץ שבכל גבולך.
אם נאמר כי שמות יג ודברים הם רק הרחבה של שמות יב, ההבדלים בין שני הקטעים ניתנים להסבר על בסיס פקטורים טקסטואליים:
1. לבני ישראל במצרים הייתה שליטה רק על בתיהם; מושג הגבול לא שייך במצב כזה.
2. בפסח מצרים שימש הבית כמזבח, ועל כן נאסר כל סוג של חמץ.
גורמים אלו לא משחקים תפקיד בדברים ובשמות יג, במצב בו בני ישראל נמצאים על אדמתם ומקריבים את קרבנותיהם במקדש.
לעומת זאת, אם המדובר בשני איסורים ניתן להסביר את ההבדלים על פי נימוקיה של התורה לאיסור:
בשמות יב האיסור נובע מחשש שמא אדם יאכל את החמץ. אם כך, יש להשמיד את כל השאור שבבית על מנת לשלול את האפשרות לעבור על האיסור.
בשמות יג הציווי הוא לזכור, ולמעשה, לחיות את פסח מצרים. בפסח מצרים לבני ישראל לא היה כלל חמץ ברשותם, ועל כן האיסור אינו מוגבל רק לתחומי הבית.
בדברים האיסור קשור לקרבן פסח. חמץ שאינו מצוי ברשותו של המקריב או שהמקריב אינו מודע לקיומו, אינו עומד בסתירה להקרבת הקרבן.
_________________
הפועל את בשבילי מעל הכל, ובלעדייך לא יכול
|
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
