פורום השדים האדומים

http://www.haimhz.com/2012/03/blog-post.html

אני לא יודע איך להתחיל את הטקסט הזה. מעטים הדברים שקשים יותר לכתיבה ממה שאני מרגיש עכשיו.
חזרתי לפני רגע מבלומפילד. הנסיעה הביתה, לירושלים, ארכה כ-40 דקות. נסעתי בדממה. בלי רדיו. נכנסתי הביתה, זרקתי את שני הצעיפים שתמיד תלויים בחלונות האחוריים כשאני בדרך למשחקים על שולחן האוכל, שמתי באוזניים את "גם כשאת מגמגמת" של בועז בנאי והתיישבתי לכתוב.
התיישבתי לכתוב שברון לב.
התיישבתי לכתוב כאב.
התיישבתי לכתוב את הרגע שבו גוזלים לי את החלום.
הפועל הפסידה בדרבי. אחרי 4 שנים, הם ניצחו אותנו. סוף סוף נדע מה עושה הכלב מהבדיחה ההיא כשהם מנצחים.
תמיד כשהפועל מפסידה, דוקר לי בחזה.
והלילה הזה, אני לא מרגיש את הדקירה אפילו שההפסד היה במשחק החשוב מכולם. בדרבי. אני לא מרגיש אפילו מועקה בחזה. אפילו לא גוש.
כלום.
לקחתי את מיכלי, בת 4 וחצי, למשחק בפעם הראשונה בחייה העונה. זה היה למשחק נגד אשדוד. אלי טביב ניסה להתחנף לקהל ולתת כניסה חינם לנשים וילדים. היא מבקשת ללכת למשחקים כבר המון זמן, כי אבא שלה ושל יערה מלמד אותן לשיר את השירים מבלומפילד מגיל אפס. לשתיהן יש קטעים ביוטיוב בו רואים אותן שרות "איך אפשר כל כך/ לאהוב אותך" עוד לפני שידעו לשיר "יונתן הקטן".
אז הייתה הזדמנות, ולקחתי אותה. כשאנשים מסביב שמעו שאני לוקח את הילדה שלי למשחק כדורגל, הם שאלו אותי אם השתגעתי. הרי מגרשי הכדורגל זה מקום אלים, ומקללים, ומרביצים - ומה לא. ואני עניתי לכולם, בשלווה ובביטחון, שאין מה לדאוג. שזה משחק של הפועל, והקהל של הפועל, ובגלל זה אני סופר רגוע לקחת אותה לבלומפילד.
וכשהיינו ביציע, במקום הקבוע בשורה 19 של שער 7, הראיתי לה את החלק התחתון של 7. "שם," הסברתי לה, "שם נשב כשתגדלי קצת. נעשה מנוי לשנינו, וכשיערה תגדל היא גם תבוא - שם תראו הכל מצוין".
וחלמתי.
חלמתי על איך אצעד איתן ברחוב שארית ישראל כשהן לובשות את האדום שאני כל כך אוהב. כשהן מרגישות כמו שאני הרגשתי לפני יותר מרבע מאה כשהתחיל הרומן שלי עם הפועל. חלמתי על איך נשב ביחד, והן יהיו הכי יפות ומתוקות ביציע, והן יגדלו להיות מהבנות המהממות האלה שאשכרה אוהבות כדורגל.
והחלום הפך אט אט למציאות. וביציע תמיד אפשר היה למצוא ילדים בגילן. כי כל ההורים ידעו שאצלנו זה אחרת. שאצלנו יש את הקהל הכי טוב בעולם - קהל שהוא הכי רע, וסרקסטי ואכזרי במילים, אבל לעולם לא ירים יד. אפילו כשפה ושם איזה אוהד שיכור היה מתחיל מהומה, מיד כל היציע היה קם כדי להרגיע אותו.
כי אצלנו אין אלימות.
כי אנחנו הפועל.
אנחנו פטיש ומגל. אחוות עמים. שלום.
הפועל!
והיום ישבתי שוב באותה שורה, באותו יציע.
בשורה לפני החזיק אחד האוהדים את הבן שלו על הידיים. הוא היה בטח בן 5 או משהו. כל פעם שהפועל זכתה בקרן הילד הפנה את פניו לשמיים ועצם עיניים חזק חזק והשפתיים הקטנות שלו אמרו "בבקשה שייכנס גול! בבקשה! בבקשה!", וכל פעם שהכדור לא נכנס הוא נתן מבט של צער כל כך עמוק שרציתי שהפועל תבקיע רק בשבילו. ואבא שלו החזיק אותו כל המשחק על הידיים, ממש כמו שאני החזקתי את מיכל - כי מסתירים.
והוא נשאר עד סוף המשחק, ועודד חזק, וקיווה והתפלל - והכדור לא נכנס. כמה שלא התפלל, אלוהי הכדורגל סירב להקשיב לתחינות שלו, ושלי, ושל עוד אלפי אדומים אחרים שמילאו את בלומפילד.
והוא התבאס נורא. וגם אני.
והשופט היה נוראי. באמת. תצוגת שיפוט מבישה.
ומכבי בזבזו זמן. מהמחצית, הם משכו זמן. מנוולים. אני באמת לא סובל אותם.
והקוונים? יישרו קו עם השופט משיח. מסמנים אופסייד כשאין, לא מסמנים על פאולים כשיש. נוראים. שניהם.
והכל היה רע לתפארת. חזרנו להיות הפועל של פעם. בכיינית, פאתטית, לוזרית. אבל אני? אני בכלל אהבתי את הפועל של פעם. אני אהבתי את הקבוצה שלי גם כשהיא הייתה במקום 13, וגם כשהיא לקחה דאבל (פעמיים) וגם כשהיא איבדה את הגביע בפנדלים, וגם כשניצחנו בקושי בגמר קבוצות מליגות נמוכות. כי זו הקבוצה שלי. כי אני הולך איתה לכל מקום, ולכל החיים אדום. כי אני שר לשחקנים שגם אם תפסידו אנחנו לא נישבר.
ואז בא סוף המשחק.
שני שחקנים שלנו שהורחקו (לא בצדק, בעוד אקט של איוולת מצידו של השופט) רצו בסערה מחדרי ההלבשה לעבר השופט.
שני מתחנפים לקהל.
שני שחקנים חנפנים (שאני דווקא מאוד אוהב בדרך כלל) שחשבו שאם הם יסתערו על השופט זה יראה לקהל "שאכפת להם מהסמל". זה יראה לקהל "שהדרבי חשוב להם". זה יראה לקהל מה צריך לעשות לשופט שעשה עוול להפועל.
והקהל? הקהל מיד הבין את הרמז. דמו של השופט משיח מותר מעתה. אם לשחקנים מותר, ברור שגם לקהל מותר. והתחילו שאגות "אין יציאה". שיבין שאין מצב שהוא מצליח להתקרב אפילו למנהרה שמובילה לחדרי ההלבשה, מנהרה שנמצאת מתחת לשער 4-5. מתחת לאוהדים הכי שרופים של הפועל.
ומבול של כוסות, מוטות, דגלים, כיסאות - הכל עף לכיוונו. ועומדים שופט כדורגל, שני קווניו והשופט הרביעי ליד עיגול האמצע של המגרש שאני כל כך אוהב, לא מעזים לזוז מרוב פחד מההתפרעות שמולם, ועומדים שוטרי יס"מ מתחת ליציע של אוהדים של הקבוצה שלי וסופגים מטח אחרי מטח של חפצים שמושלכים כדי לפגוע בהם, והכרוז האומלל והנלעג של הפועל מנסה להחניף לאוהדים ואומר להם "אתם הקהל הכי טוב במדינה, אל תהרסו את זה! תפסיקו בבקשה להשליך חפצים. בבקשה!".
ואני מסתכל על הילד בשורה לפני.
הוא יושב, בזרועות אביו. שניהם מהופנטים. הם מביטים כמוני, כלא מאמינים במה שקורה עשרים מטרים מימין, בשערים 4-5. הם מנסים להבין, כמו כולנו, את פרץ השנאה המטורף שיש לאנשים בעיניים. ואז הוא מצמיד את ראשו לראש של אבא שלו, מפוחד. והאבא קולט שהילד פוחד, וממהר ללכת למדרגות כדי להוציא אותו מהמגרש.
ואני חושב שזו עלולה הייתה להיות מיכל שלי, במקומו. ואני חושב על כל הילדים האחרים בשער שלי, שער 7, שרואים את זה. ואני חושב על הילדים שיושבים בשער 2, ובשער 13, וב-8, וגם אלה ב-4 ו-5.
והדקירה בחזה שהייתה קודם, כי הפסדנו דרבי, נעלמת בבת אחת.
כי דקירה בחזה זה דבר לא מורגש כשכל הלב נעקר.
כי הפנטזיה על זה שאנחנו אחרים, על זה שאנחנו קהל ברמה אחרת מבית"ר ירושלים או מכבי תל אביב או כל קבוצה אחרת - הפנטזיה התנפצה לרסיסים.
כי כל מה שבנינו ביציעים מאז שההסתדרות מכרה את הפועל בסוף שנות ה-80 של המאה שעברה: מסורת של קהל שמגיע גם כשיש ברד, ולכל מקום מקרית שמונה ועד באר שבע, ועד מוסקבה ועד לונדון ועד גלזגו, קהל ששר הכי חזק דווקא כשהקבוצה בפיגור, קהל שמוחא כפיים לשחקנים גם כשהם מפסידים, קהל שגורם לשחקנים של קבוצות יריבות לקנא בשחקנים של הפועל כי אנחנו מאחוריהם - המסורת הזאת מתה הערב.
מתה.
וכל כוס, וכל מוט וכל כיסא וכל חפץ שהושלך פצע אותה עוד, ועוד, ועוד עד שהיא כרעה תחת הנטל.
וזה לא פגע רק בשופטים, ורק בשוטרים - זה פגע בנו. זה פגע בכל מי שאכפת לו מהפועל.
בכל מי שאוהב אותה.
בכל מי שפינטז שיום אחד, שתי ידיים קטנות ורכות יחזיקו בידיו מכל צד, והוא יצעד עם הדור הבא של אוהדי הפועל ברחוב שארית ישראל בדרך לבלומפילד. והוא ישאל את הילדים שלו אם הם רוצים מאפה מהנשיקה צרפתית. והם ייכנסו ביחד לאזור שערי הכניסה, והוא יידע שהילדים שלו יזכו לשעתיים של אושר עילאי או כאב מזכך לפי מה שיקרה על המגרש.
הפנטזיה של הקהל הטוב במדינה מתה. הפנטזיה האישית שלי מתה.
ולא משנה מה עשה השופט, ולא משנה מה התוצאה של המשחק, ולא משנה מה העונש שנקבל כתוצאה מההתפרעות הבהמית והמטורפת ביציעים הערב, ולא משנה אם נתנהג כולנו יפה "מ-עכ-שיו!".
זה לא משנה.
זה לא משנה כי היום האנשים שאיתם חלמתי הרגו לי את החלום.
אני גר בירושלים כבר 12 שנים. תמיד אני גאה להגיד לאוהדים של בית"ר שאנחנו טובים מהם. שאנחנו אחרים. גם את זה לקחו לי היום. הלילה, בפעם הראשונה בחיי, אני מתבייש באחיות ובאחים שלי מבלומפילד. בכולנו. מתבייש.
וכן, אני כבר רואה את התגובות. חלק יכתבו שאני שתול של טביב או משהו. חלק יקראו לי אוהד של נצחונות. חלק יקללו סתם.
אבל זה לא אכפת לי.
הייתי רוצה שיכאב לי הלב - אבל הוא נעקר, וכל מה שאני מרגיש זה רק חלל. ריקנות.
בועז בנאי אומר לי באוזניות בשיר שלו על הפועל "היום אני רוצה להתרחק/ היום אני מוכרח להתנתק".
כל כך מדויק.
כל כך עצוב.
כל כך כואב.
פרידה מחלום שהיית בטוח שהוא המציאות. אין סטירה כואבת מזו.
וזה צורב. וזה משפיל. וזה נורא

דרמה קווין

הנה מתחיל לצוץ הקול של האוהד השפוי אוגוסטוס אין לך מושג
תבין שאלו הפנים של הפועל כרגע!

ערימות של דמגוגיה ופאתוס מבחיל

נ.ב - הוא חבר שלי אז אמרתי לו את זה קודם

בלה בלה בלה אנחנו כמו הקהל של בית"ר.

אני מתאפק לא לכתוב "מי שכותב את זה מגיע לו שיבואו אליו איזה 200 איש עם מוטות ברזל ושרשראות" כי אני לא באמת באמת מתכוון לזה, אבל זו רמת העצבים שאני מקבל כשאני קורא את המשפטים האלה.

אין ספק ש1000 איש שמשתוללים מתוך היציע וזורקים שקיות גרעינים ומצתים זה בדיוק אותה חומרת עבירה. ועוד לא הזכרנו את הגזענות.

יאלה איזה דרמה קווינס. "חלום הפועל" מת עלק.

עם כל ההבנה והכאב לדילמות של מתי (אם בכלל) להביא את הילדה לכדורגל, מה שכתבת זו דמגוגיה.
אנחנו לא בית"ר, לעולם לא נהיה בית"ר. מה שקרה אתמול זו היתה התפרצות של קהל שמתחילת העונה אוכל חרא מאוהד בית"ר אחד שלצערנו הוא הבעלים של הפועל. סיר לחץ שחיכה להתפוצץ וזה קרה באדיבותו הרבה של שופט מכור מארץ המכורים. אני גאה בכל שחקן שכואב לו כמו שכואב לי להפסיד דרבי בצורה הזו. אני גאה בכל שחקן שלא נותן שמישהו יבוא לבית שלנו, למקדש שלנו, וישתין לנו בפרצוף. אפשר להגיד על טועמה הרבה דברים, חנפן הוא לא.
תראה שוב את המשחק ותסתכל כמה כאב יש לו בעיניים. זה הכאב שאני מצפה מכל שחקן שמפסיד דרבי בצורה הזו ירגיש.
למרות המשחק הזה ובזכות המשחק הזה, אנחנו הפועל. לטוב ולרע.

כל מילה של קובסטר
דווקא אחרי אתמול, אני גאה יותר מתמיד להיות אדום

קליק קליק קליק, ערימה מצחינה של דמגוגיה.

לא נמאס לך?

זה בא אצלו מהלב אז אין לי מה להגיד לו ,
מבחינתי זו ערימת שטויות .
מביך .

אני לא מצדיק את ההתפערות בסיום המשחק, אבל לא היה אפשר לעשות עם זה כלום.
זה היה פשוט פרץ של סכין בלב מכל העונה המגעילה הזאת, מהבעלים המגעיל הזה ומהמשחק המגעיל הזה.
זה פשוט בא מאינסטינקט, כמו פקק של בקבוק קולה ששיקשקו אותו בלי הפסקה, וכשהפקק נפתח הכל יוצא החוצה.
אי אפשר להאשים אף אוהד/אף שחקן..

מה שאתם לא מבינים הוא שאנחנו לא צריכים להיות בית"ר בשביל להיות לא בסדר. אנשים פה כל הזמן נתפסים על ההשוואה הזו לבית"ר. נכון, אנחנו לא בית"ר, אנחנו הפועל וגם אצלנו יש לא מעט דברים לא טובים.
מה שהיה בבלומפילד ביום שני הוא חמור מאוד. כן שופט, לא שופט, ההתנהגות של הקהל והשחקנים היתה אלימה ומתלהמת.
חוסר האובייקטיביות בפורום הזה הוא מחלה רבת שנים. יש פה לא מעט משתמשים שיכולים להצדיק כל דבר שאוהדי הפועל עושים, גם אם דברים דומים שעושים אוהדי קבוצות אחרות מקבלים פה ביקורת קשה.

רוצים דוגמא פשוטה יותר. הפנדל לזכות מכבי. כן היה, לא היה. לא יודע. אני כן יודע שאם הוא היה (ו"הוא" זה הפנדל הספציפי הזה) נשרק לטובת הפועל אין פה אחד בפורום שהיה טוען שלא היה פנדל ושהוא נשרק לטובת מכבי, אז הדעה היא כמובן אחרת (כולל מישהו שהביא פריים שהידיים של חוטבא מאחורי הגב, כאשר בשידור רואים בבירור שיד שמאל קדימה). אז שוב, יכול להיות שלא היה פנדל, אבל היחס שזה מקבל בפורום לא שווה במקרים של נגד ובעד הפועל (ושלא תטעו, משיח שופט גרוע, שבמשחק הזה שפט גרוע במיוחד בד"כ לרעת הפועל וזה התבטא יותר בשריקות הקטנות, מאשר בפנדל).

אז קחו את הפנדל (או כל החלטה שיפוטית בעשור האחרון בערך) ותקבילו אותו להתנהגות של האוהדים. לכל התנהגות של אוהדי הפועל יש הצדקה. התגרו בנו, השופט קיפח אותנו, "מקללות אף אחד לא מת", "מה כבר קרה, כולה נזרקו חכות". הרב לא ממש עוצרים וחושבים.
ויש את התגובות שאני הכי אוהב: "אתה משווה אותנו לבבונים של בית"ר. הלוואי שהם יתפסו אותך ויזיינו אותך במכות" ועוד כל מיני תגובות אלימות למהדרין.
אנשים כבר לא מבינים מה הם כותבים ומה הם אומרים. יש אג'נדה אחת והכל מקדש אותה. אנחנו תמיד בסדר, הם תמיד לא.

אז יכול להיות שהודעת הפתיחה היא קצת דרמטית, אולי פה ושם מוגזמת, אבל בהחלט ראויה ומשקפת את הרגשות של חלק גדול מאוהדי הפועל.
וגם אני כועס על משיח, ועל התקשורת שכמובן מחכה בפינה עם האינטרסים שלה ועל כל ההתלהמות נגדנו. זה מבאס, כי בפנים אני יודע שאנחנו יותר טובים מזה. אבל אני גם יודע שאנחנו הרבה יותר טובים ממה שהיה ביום שני בבלומפילד.

לא יודע איך הדפדפן עובד אצלך, אבל אצלי כשעושים חיפוש בגוגל על פורום השדים האדומים מתקבלת התוצאה הבאה :


אובייקטיביות אין פה מהסיבה הפשוטה שאנחנו אוהדי הפועל תל אביב, מן הסתם כל אחד פה מסתכל על הכל מנקודת מבט של אוהד הפועל.
עדיין, אין אוהדים בארץ עם ביקורת עצמית כמו שלנו, תהיה בטוח.
לגבי קללות ואיומים בפורום, גם אם זה קורה (ואסור שזה יקרה) זה קורה בשוליים ויש מספיק אנשים שמעירים למי שכותב כאלו הודעות דרך הודעות פרטיות ולאו דווקא דרך דפי הפורום (אתה יכול לשאול את המשתמש red nightmare לדוגמא על הדיאלוג ביננו אתמול).
לגבי מה שהלך ביום שני - נראה לי שהגיע הזמן שנפסיק להוריד את הראש בהכנעה ולהלקות את עצמנו בשוטים.
מה שקרה זו התפרעות של קהל שנמצא כבר המון זמן בתוך סיר לחץ מבעבע, התפרעות שהגיעה כתוצאה מתצוגת שיפוט עלובה ומכורה. זה הכל. אף אחד לא מת חס וחלילה, אף אחד לא פרץ למגרש והיכה את משיח, אף אחד לא פגע פיזית בשחקנים של מכבי בתום המשחק. הוצאת קיטור לגיטימית, שהיו הרבה יותר גרועות ממנה בהיסטוריה ואפילו הלא כ"כ רחוקה (ראה משחק הגביע מול בית"ר בשנה שעברה או את אמיר רנד שגמר את החיים שלו למעשה במגרש הכדורגל).
חלאס, גם זה צד של הפועל. אמנם צד שלא יוצא בדרך כלל אבל אולי באמת הגיע הזמן שאנשים יבינו שאי אפשר להגיע לבית שלנו ולהשתין לנו בפנים ועוד בדרבי.
יהיה בסדר, הלאה. יש לנו קבוצה להציל מידיו של נוכל מטורף, עדיף שננתב את האנרגיות שלנו לשם.

קוראים לזה אוהד.

חיים, כתבת את מה שאני מרגיש.

ויש דבר אחד שממשיך את הכאב, והוא התגובות לכל האירועים פה בפורום.

כי מעטים מאוד פה חושבים (או כותבים) שמה שהיה שם היה חמור, היה אסור, היה גועל נפש.
יש מעט צדיקים בסדום, אבל חלק גדול פה הסתגרו מאחורי בועת ה"הנה מגיע העליהום\הכל באשמת השופט\אנחנו לא גרועים כמו ביתר".

אבל ביקורת עצמית, הבנה שמה שקרה שם היה חמור לא רק כי הוא החזיר את המחאה אחורה (והוא החזיר)
לא רק כי האוהדים, בצדק או שלא בצדק, הצטיירו כחיות אדם (וכך הם אכן נראו)
לא רק כי איבדנו הרבה ממה שנדמה היה שמבדיל אותנו מהאחרים (ואולי זה באמת היה רק הדמיון שלנו)

אין.

קראו לי יפה נפש\דמגוג\שתול או מה שתרצו, אבל מעטים מידי פה גינו את מופע האימים של הקהל בגלל שזה היה פשוט איום, ולא רק בגלל העונש שיבוא - ומגיע לנו עונש חמור.

אני יכול להבין את איבוד העשתונות במגרש, בסוף. לא להצדיק אותו - אבל להבין מאיפה הגיע. ציפיתי אבל שיותר אוהדים יסתכלו על עצמם, על התמונות, לאחר השיגעון הרגעי וטיפה יתביישו. ומעט מאוד, מעט מידי, עשו את זה.

יכולתי לבוא לעבודה אחרי הפסד בדרבי עם ראש מורם ולהגיד ששיחקנו יותר טוב, שהשוער שלהם פשוט הציל אותם מעוד תבוסה, שהשופט דביל\קנוי\שונא הפועל. אי אפשר להסתכל לחברים בעיניים ולהגיד שמה שקרה מובן, או שלא מוצדק אבל...

וחבל שזה קורה פה.

חיים חי בסרט יותר מדי זמן, הגיע הזמן שהוא יתעורר
וכנ"ל לגבי הנ"ב

לצערי, רוני, אתה פשוט מנותק. תמשיך לכתוב על הפנדל ולתת דוגמא פה ודוגמא שם, ולהשוות את זה למה שקורה תמיד ואפילו לכתוב שגם אתה כועס.
נראה לי שאתה כל כך מכווץ לתוך הפוזיציה שלך כאן, שאתה לא מנסה אפילו לקלוט את הסיטואציה, ואתה זה שהפעם יורה אוטומטית. מה שקרה שלשום היה מידתי, ואף למטה מזה. נכנסו אליך הביתה ותקפו אותך, אין לך יותר מדי אופציות להגיב. ככה פשוט.

קהל יכול וצריך להיות אלים באופן מסוים ובמידה נכונה מדי פעם. לא מדבר על חזיזים*

תודיע לי עד מתי אתה מתכוון להמשיך עם הדוגמה המפגרת של פריצה לבית?
מה הקשר בכלל?
משיח פרץ אליך הביתה?
משיח גנב לך משהו?
היית מנצח את המשחק הזה אילולא משיח?
צר לי
אבל זה הרבה יותר פטתי מההתנהגות של אוהדי ביתר בעונה שעברה ברבע גמר

כמו פותח האשכול, גם אני מגיע לכל משחק מחוץ לעיר (ויותר רחוק מירושלים).
כמו לפותח האשכול, גם לי 2 בנות, רק שאצלי הן גדולות יותר, ולשתיהן מנוי להפועל, כבר כמה שנים (בעבר בשער 7, מהשנה בשער 5).
כשהסתיים הדרבי רצינו להישאר באצטדיון ולהודות לשחקנים.
כשהתחילה המהומה, עזבנו באופן מיידי.

יצאנו מבואסים מהמשחק, כועסים על השופט, על שחקני מכבי, ושונאים את טביב יותר מתמיד.
הבנו גם את הקהל מסביבנו ואת תגובתו.

הבנו, אבל לא הסכמנו!

כי להצדיק התנהגות אלימה זה משהו שאני לא יכול להסכים לו, ולא יכול להצדיק בפני הבנות שלי.

אני גם יכול לקבל את זה שבלהט האירועים היו מי שנסחפו - לא צריך לקרות, אבל אם קרה, אז בסדר.

מה שמפריע לי יותר מהכול, זה שגם כעת, בדיעבד, ואחרי שהיה מספיק זמן להירגע, יש מי שממשיך להצדיק את ההתנהגות הפרועה, ועוד לחשוב שזה יקדם אותנו איכשהו. זוהי עמדה שבעיני אסור לקבל אותה.

לא יעלה על הדעת שאלימות תהווה פתרון, גם לא פתרון לעוולה הגדולה ביותר.
לצערי, אני מתרשם שגם כותבים רבים בפורום הזה, שבדרך כלל אני מאוד מעריך את דעתם, סבורים שההתפרעות האחרונה תסייע בעתיד להבהיר כל מיני דברים לכל מיני גורמים.

לאלימות צריך להתנגד בלי קשר לשכר או לעונש שיבואו בעקבותיה. היא פסולה גם אם טביב יעזוב בעקבותיה וגם אם יורידו לנו 30 נקודות + 2 עונות של משחקי רדיוס. שאלת המחיר אסור שבדיעבד תהווה תשובה לשאלה האם זה "היה כדאי" או לא. בעיני, זה לא היה כדאי, בכל מקרה!

הלוואי ובעתיד יתברר שזה היה רק אירוע חד פעמי ולא תחילתה של דרך.

עד שתפסיק להיות מנותק ותקלוט שזה מה שקרה, ואולי גם תפסיק לזרוק סתם דברים על אוהדים. אתה יכול גם לנסות שוב לקרוא את הטור של הקולגה, ולהתרכז במילים "מרי אזרחי".

איבדת את זה
אבל לגמרי
חשבתי שתתעשת ותרגע אבל המצב ממשיך להיות קשה
רפואה שלמה בשורות טובות וחג שמח
נתראה באשכולות הנהי על העונש שנקבל

אתה יכול לכתוב עוד 200 פעם שבאו אליי הביתה והתקיפו אותי.
הביקורת שלי על התנהגות מסויימת של אוהדי הפועל היא הרבה לפני המשחק הזה והאירוע הזה.
וביקורת עצמית היא בעיה פה בלי שום קשר למה שקרה.
נראה לי שמי שמכווץ פה זה אתה כרגע. נתקעת על מנשה משיח ואתה לא זז ממנו. אני דרך אגב חושב שזה לא היה מידתי. נתת דוגמא את צ'לסי וברצלונה עם דרוגבה. אני לא זוכר את הקהל שלהם מתנהג ככה, אבל אולי זו בעיה בזכרון שלי.
תעבור על תגובות של חלק מהאנשים פה בפורום, על האלימות שהן מכילות, על הסתירות הפנימיות והבעיות המוסריות שיש בהן ואולי תבין למה אני מתכוון.

ונתי, נכון, אנחנו אוהדים ולא אובייקטיבים לגמרי. אני מבין את זה, מקבל את זה וחוטא בכך בעצמי. אני לא בא להצטדק פה. אבל יש חוסר אובייקטיביות שהוא מובן ויש צביעות ומוסר כפול שלא ניתנים לקבלה. לפחות לא אצלי.
אני יודע להסתכל לכל הכיוונים, אולי אפילו אם יש כאלה שחושבים שלא ואני רק מלקה את עצמי כל הזמן. יש גם תוכן שלכל המצקצקים פה היה עדיף לעצור שנייה ולנסות להבין. לא הכל זה שחור או לבן.

אומנם אין לי ילדים.
אבל אני לא חושב שמקרה כזה שהוא חד פעמי וקיצוני צריך למנוע מאנשים להביא את ילדיהם לבלומפילד.
מי שמשווה את בלומפילד לטדי(לא הייתי שם מעולם וכנראה שגם לא אהיה שם) סתם מחפש ליצור דרמה.
אני גאה גם היום להיות חלק מהקהל הזה שהוא הקהל הטוב והמתורבת ביותר מבין הקהלים הגדולים.

ואני אמשיך לחכות שאתה תתעשת

בהחלט בעיה של זכרון שלך. אתה מוזמן ללכת ולחפש מה עשו אוהדי צ'לסקי לשופט הנורבגי, תגלה דברים קצת יותר חריפים ממקלות פלסטיק ושקיות גרעינים. רמז- אלפי איומים על חייו, ורדיפה עד אליו הביתה לנורבגיה.

אני אחד שכותב דברים בסגנון ובתוכן שאתה כותב, רק הרבה יותר חריפים והרבה יותר שנים, אז אתה לא צריך ללמד אותי על איזה תגובות לעבור ועל של מי, אבל אני לא מקובע ולעולם שופט מצב לגופו. ביומיים שחלפו הספקתי לכתוב ביקורת גם על שירי השואה והרקטות. אפשר גם וגם אתה יודע, אפשר לבקר את ההתנהגות בימים רגילים, ואפשר לפקוח עיניים ולהבין מה שבלומפילד שלם הבין, ומה שהבחור מהבלוג שהביאו ניסח יפה- מה שהיה שלשום זה מרי אזרחי ותגובה לא הכי אלימה להתנהגות אלימה של ממש מצד צוות השיפוט. עוד לא מאוחר בשביל שתבין.