ב"זמן הירוק'' (שהיה עד לא מזמן ''הדף הירוק''), שבועון התנועה הקיבוצית יש מאמר של תום שלח, אוהד הפועל בעל טורים מרגשים לאללה מדי שבוע.
השבוע הוא כותב 10 סיבות לאהוד את הפועל ת''א, בנוסף, הכותרת של העיתון מתייחסת למאמר של תום ומיד אעלה אותה.
מכיוון שרוב חברי הפורום לא נחשפים ל''זמן הירוק'', הנה המאמר הנפלא בלינק
http://www.kibbutz.org.il/itonut/2011/d ... _sibot.htm -
ואפשר גם פה -
ציטוט:
"שלום, קוראים לי תום ואני אוהד הפועל ת''א''. "אנחנו שונאים אותם תום''.
ככה, ככל הנראה, יתחיל כל מפגש שלי עם אוהדים של קבוצה אחרת בישראל, או אפילו עם אנשים שאינם מתעניינים כלל בספורט ישראלי.
''אתה חייב לכתוב טור - עשר סיבות לאהוב את מכבי ת''א", היה אחד מנסיונות התרסה שנרשם שחור על גבי פייסבוק על ידי חבר פרובוקטור שלי, שאפילו לא אוהד את מכבי.
רצה הגורל ודקות לפני פתיחת הדרבי התל אביבי בכדורגל, נתקלתי באותו חבר נודניק וברגע של חולשה הבטחתי לו, שאם ננצח בדרבי, אני מוכן לכתוב את הטור המדובר.
ההמשך ידוע - הפועל שוב פוצצה את הבלון הצהוב בניצחון 3-1, והמשיכה את ההגמוניה האדומה בעיר.
מאז הנושא הזה מטריד אותי. לא משנה איך ניסיתי לסובב את זה, הבנתי שטור כזה בסך הכל יחזיר אותי לשליליות שממנה אני כל כך מנסע להימנע. אז במקום להמשיך להכפיש את היריבה, החלטתי להסביר לכל אותם שונאים, מדוע עדיין החולצה האדומה היא מציאה יותר טובה.
בגלל העקשנות - אם זו קבוצת הכדורגל שיצאה ממחשכי ההסתדרות לאליפויות, לגביעים ולהופעות בלתי נשכחות באירופה, או אם זו קבוצת הכדורסל שירדה ליגות והרסו לה את האולם (פושעין אוסישקין לדין!), אך הקומה מחדש כקבוצת אוהדים שפניה חזרה לצמרת. כאשר יענו אותנו כן נרבה וכן נפרוץ.
בגלל הנאמנות - בימים שבהם אוהדי היריבות מקללים ללא הפסקה את השחקנים של קבוצותיהם אחרי כל הפסד, סוגדים לשחקן במקום לקבוצה, או סתם מפסיקים לבוא למשחקים אם קבוצתם נוחלת שני הפסדים ברצף, אי אפשר שלא להעריך את נאמנותם של האוהדים האדומים.
האוהדים שמילאו את בלומפילד גם כשקבוצתם עמדה לרדת ליגה, שלא נשארו בימי ההסתדרות האפלים, שבאו במאות למשחקי כדורסל בליגה ב'. האוהדים הטובים והנאמנים בארץ.
בגלל הפוליטיקה - הפועל תל אביב, באופן חד משמעי, היא הקבוצה האחרונה שעוד מזוהה עם השמאל בישראל. אולי, יש סבירות גבוהה שרוב השחקנים וחלק גדול מהאוהדים מצביעים בבחירות לכיוון הימני של המפה הפוליטית, אבל הזהות עדיין שמאלנית.
במדינה הלוקה בלאומנות פנאטית ובליגה, שבה משחקת קבוצה שמצהירה בגלוי על סירובה לצרף שחקנים ערבים לשורותיה (רק תחשבו מה היה קורה אם קבוצה באירופה הייתה מסרבת לצרף שחקנים יהודים), יש קבוצה בודדת שלא מהססת לתת לערבי את סרט הקפטן. הפועל ת''א היא אחת מהן וכשוואליד באדיר הניף לפני שנתיים צלחת אליפות אדומה בלב לבו של מרכז החושך והגזענות בישראל - אצטדיון 'טדי' בירושלים הייתה תחושה חזקה של צדק פואטי...
בגלל המוזיקה - הפועל שימשה מאז ומעולם אבן שואבת לאנשי תרבות ותקשורת.
אריק אינשטיין כתב ושר ''אהובה שלי, אדומה שלי, את האור שבחיי'' ואת ''הפועל שוב הפסידה ואיזה מסכנים האוהדים'' (היו ימים, הא, אוהדי מכבי?). עלי מוהר כתב לאינשטיין את ''אמרו לו שהחולצה האדומה היא לא מציאה'' וליגאל בשן את ''הנה הם באים השדים האדומים'', שביצע יחד עם חנן יובל ויצחק קלפטר.
גם אריאל זילבר (בתקופת הטרום-התחרפנות) שר על ''השדים האדומים'' ואריק ברמן השתפך על חוויותיו כאוהד הפועל ב''שער 6''. אז עם כל הכבוד לשירי אליפות של זמרים מהסוג הים תיכונית, שמאפיינים את שאר הקבוצות, לא הייתה קבוצה שקיבלה ביטוי בקנון המוזיקה הישראלית כמו הפועל ת''א.
בגלל הצבע - אדום זה תשוקה, אדום זה דרמה, אדום זה סוציאליזם והוא פשוט יושב עלינו בול.
בגלל האופי - היצירתיות, האליטיסטיות, הבוטות, הסרבנות לנכנס לעצמנו איזשהו ייצוג של מדינת ישראל כשאנחנו משחקים באירופה (בשעה שקבוצת כדורסל, שבחמישייה שלה משחקים רק שחקנים זרים, מציגה את עצמה כהתגשמות הציונות) ומלחמת החורמה נגד אלה שבאים לכלותינו; כל אלה הופכים אותנו לקבוצה עם אופי. אודה ולא אבוש, יש מהלכים שבהחלט לא מקובלים עלי וחורגים מגבולות המחאה הליגיטימית, הגורמים לשונאינו לצאת בהכללות והכפשות, אך כולם יודעים שאלה רק כמה תפוחים רקובים, שאין בהם כדי להעיד על הרוב הנהדר והמתוחכם.
בגלל בלומפילד - אצטדיון קומפקטי, שבו הקהל יושב קרוב, רואים טוב מכל נקודה וההשפעה של העידוד באמת משמעותית. בלומפילד מספק את חווית הצפיה הטובה בישראל, ולמרות שמכבי ובני יהודה פלשו אליו בשנים האחרונות, הוא תמיד ישאר מזוהה עם הפועל.
בגלל הקיבוצניקים - אני מניח שזו שארית גנטית מהתקופה שהקבוצה נשלטה על ידי ההסתדרות, אך מעז יצא מתוק ואין קבוצה עם מספר אוהדים קיבוצניקים כמו הפועל ת''א.
בגלל הדרבי - לחץ נוראי במשך כל השבוע שקדם למשחק, וכולל לפחות שלושה התקפי לב קטנים בכל משחק, איך אין בספורט הישראלי ריגוש ואושר שבכלל מתקרב לקרסוליים של ניצחון בדרבי, שבו אתה רואה את הנחיל הצהוב זורם מחוץ לבלומפילד עם פנים עגומות.
אמנם אין ייאוש יותר גדול מהפסד בדרבי, אבל אחרי ארבע שנים שזה לא קרה, תסלחו לי אם קצת קשה להיזכר.
בגלל שאנחנו שנואים - ואין אף יהודי שלא יודע בתוך תוכו, שחלק מהכיף זה שכולם שנואים אותך...
אדום עולה!!!
השער -
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
תל-אביב 
