|
ביום שני האחרון הייתי – לראשונה בחיי – במקדש. לא משנה כל כך איך זה קרה, שרק עכשיו הגעתי. רק אציין שזה תלוי הרבה במנטאליות ובחינוך שמקבלים מהבית...
לאחר אינספור שעות צפייה בהפועל סל ורגל, בריחה מכל מסגרת קיימת בשביל לצפות בשעות לא שעות בכל מיני חורים בעולם. סופסוף הגעתי.
קשה לי להסביר מה עבר עלי באותם רגעים. ברגע שבו נכנסתי וראיתי את הדשא במרחק נגיעה, נשימותיי נעשו קצרות, כשכבר נכנסתי לגמרי, והדבר הירוק הזה נגלה אלי במלוא הדרו כשהשערים בצדדים. ובמוחי מתחילות לרוץ המחשבות, זה השער שבו מהראן ניצח את סלטיק? פה לקחנו את הדרבי הגדול? יש לאנשים סביבי מושג איפה אנחנו נמצאים? כמעט שיצאתי מדעתי.
כשהשחקנים עלו לחימום ומשער חמש (כבוד!!! פעם הבאה רק שם!) התחילו לשיר את השירים של כולם, הצטרפתי לאלה שאני מכיר (שי, וואליד, סלים, אביחי), מסביבי היה יחסית שקט, אבל אני? אני הייתי בעולם אחר ממש, עקבתי אחרי כול תנועה בחימום כמו ילד שעכשיו קנו לו צעצוע חדש ומתחיל להכיר אותו בעיניים בורקות...
לפני המשחק עוד מספיקים לשיר לביבראס שקפץ לביקור. משפחה... (יותר מאוחר, במטוס. אקרא איך השחקן המדהים הזה שנמצא במקום הכי גבוה שלו בינתיים, מתגעגע לאוהדי הפועל, עכשיו אני הרבה יותר מבין).
זהו, מכאן הזיכרונות הרבה יותר מעורבבים, הפועל עולה, אני קורע את הגרון... המשחק מתחיל ואני מצטרף לשירים שאני מכיר "אתם תקרעו את הדשא", "בבלומפילד אשר ביפו", מידי פעם שער חמש (שוב כבוד...) מפעיל אותנו "ביתר אנאלפביתים מכבי חזירים, אני תמיד אוהב את השדים האדומים"... פה החמצה של וואליד ושם עוד אחת, אני כמעט עם התקף לב. ופתאום, זהו! נגמרת המחצית, איך זה קרה אין לי מושג, כנראה שבבלומפילד כל דקה שווה עשר...
פתיחת המחצית השניה, עוד פעם שירים, בהתחלה תכננו באזור הישיבה שלנו לשבת... אבל כשהפועל עולה על המגרש, מי יכול לשבת??? קצת גישושים, וגול!!! איזה גול!! טירוף אמיתי. אני פשוט לא זוכר מה עשיתי באותם דקות, איך חגגתי ועם מי? גם את אלרואי רץ ליציע אני לא זוכר, צריך לראות בשידורים חוזרים... עוד לא נרגעה החגיגה, ומיד עוד גול, באמת שקשה לתאר את הרגעים האלה, מכאן עד הסוף, מידי פעם חיפה הורידה את הלב ואיגייבור אוי איגייבור, היה יכול להשים שלושער, אבל לא נהיה חזירים. למשחק ראשון זה די והותר...
בערך בדקה השמונים הייתי צריך לעזוב, טיסה באותו לילה ואני כבר מאחר... נשארתי עוד התקפה ועוד רגע, אבל צריך ללכת... נקרעתי מהמקום, חיבוקים עם החברים באזור, ויאלל'ה אני יוצא.
ביציאה אני רואה כמה 'אוהדים' ירוקים שברחו, אני בז להם בליבי, איך? איך אפשר לצאת לפני סוף המשחק? איך יוצאים בלי להודות לקבוצה שלך לשחקנים, שניסו והתאמצו, גם אם לא הצליחו.
כשאני צועד לרכב שמחכה לי, אני יודע שמשהו בי נשאר פה – לעד. חלק ממני נשאר באצטדיון הזה, ואני עוד אשוב לבקר אותו הרבה להתאחד איתו לפעמים, אבל הוא – החלק ממני – לנצח יישאר שם בבלומפילד אשר ביפו...
במטוס אני נזכר בכל החברים שלי שאוהדים כל מיני קבוצות, בכל הדיונים שלנו, לא יכול לשכוח איך הם פותחים את הרגלים אחד לשני, העיקר נגדנו. איך הם מתחננים שהשחקנים שיוצאים מהקבוצות שלהם ילכו לכולם רק לא אלינו, ושוב כמו בסוף כל דיון אני שואל אותם: אנחנו הפועל ומה אתם? מה ההבדל ביניכם?
וכעת בגובה של כמה אלפי מטרים, מעל האוקיינוס האטלנטי, אני שואל: איך זכיתי אני – מכולם, לאהוב דווקא אותך?
אוהב אותך הפועל!
נ.ב. אי אפשר לסיים לכתוב פה בלי להודות לטלקיסקי על עבודתו בפורום. חולה עליך, אתה מלך!
|
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
