שלום לחברי הפורום. לא יודע אם זה המקום המדוייק, אם לא, מקווה שתבינו
את מה שאני כותב עכשיו אני כותב ישר מתוך הלב שלי
הייתי רוצה לספר לכם על מישהו. דוד שלי. הדוד דני
הדוד דני היה אדום. עד היום יש שמתווכחים ביניהם מה היה חשוב לו יותר בחייו-
הפועל, או המשפחה לתפארת שהקים. הוא היה אוהד הפועל של
פעם.
פעם להיות אוהד הפועל היה משהו שקשור ישירות למקום בו גדלת ולערכים עליהם התחנכת.
הדוד דני היה חבר קיבוץ (נצר-סירני, קיבוץ שכמעט כולו אדומים בני אדומים) ,
איש עבודה, חקלאי, שגדל על ערכי ההתיישבות ותנועת העבודה. הצבע האדום היה משהו שבא טבעי
בתוך המשפחה, בתוך הגוף. כמו הדם.
הדוד דני ראה את הפועל מתחילת שנות השישים. עוד לפני הטלוויזיה.
עוד לפני ספורט חמש. עוד לפני צ'רלטון והשידורים הישירים. דור הולך ונכחד של אוהדי הפועל
שראו את גדעון טיש משחק. שראו את שייע פייגנבוים בשיאו. שראו את פרימו. את רוני קלדרון,
ואת אותו משחק מפורסם בבלומפילד נגד בית"ר. כל כך הרבה משחקים הוא ראה, הדוד דני.
דורות של שחקנים בחולצה האדומה, שבאו והלכו. כל כך הרבה רגעים מאושרים, אליפויות,
וגם מפחי נפש. דרבי ה 5-0 בגשם ב1970. כל כך הרבה פרספקטיבה. כל כך הרבה יכולת להשוות, ולדעת.
העליות והירידות בחייה של האימפריה האדומה. ולא, הקבוצה של דאבל 2010 לא בהכרח היתה
הקבוצה הגדולה ביותר בתולדות המועדון (אם כי בהחלט נותנת פייט בכבוד על התואר)
הוא לא היה דברן גדול, הדוד דני. תמיד עם הארשת המתוחה על פניו. תמיד משהו הדאיג אותו.
ככה זה... אוהד הפועל. אפילו שתי דקות לסוף במצב 3-0 לטובתנו. עד שזה לא נגמר זה לא נגמר.
אבל כששמח- הניצוץ הממזרי היה נדלק בעיניו, והוא היה הופך במטמורפוזה פתאומית
לאחד האנשים הכי מצחיקים בעולם
הדוד דני היה האיש שלקח אותי בפעם הראשונה לבלומפילד של תחילת שנות השמונים
כדי לראות את הפועל משחקת. זאת היתה חווית "ניק הורנבי-אהבה על הדשא" הראשונה שלי,
שלא אשכח לעולם. העליה הזאת במדרגות של שער 7 ופתאום לראות את המשטח הדשא הזה מול העיניים.
אוי ואבוי לאותו משחק שראינו. זה היה דרבי, והפועל חטפה שלישיה ממכבי (צמד של מיקי בן שטרית).
מאז הדוד דני היה קורא לי "מנחוס", ספק בצחוק ספק ברצינות. אבל לא הפסיק לקחת אותי.
כך התקבע אצלי החיידק האדום סופית ולתמיד
ראינו המון רגעים יפים יחד, אני והוא. את האליפות של גילי לנדאו ב-86', את האליפות של שניאור ב-88'
ואח"כ גם ראינו רגעי שפל. את ירידת הליגה ב-89'. את השנים הרעות של סיני
פעם שאלתי אותו- "תגיד, איך זה שאתה עדיין אוהד את הקבוצה הזאת?". ז
ה היה באמצע שנות שנות ה-90, בשיא התקופה השחורה וחסרת התקווה,
וזאת היתה שאלה של ייאוש ושל ציניות. והדוד דני ענה לי משפט אחד, שאותו סינן בשקט
מתחת לזקן הענקי שעיטר את פניו : "כי הם הכי טובים". אתם מבינים? אמצע הניינטיז,
הפועל האפרורית החלשה והמדכאת שלנו חוטפת תבוסה אחרי תבוסה בדרבי, ו- "כי הם הכי טובים".
ברור שזו לא היתה תשובה רציונלית, אבל היא סימלה את הכל. ערכים, נו.
קצת קשה, אבל לא נוטשים. נאמנות. רק הדוד דני יכול היה לדעת. האיש שראה כל כך הרבה.
רק הוא יכול היה לדעת שהגלגל יתהפך יום אחד, וימשיך להתהפך. ואימפריה נשארת אימפריה
גם אם יש לה שנים קצת פחות טובות. כי זה לא רק הכדורגל. זאת הנשמה. אלה הערכים. הלב.
כן אני יודע... נשמע פומפוזי, אבל זאת האמת
בשנים האחרונות הוא כבר פחות הגיע לבלומפילד, למקום הקבוע בשער 2.
הבריאות כבר החלה לבגוד. אבל הוא עקב , הו , כמה שהוא עקב...
הניצוץ של האוהד שנדלק אי שם בתחילת שנות השישים לא נכבה אף פעם.
שום דבר אחר לא באמת היה חשוב. כמה ימים אחרי הדאבל האחרון פגשתי. הניצוץ הזה היה שם...
כאילו הדוד דני בוחן אותי בעיניו ואומר לי בלי מילים-
"אמרתי לך!!! אז ב-95... ואתה עוד העזת לפקפק.."
שלשום בלילה מחלת הסרטן הכריעה סופית את הדוד דני, בגיל 62,
אחרי חמש שנים של מאבק. צעיף אדום עיטר את הארון שלו.
את המשך העונה הוא יראה מלמעלה על ספה נוחה, בסלון ענק
עם חיבור הוט אי שם בגן עדן
אז תנוח לך בשלום דוד יקר ומדהים... איש אהוב ומצחיק, נשמה אדומה מדם שכמוך.
אל תדאג, אני אעדכן אותך. אני אסמס לך את התוצאות של הפועל
כל שבת (אפילו אם יוצא יום שלישי)- ישר לשמים.
ועוד מילה חשובה לכם, חברי הפורום היקרים... מסר חשוב, מוסר השכל...
גם אם התקופה מבאסת. ההנהלה לא משהו. טביב לא טוב. הזרים ככה ככה.
פרנסמן לא בלם. הכדורגל של מר-הבט-קשטן מרדים לנו את הנשמה ומוציא לנו את כל החשק...
גם אז... אפילו אז... תמיד תזכרו את המילים של הדוד דני.
כשתשאלו את עצמכם למה אנחנו עושים את כל זה, ולמה זה עוד כל כך אכפת לנו,
ולמה אנחנו עוד כל כך אוהבים את הקבוצה האדומה שלנו
ובכן, זה מאוד פשוט-
כי הם הכי טובים.
דני קרסל ז"ל (1949-2011)
http://a4.ec-images.myspacecdn.com/images02/147/8478f8c81a2d4df6ae6e45585c08f61c/l.jpg