טיולי בית ספר ושאר ירקות, שהמוסדות שהיו אחראים על החינוך שלי עד גיל 18 ארגנו = גועל נפש אחד גדול.
באופן קבוע הפעילויות הללו נופלות על משחקי הפועל.
מגיל צעיר הבנתי שאני לא בנוי נפשית לפעילויות הללו, והתחלתי לפתח שיטות התחמקות.
ניתן לציין:
1. התחמקות בגיל 10 מטבילה באמצע החורף בנקבת השילוח.
2. התחמקות בטיול בר מצווה מעלייה בשביל הנחש ב- 4 בבוקר, ובמקומה עוד 4 שעות שינה מתוקות ועלייה עם הרכבל.
3. התחמקות קלאסית מהליכה משעממת לקארנטל, ובמקומה שעות של קפה ערבי טוב ומשחקי שש-בש עם המקומיים.
בגיל תיכון כבר הבנתי שעדיף להישאר בבית, גם אם בחלק מהמקרים אני צריך לבוא להפגין נוכחות במזכירות.
ייזכר לטובה הטיול השנתי (שכרגיל נפל על תחילת סדרת גמר בכדורסל אי שם בשנות ה-80), ממנו התחמקתי עם עוד מספר חברים, עקב בעיות ברכיים.
ביום של פתיחת הסדרה הלכנו לשחק כדורסל באחד המגרשים הנידחים בעיר, ועם המזל שלנו נצפנו על ידי אחת המורות השנואות עלינו.
דרך אגב, על כל הטיולים שהחמצתי, קיבלתי בריבית כפולה ומכופלת בעבודתי האחרונה בארץ.
הגעתי למקומות שגם המטיילים "הכבדים" לא מגיעים, ויצא לי לראות אותם מזווית בוגרת ושונה מהרגיל.
בנוגע לאוכל והליכה, מספר עצות שאבי נתן לי לפני גיוסי לצבא ההגנה לישראל:
אם אפשר לעשות את הדרך עם רכב ולא ללכת, עדיף ורצוי.
אם יש אוכל, תאכל, כי לעולם אין לדעת מתי תקבל עוד פעם אוכל.
שעתיים אחרי גיוסי, בחדר אוכל של הבקום הבנתי למה הוא התכוון.
הייתי בין הבודדים, שהעז להכניס למלתעות לוף עם ביצה מקושקשת.
חשבתי שאנחנו היינו דור של מפונקים, אבל מסתבר שהפינוק משתכלל עם השנים.
שיהיה לכולם סופשבוע אדום נפלא, נעים ו- שקט א.ב.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
