פורום השדים האדומים

צריך להחדיר גז עצבים לכל פאב בתל אביב בזמן הסופר קלאסיקו הבא.

ההסתלבטות בהחלט במקומה
כל מי שראה כדורגל בחו"ל ולאו דווקא של בארסה יודע שמדובר במשחק שונה והרבה יותר מהנה ממה שמכונה משום מה במקומותינו כדורגל
וזה לא רק המשחק אלא כל חווית המשחק והתנאים הפיזיים של איצטדיונים בחו"ל (לא כולם כמובן אבל בהחלט הנחשבים מביניהם)
לאחר כמה ביקורים באנגליה , איטליה ,צרפת ,גרמניה והולנד אתה מגיע לבלומפילד ופתאום לא בא לך יותר להשתתף בחוויה המפוקפקת הזאת למרות שכבר שנים רבות אתה חלק ממנה ואתה הופך לאוהד כורסא ומקסימום נוסע למשחקי חוץ באירופה

ההסתלבטות בהחלט במקומה
כל מי שראה כדורגל בחו"ל ולאו דווקא של בארסה יודע שמדובר במשחק שונה והרבה יותר מהנה ממה שמכונה משום מה במקומותינו כדורגל
וזה לא רק המשחק אלא כל חווית המשחק והתנאים הפיזיים של איצטדיונים בחו"ל (לא כולם כמובן אבל בהחלט הנחשבים מביניהם)
לאחר כמה ביקורים באנגליה , איטליה ,צרפת ,גרמניה והולנד אתה מגיע לבלומפילד ופתאום לא בא לך יותר להשתתף בחוויה המפוקפקת הזאת למרות שכבר שנים רבות אתה חלק ממנה ואתה הופך לאוהד כורסא ומקסימום נוסע למשחקי חוץ באירופה

ההסתלבטות בהחלט במקומה
כל מי שראה כדורגל בחו"ל ולאו דווקא של בארסה יודע שמדובר במשחק שונה והרבה יותר מהנה ממה שמכונה משום מה במקומותינו כדורגל
וזה לא רק המשחק אלא כל חווית המשחק והתנאים הפיזיים של איצטדיונים בחו"ל (לא כולם כמובן אבל בהחלט הנחשבים מביניהם)
לאחר כמה ביקורים באנגליה , איטליה ,צרפת ,גרמניה והולנד אתה מגיע לבלומפילד ופתאום לא בא לך יותר להשתתף בחוויה המפוקפקת הזאת למרות שכבר שנים רבות אתה חלק ממנה ואתה הופך לאוהד כורסא ומקסימום נוסע למשחקי חוץ באירופה

ההסתלבטות בהחלט במקומה
כל מי שראה כדורגל בחו"ל ולאו דווקא של בארסה יודע שמדובר במשחק שונה והרבה יותר מהנה ממה שמכונה משום מה במקומותינו כדורגל
וזה לא רק המשחק אלא כל חווית המשחק והתנאים הפיזיים של איצטדיונים בחו"ל (לא כולם כמובן אבל בהחלט הנחשבים מביניהם)
לאחר כמה ביקורים באנגליה , איטליה ,צרפת ,גרמניה והולנד אתה מגיע לבלומפילד ופתאום לא בא לך יותר להשתתף בחוויה המפוקפקת הזאת למרות שכבר שנים רבות אתה חלק ממנה ואתה הופך לאוהד כורסא ומקסימום נוסע למשחקי חוץ באירופה

הבעיה הכי גדולה של כל המסתלבטים היא שהם מנסים לעשות השוואה בין הכדורגל הישראלי לכדורגל האנגלי והגרמני.
ההשוואה הזו אולי תהיה נכונה כשנהיה מדינה בגודל הזה ונמלא איצטדיונים בגודל הזה (וכל עוד ימשיכו לספר לנו במגזינים לפתיחת עונה שהכדורגל פה זה חרא, לא יצליחו למשוך יותר מדי אוהדים שימלאו את האיצטדיונים הקטנים).
יחסית למדינה קטנה שרואה בכדורגל שלה ענף בזוי, מצבנו לא רע. אל תשווה אותנו לבונדסליגה, תשווה אותנו למדינות בגודל שלנו. אלופת אוסטריה כבר שנתיים ברציפות לא עולה לליגת האלופות בגלל שהיא פוגשת את האלופה שלנו. אני מניח שאין צורך להזכיר לך מה קרה בפעם האחרונה שקבוצה אוסטרית פגשה קבוצה ישראלית בליגה האירופית.
מתי פעם אחרונה ראינו הישג כלשהו של קבוצה משוודיה, פולין, סרביה, בולגריה או צ'כיה.
לשם השוואה, אם חיפה עוברים את גנק בשבוע הבא אנחנו נקבל נציגה ישראלית בליגת האלופות בפעם השלישית ברציפות, דבר שלא קרה באף אחת מהמדינות האלה. גם לא בבלגיה או סקוטלנד.

עד כאן עובדות והשוואות בין הישגים. כאוהד כדורגל אתה יודע שלא מדובר במשוואות. אתה מדבר על חוויית משחק? אני הייתי במשחק של ליברפול באנפילד לפני שנתיים כשהם עוד רצו לאליפות. 20 שנה בלי אליפות, בדקה השלישית טורס בועט מקצה הרחבה לחיבור הרחוק. הקהל כמובן הריע, שר ועד שהקבוצות חזרו לאמצע הוא כבר השתתק. אתה רוצה לדמיין מה היה קורה בבלומפילד במצב זהה?
שמעתי גם דעות קרובות לזה מאנשים שהיו בברצלונה-ריאל בחצי גמר צ'מפיונס ליג ואפילו מאנשים שישבו עם הקהל של ברצלונה בוומבלי לפני חודשיים וחצי.

לשאול בן אדם איך הוא יכול לראות כדורגל ישראלי אחרי שהוא רואה משחקים של ברצלונה זה כמו לשאול אותו איך הוא נשאר עם בת הזוג שלו אחרי שהוא רואה את בר רפאלי. זה להתעלם לחולטין מעניין הרגש, בתחום שבו הרגש הוא המרכיב העיקרי.

לסקוטים היה מקום אחד מובטח, והסקוטים גם עברו שנתיים רצוף את שלב הבתים

לשאול בן אדם איך הוא יכול לראות כדורגל ישראלי אחרי שהוא רואה משחקים של ברצלונה זה כמו לשאול אותו איך הוא נשאר עם בת הזוג שלו אחרי שהוא רואה את בר רפאלי. זה להתעלם לחולטין מעניין הרגש, בתחום שבו הרגש הוא המרכיב העיקרי.

הבעיה הכי גדולה של כל המסתלבטים היא שהם מנסים לעשות השוואה בין הכדורגל הישראלי לכדורגל האנגלי והגרמני.
ההשוואה הזו אולי תהיה נכונה כשנהיה מדינה בגודל הזה ונמלא איצטדיונים בגודל הזה (וכל עוד ימשיכו לספר לנו במגזינים לפתיחת עונה שהכדורגל פה זה חרא, לא יצליחו למשוך יותר מדי אוהדים שימלאו את האיצטדיונים הקטנים).
יחסית למדינה קטנה שרואה בכדורגל שלה ענף בזוי, מצבנו לא רע. אל תשווה אותנו לבונדסליגה, תשווה אותנו למדינות בגודל שלנו. אלופת אוסטריה כבר שנתיים ברציפות לא עולה לליגת האלופות בגלל שהיא פוגשת את האלופה שלנו. אני מניח שאין צורך להזכיר לך מה קרה בפעם האחרונה שקבוצה אוסטרית פגשה קבוצה ישראלית בליגה האירופית.
מתי פעם אחרונה ראינו הישג כלשהו של קבוצה משוודיה, פולין, סרביה, בולגריה או צ'כיה.
לשם השוואה, אם חיפה עוברים את גנק בשבוע הבא אנחנו נקבל נציגה ישראלית בליגת האלופות בפעם השלישית ברציפות, דבר שלא קרה באף אחת מהמדינות האלה. גם לא בבלגיה או סקוטלנד.

עד כאן עובדות והשוואות בין הישגים. כאוהד כדורגל אתה יודע שלא מדובר במשוואות. אתה מדבר על חוויית משחק? אני הייתי במשחק של ליברפול באנפילד לפני שנתיים כשהם עוד רצו לאליפות. 20 שנה בלי אליפות, בדקה השלישית טורס בועט מקצה הרחבה לחיבור הרחוק. הקהל כמובן הריע, שר ועד שהקבוצות חזרו לאמצע הוא כבר השתתק. אתה רוצה לדמיין מה היה קורה בבלומפילד במצב זהה?
שמעתי גם דעות קרובות לזה מאנשים שהיו בברצלונה-ריאל בחצי גמר צ'מפיונס ליג ואפילו מאנשים שישבו עם הקהל של ברצלונה בוומבלי לפני חודשיים וחצי.

לשאול בן אדם איך הוא יכול לראות כדורגל ישראלי אחרי שהוא רואה משחקים של ברצלונה זה כמו לשאול אותו איך הוא נשאר עם בת הזוג שלו אחרי שהוא רואה את בר רפאלי. זה להתעלם לחולטין מעניין הרגש, בתחום שבו הרגש הוא המרכיב העיקרי.

נואשתי מלהסביר
אז אתנשא ואומר שאל תדינו אדם עד שתגיעו למקומו (ולגילו)

הם היו בקאמפ נואו, אבל לא בקופסה. הם אוהבים את האמוציות במילאנו, אבל נרתעים מהתשוקה בבלומפילד. פרויקט 'למה גם השנה אני אצפה בכדורגל ישראלי' יוצא לדרך: חגי קראוס מסביר לסנובים שחושבים שנולדו באירופה איך הם גורמים לו להתחבר יותר לליגת העל

כל ישראלי מכיר את ההרכב של בארסה כאילו הוא נולד בקטאלוניה. סנוב, בקופסה כבר היית? (צילום: גטי יאמג'ס)
אחת הקלישאות היותר חבוטות שמגייסים אוהדי כדורגל כדי להצדיק את התשוקה שלהם למשחק, היא שאין בזה שום היגיון. למי שלא חי את זה, אי אפשר להסביר למה אתה משלשל ביממה שלפני משחק חשוב, גם אם אכלת רק אורז בקו"ם ושתית מיץ בננות. חברה שלך תמשיך להסתכל עליך במבט מלא חמלה, אחרי שתספר לה שזקן הטאליבן החדש שלך הוא רק בגלל שאסור להתגלח שבוע לפני דרבי. כן, אנחנו אנשים מוזרים.

למי שחולה במחלת הכדורגל הישראלי, יש הרבה סיבות ותירוצים. למשל, שאהדה לקבוצת כדורגל היא המקום הקטן בו מותר לך להישאר ילד נצחי. גם אצלנו, כמו בכל דת חילונית, המסורת עוברת מאב לבן, אם לבת וכו'. אפשר להעריך בצורה מושכלת מספיק כי אחוז גבוה מאוהדי הכדורגל הפעילים, אלה שממש הולכים למגרשים כדי לראות את הקבוצה שלהם, הם דור שני, אם לא שלישי, לנגיף. זה לא אשמתנו, זה עבר בתורשה.

אבל יש גם צד שני למשוואה, צד מצמית ועוכר שלווה. נמצאים בו נערי בר מצווה רכים שנוסעים לראות את הסופר קלאסיקו עם אבא והחברים שלו מהעבודה. הם כבר היו בסטמפורד ברידג' בכריסמס, באנפילד בפסחא ובגמר ליגת האלופות בוומבלי. אם תשלח אותם ל"קופסא", הם יביטו בך בתמהון וישאלו האם החבר'ה מהאוהלים עברו לפתרון דיור אחר. הם אוהבים כדורגל, אוהבים את ישראל, אבל לא סובלים כדורגל ישראלי. אלה הם האנשים שמרתיחים את דמנו.


רק אנחנו, אלה שבאמת אוהבים את הכדורגל הישראלי, רשאים ללגלג עליו. אתם תסתמו. נודניקים (בתמונה: חובבי ליגת העל. צילום: ברני ארדוב)
כדורגל, גם זה שמשוחק בישראל, הוא ענף הספורט הפופולרי, המדובר והרלוונטי ביותר. זה כנראה כבר לא ישתנה אף פעם. את היקום המקומי הזה מרכיבים שתי קבוצות אוכלוסיה. הראשונה כוללת את אלה שיש להם על הממיר כל ערוץ ספורט בתשלום אפשרי, כדי לא להחמיץ אף משחק של "דודו שלנו" במאיורקה נגד אוססונה. בשנייה יש את אלה שחישובי עלות תועלת גרמו להם להזמין את הערוץ הנידח ההוא של צ'רלטון שמשדר ליגה ישראלית, רק כדי לראות מה עושה היריבה הגדולה של הקבוצה שהם אוהדים. את הקבוצה שלהם הם בכלל רואים במגרש. החלוקה האקטיבית הזו היא רק נדבך אחד, גם אם עיקרי ומהותי, באבחנה החשובה בין שתי האוכלוסיות.

אבחנה חשובה לא פחות היא שלנו, האנשים שחיים את הדרעק המקומי, שנה אחר שנה, יום אחר יום. מבחינתנו, רק לנו מותר לגחך ולשחרר הערות סרקסטיות על הבלם הזר העגלה שאשדוד הביאה. רק לנו מותר להתלונן על החוויה הקיומית הכרוכה בנוכחות ביציע המזרחי באצטדיון ר"ג או בשער הקהל האורח בקרית אליעזר. רק לנו מותר ללגלג על ראובן עובד. לכם לא.

אתם, נודניקים בלתי נסבלים, תמשיכו לראות צ'לסי נגד אברטון בזמן שאנחנו נמשיך להיתקע מול דני נוימן בערוץ 1 כשסכנין מארחת את מכבי חיפה במחזור ה-12. כי אם שופט מסוים ישרוק שם לפנדל מופרך, אנחנו ניזכר מיד שהוא עשה את זה כבר לטובת מכבי חיפה שלוש שנים קודם בחצי גמר גביע הטוטו נגד מכבי פתח תקוה. כשהמצלמה תעבור על היציע, נוכל לזהות כמה קהל הביאה הקבוצה האורחת ומה זה אומר, באופן יחסי, על המצב הנוכחי ביחסים ביניהם.



כשהגויים רבים, הם אמוציונליים ומלאי תשוקה. כשאצלנו רבים, זה ערסים. עד מתי? (צילום: AP)
תרבות ספורט היא מושג שכמעט ואינו קיים בארץ. תרבות של אהדת ספורט זה כבר מושג ליודעי חן ומיטבי לכת ממש. חלקם אפילו לא יודעים שהם כאלה. תמיד נביט בהשתאות על המגרשים המלאים כל שבוע בגרמניה בעשרות אלפים, על הקבוצה מהליגה הרביעית באנגליה שהביאה 25 אלף לחצי גמר הגביע באולד טראפורד. כאן, אם הגיעו 6,000 צופים למשחק של הקבוצה שלהם ביום גשם והם אפילו עודדו את הקבוצה שלהם למרות שפיגרה, מדובר כבר בתופעה אבולוציונית שראויה לציון.

אבל הדרעק הזה הוא שלנו. אנחנו אוהבים אותו. כלומר, שונאים אותו אבל לא יכולים בלעדיו. בגלל זה כשהשחקנים של הפועל ת"א ובית"ר ירושלים הולכים קצת מכות בסוף רבע גמר גביע, אנחנו מאושרים, מתמלאים אמוציות וויליאם וואלאס ומתחרפנים מעונג. כשנגיע הביתה ונשמע את הטון הנזפני והדידקטי ב"חדשות הספורט", ננחר בבוז.


למחרת, כשהטמבל מהעבודה יגיד לך ליד מכונת הקפה "איך אתה הולך לראות בכלל את הערסים האלה?" - שבוע אחרי שתפס אותך באותו מקום בדיוק רק כדי לשתף אותך בוויברציות שלו מהמכות בדרבי המילאנזי, כי "שם זה כדורגל אמיתי, דרבי זה דרבי" - תיאלץ להתאפק לא לשפוך עליו את השחור בוץ שלך. כי כאלה אנחנו, אוהבים את ריח ההמבורגר ב"אורווה" על הבוקר. אתם תיאלצו לחיות עם עצמכם בפעם הבאה שחברה של השותף שלכם תתקשר לשאול "מאמי, איפה רואים היום ריאל – בארסה?", ולחשוב שיש לכם חיים.

אתמול ראיתי את המשחק של הריינג'רס והוא היה פשוט מביך
לא יודע אם הריינג'רס היו לוקחים אליפות אצלנו
אבל כל זה לא לענין כמובן
אני חושב שההבדל בהשקפותינו הוא ענין של גיל
אני כבר לא עומד ומעודד במשך כל המשחק וחשוב לי יותר שתהיה חניה במרחק סביר מהמגרש או תחבורה ציבורית זמינה שהכסא יהיה נוח שהשרותים יהיו במצב סביר שהמזנון יהיה ברמה טובה ובעיקר שלא יעשנו בקרבתי
כל הדברים האלה אינם מתקיימים אצלנו
תקראו לי חובב תיאטרון או אופרה ככל שתרצו זה לא עלבון בשבילי
מה הבעיה להעיז ולבקש תנאים קצת יותר טובים?
(ובאותה הזדמנות גם לשפר את רמת הכדורגל כאן?)