הפרויקט של חיים רביבוגדעון לוי לגזענות הישראלית נמצא צידוק חדש ומקורי: העם אוהב אותה, ובלעדיה קשה למצוא ספונסרים. אם פעם היתה לנו ציונות מדינית וציונות מעשית, רוחנית ודתית, עכשיו יש לנו גזענות רעיונית וגזענות ספונסרית. הוגה הרעיון, ממשיכם של בנימין זאב ואחד העם, הוא שחקן הכדורגל לשעבר, אחד מ"הגדולים בכל הזמנים", חיים רביבו.
נציג הבעלים החדש של "מועדון הפאר", בית"ר ירושלים, הצהיר בשבוע שעבר שלא יביא שחקנים ערבים לקבוצתו. "המטרה שלנו לא תהיה להביא שחקן ערבי ולהתגרות בקהל”, אמר רביבו, “זה לא יהיה הדבר הנכון לעשותו... נבקש מהאוהדים להיות מאופקים, כי בגלל התופעות האלה קשה להביא ספונסרים". הדיל החדש של רביבו, ברור ונחרץ כמו שריקה של פיירלואיג'י קולינה: גזענות זה טוב, כי קהל האוהדים אוהב אותה; אסור להתגרות בו, כי אז לא יהיו ספונסרים ולא יהיה כסף. ז'אן מארי לה־פן וירג היידר לא חשבו על זה.
יפה לשמוע דווקא מרביבו צידוקים שפלים כאלו לגזענות: לשיא תהילתו הוא הגיע כששיחק דווקא במדינה מוסלמית. בשנים 2003–2000 רביבו היה מלך טורקיה. הוא שיחק בשני היכלי התהילה של איסטנבול, פנרבחצ'ה וגלאטסראיי, הבקיע צמדים ושלשות ונבחר לשחקן הזר הטוב ביותר בטורקיה. בכיכר טקסים יש עד היום נהגי מוניות שאם תאמר להם ישראל, הם ישיבו: רביבו, ועיניהם ינצצו.
בשני המועדונים הללו לא נולד "נציג הבעלים" שאמר שלא יביא שחקנים יהודים (או ישראלים), כדי לא להתגרות באוהדים; גם לא היתה שום בעיה עם הספונסרים. לא קשה לנחש מה היה קורה אילו היתה מתעוררת בעיה עם היהודי רביבו: מאלי ויזל ועד מכון ויזנטל, כולל יד ושם, הליגה נגד השמצה ובנימין נתניהו גם, מקהלת הצווחות נגד האנטישמיות בטורקיה, שזקפה ראשה ואומרת להשמידנו. אבל טורקיה פשוט אהבה את רביבו, ושפטה אותו רק על פי מספר השערים שהבקיע, לא על פי מוצאו.
רביבו שכח מזה. הוא מגה־סלב - עם “רוקדים עם כוכבים” ו"אייל גולן קורא לך" ברזומה - ויו"ר ארגון שחקני הכדורגל, ויודע את נפש בהמתו - אוהדי המועדון החדש שלו - שהיא נפשם של רבים מהישראלים, רק בוטה ואלימה יותר. לכן, לפעמים אני אוהב את אוהדי בית"ר: הם צועקים את מה שהרבה ישראלים חושבים. לא בכדי שר אייל גולן: "מי מגרש את השדים/ זה אנחנו צבא הבית"רים/ מי המלכה?/ מי האלופה?/ בית"ר ירושלים בפסגה".
את המנגינה הזאת כנראה אי אפשר להפסיק: שירי הלל ליגאל עמיר ושירי שנאה ללאה ויצחק רבין. "זה קרה בכיכר/ היס"מ לא עזר/ את יגאל לא עצר/ ולפתע פתאום/ כתם אדום/ לא רוצים הסכם שלום..." (את ההמשך על לאה רבין אי אפשר להדפיס). והם שרים: "אני נשבע במנורה/ לגזענות שהיא חלום/ כל העולם יהיו עדים/ שלא יהיו פה ערבים". כשמטיפים להם יומם וליל על "מדינה יהודית", הם מבינים את המשמעות האמיתית טוב יותר מכל אזרח ישראלי אחר: "פה זה ארץ ישראל, טועמה/ פה זה מדינת היהודים". האם נתניהו, יריב לוין, דני דנון, זאב אלקין ומירי רגב חושבים אחרת? האם נפתלי בנט ואיילת שקד היו מנסחים את זה אחרת?
שירת הגזענות של בית"ר מעלה על פני השטח רגשות אפלים וסמויים, שרק העלאתם עוד מעוררת את הדחייה וההתנגדות של מצקצקי הלשונות החסודים. הרב שמואל אליהו מצפת ולה־פמיליה מירושלים הם היחידים שעוד מצליחים לעורר כאן סלידה. מערכות השלטון, המשפט והחינוך, גזעניות לא פחות, וממוסדות, מזיקות ושיטתיות לאין שיעור יותר, לא מצליחות לעשות כן. לכן אולי צריך להודות גם לפרויקט הזה של רביבו: הוא לפחות מעורר גועל.