בכל שנותיה הנפיקה הפועל ת"א מלך שערים אחד ויחיד לליגת העל (ליגה א' דאז) - מיכאל מיכאלוב, עונת 55/56. את אותה העונה לא סיימה הפועל עם תואר.
והעונה, לראשונה מזה כמעט 60 שנה, עומד לזכות בתואר מלך השערים טוטו תמוז, חלוץ הפועל. מעט אחריו בן שהר, בהמשך נמצאים זהבי, ורמוט, שכטר, טועמה ועוד כמה בעלי שערים בודדים.
העניין הוא פשוט (וכמובן שחלק לא יסכימו): הפועל תל אביב, גם בעונותיה הגדולות ביותר, עם שחקנים בעלי שיעור קומה באופן יוצא מהכלל, לא התהדרה בתואר מלך השערים. בעונות האליפות החל משנותיו של שייע פייגנבוים (חלוץ אגדי לכל דעה), המשך במשה סיני, שבתאי לוי, סבסטיאן סימרוטיץ', רונן חרזי, איתי שכטר. כולם היו חלוצים גדולים, כולם הביאו להפועל תארים, אף לא אחד מהם היה מלך שערי הליגה.
הפועל תל אביב הייתה קבוצה מאז ומעולם. גם אם היו שחקנים דומיננטיים ומרכזיים, תמיד הייתה הצלחת הקבוצה הרבה לפני כל דבר אחר, ולכן שחקנים לא היו מלכי שערים כי קודם כל ראו את טובת הקבוצה לעיניהם (ע"ע מקרה איתי שכטר בעונה הקודמת), ואילו העונה, כל שחקן בהפועל רץ קדימה ובועט לשער מבלי להסתכל סביבו, בכל יומיים מתראיין שחקן כזה או אחר על שאיפותיו האירופיות ועל רצונו להתקדם ולצאת את גבולות הארץ. הפועל אינה קבוצה - היא אוסף של שחקנים בעלי מטרה משותפת, וגם זה לא תמיד. די להסתכל אתמול בשערו הראשון של חמד מחיפה, דבאלישוילי מוריד לו כדור כאשר הוא 5 מ' מהשער כדי שחמד יכבוש ממצב נוח יותר.
השורה התחתונה - מלך שערים אינו ערובה להצלחה, יכול מאוד להיות שמלך שערים הוא מפתח לכשלון.
בהצלחה לכולנו ביום רביעי!
