מכתב מרגש
ציטוט:
שלום לכולם
אנחנו אדומים. מיעוט. שנואים. כולם נגדנו. לפעמים אנחנו מנפחים את זה קצת אבל זה הכיוון הכללי.
יש לנו המון אויבים – המכבושים, חתן פרס ישראל, הטייס בדימוס, השמן – המון.
ויש לנו המון בעיות – מה יהיה בסוף השנה? מי יהיו הבעלים או הספונסר? האם יתנו לנו לשלוט בכסף שלהם? איפה נשחק? כמה זרים? חוק רוסי? צביון ישראלי? כמה אוהדים יבואו? כמה יעשו חברות עמותה?
אבל אתמול צצה לה בעיה חדשה - הגדולה והגרועה מכולן.
עד היום, שום דבר לא באמת הצליח לפלג אותנו, האוהדים.
כלום. לא ההנהלות הנוראיות שהיו לנו, לא הפסדים, לא מאמנים, לא שחקנים, לא מכבושים, לא חתן פרס ישראל, לא טייס בדימוס ובטח שלא השמן.
שיר אחד – שוב, שיר אחד קטן ומטופש של שורה אחת - הצליח.
שיר אחד – שיר אחד קטן ומטופש של שורה אחת שכולנו באמת לא מייחסים לו חשיבות בכלל.
שיר שאם המדינה לא הייתה מתייחסת אליו סביר להניח שהיה עובר ונשכח מהעולם לאחר 4 משחקים.
שיר שאם בעצם מתעלמים ממנו כשהוא צץ, בעצם נמאס לאחר פעמיים ששרים אותו.
שיר מצחיק שמתאר נורא בפשטות משהו שכולנו באמת רוצים שיקרה.
הלחן עממי ומטופש, ולא היה מאד קשה לחשוב על המילים.
שרתי אותו מלא פעמים. כשחברים שלי, מכבושים בעצמם, אמרו לי שהוא מזעזע, שרתי להם את זה בפנים בתוספת לאיחולים נוספים.
עד שאיזה פחדן אמר לנו שאסור לנו לשיר אותו.
כאוהדים מסורים וכשומרי מסורת רבת שנים – המשכנו, ועשינו דווקא – כמו שצריך.
הבעיה היא כזאת. בכדורגל לא באמת איכפת לנו ששני הדבילים יריבו ביניהם ויקבלו איזה קנס שהם לא באמת ירגישו.
בכדורסל, הדל תקציב ממילא, אין מאיפה לשלם תשטויות האלה.
בתור אחד ששם 1800 שקל העונה, לקבל קנס על השיר הזה נורא ביאס אותי.
את הקנס על השירים לשמן קיבלתי באהבה ואין לי ספק שאם הוא יבחר להרוס עוד קבוצה שנפגוש, נעשה זאת שוב בגאווה גדולה.
אבל אמרו לנו שאסור, שנקבל קנסות, שלא נוכל להגיע למשחקים, אולי אפילו יפגעו בנו בדרכים אחרות של טכניים ושקרים נוספים.
מפחדים מאיתנו, זה ברור וידוע לכל.
אתמול, באחד הימים העצובים שלנו, אפילו שניצחנו את המשחק החשוב בתולדותינו, עד לבא, כששחור זינק ורצה לקרוע את התוף, כשמתן ניסה להרגיע את כולם, ובעיקר, כשאלעד השתגע שלא נותנים לו לשיר את השיר הזה ומאור מולו שניסה לפוצץ ת'תוף - נשבר לי הלב.
לראות את אלעד ומאור, שני אחים שלי למלחמה הכל כך צודקת ואהובה הזאת של כולנו עוד מאז ימי בני ברית יפו וקבוצת חירשים של בלינקו, רבים ככה – זה שובר את הלב.
זה מה שהם רוצים. לזה הם כיוונו. זה המוצא האחרון שלהם.
הרי אף אחד לא באמת חושב שלמתן ושחור איכפת אם נשיר את זה או לא. איכפת להם מההשלכות של זה. והם צודקים.
אני מבין למה רוצים לשיר שיר מסויים כשאנחנו במדינה חופשית שמותר לנו לעשות הכל כל עוד לא פוגעים באף אחד ולא עוברים על החוק.
אבל אסור. אמרו לנו שאסור. יפגעו בנו.
בדבר הכי קדוש ויקר וחשוב לנו בעולם.
אנחנו יורים לעצמנו לא ברגל – בלב. אחד של השני.
בואו נבלע תגלולה הטיפשית והקטנה הזאת ונמשיך הלאה.
נשיר להם את זה בפנים אם נעלה ליגה.
הרי בינינו, אף אחד לא יעמוד בפיתוי...
הרסו לנו את הבית, הרסו לנו את הקבוצה – הם לא יהרסו את הביחד שלנו לעולם.
אנחנו תמיד נישאר ביחד, תמיד נישאר אחים למלחמה הזאת.
כולנו אוהבים את הפועל תל-אביב יותר מכל דבר אחר בעולם. כולם מאוהבים בה מעל הראש. בואו לא נפגע בה.