נועם שחם כתב:
הטקס הזה הוא לא פעילות מחאה, בהגדרה. לפחות לא כפי שמארגניו מציגים אותו וכפי שהוא מוצג למשתתפים. להבנתי מה שאתה אומר זו פרשנות אישית שלך שלא עולה בקנה אחד עם רצון המשפחות השכולות שמארגנות את הטקס.
נועם יקר, מחאה או לא, עובדה היא שמשפחות שכולות רבות נפגעות מהאירוע, ומקיומו דווקא ביום הזיכרון, אני מניח שאותו טקס ביום אחר היה פוגע פחות. מוזמן לקרוא מה שכתב ביום הזיכרון לפני כמה ימים אליחי פוגל, שכמה מבני משפחתו נרצחו באכזריות בטבח באיתמר:
"בית המשפט העליון החליט להורות למדינת ישראל לאשר את כניסתן של משפחות מחבלים ל"טקס הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני". שופטי העליון שוב החליטו להרחיק ולשלוח את ידם לסיר רותח, אבל אפשר שהפעם הגדישו את הסאה והמים יתחילו לגלוש.
יכול להיות שבית המשפט העליון התרומם מעם עד כדי כך שהוא פספס אותנו, את העם? את החלטתו ניתן לפרש כהשוואה בין חיילי צבא ההגנה לישראל, שתמיד - אבל תמיד - יוצאים על מנת להגן, לבין המחבלים שתמיד - אבל תמיד - יוצאים על מנת לפגוע במי שיבוא. גברים, נשים וטף. זו החלטה שהתקבלה מחוסר הבחנה בין גבורת חיילינו ואזרחינו, לבין הגדרת הגבורה אצל אויבינו.
משתמע ממנה שניתן להפוך אויב לאוהב ואוהב לאויב. עד איפה הטירוף יגיע? אולי בסוף מלחמת הצפון הבאה (שהלוואי שלא תגיע) יקבע בית המשפט יום זיכרון ישראלי ולבנוני משותף? ואולי בכל הלוויה של חייל צה"ל או נפגע טרור כדאי לציין את השם של מי שפגע בו. ככה, בשביל "להזדהות עם הכאב".
עצוב. עצוב שבית המשפט העליון במדינת ישראל נותן מרחב כל כך רחב לפרשנותם של דברים שנוגעים בעצבים הרגישים ביותר של כולנו.
אמנם יש כמה עשרות משפחות שכולות שמשתתפות בביזיון הזה, אבל תפקידה של מדינה (ובתוכה גם מי שדואג לזכויות המיעוט שבה), הוא לא לאפשר כל שיגעון ושריטת נפש. כן, גם אם הם של משפחות שכולות.
לכם, אחיי בני המשפחות השכולות שבחרו להשתתף בטקס הישראלי-פלסטיני, יש לי רק רחמים ועצב. במעשיכם אתם מנפצים את חלום השלום לתוך השיגעון."
אליחי בן ישי הוא אחיה של רותי פוגל, שנרצחה באיתמר במרץ 2011
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340, ... 87,00.html בית המשפט העליון החליט להורות למדינת ישראל לאשר את כניסתן של משפחות מחבלים ל"טקס הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני".
זה לא נכון. בית המשפט קבע שלא ניתן למנוע את כניסתם בתירוץ הבטחוני. בית המשפט לא מנע משר הבטחון למנוע את כניסתם מסיבה אחרת. הוא בחר שלא לעשות זאת.
את החלטתו ניתן לפרש כהשוואה בין חיילי צבא ההגנה לישראל, שתמיד - אבל תמיד - יוצאים על מנת להגן, לבין המחבלים שתמיד - אבל תמיד - יוצאים על מנת לפגוע במי שיבוא. גברים, נשים וטף.
הטיעון של הצבא הבריטי לעומת לוחמי המחתרות.