יורם כתב:
דודה היא דוגמא אחת מני רבות לתסריט שחוזר על עצמו כמעט כל פעם שאמן מיינסטרימי (במקרה הזה גם סנדרסון וגם גוב) מוציא תקליט לא קומוניקטיבי - הקהל לא קונה, האמן חוזר ליצירות יותר קליטות, ודורות על פני דורות של מוזיקאים, מבקרים, ואנשים שחושבים שהם/רוצים להשמע כמו מבינים במוזיקה אומרים כמה התקליט היה נפלא. דוגמאות נוספות:
שמוליק קראוס - מדינת ישראל נגד קראוז שמואל (כך במקור)
שלום חנוך - חתונה לבנה
משינה - מפלצות התהילה
אביב גפן - חלולים
קשה לא לשים לב לחוסר הפרופורציה בין מספר האשנים שקנו את היצירות הנ"ל למספר האנשים שמפארים אותן.
היחידה (לפחות שאני זוכר) שעזבה את המיינסטרים וממשיכה עם המוזיקה ה'כבדה' היא נינט טייב - אולי כי לה יש אפיקי פרנסה אחרים.
לא כל-כך מתמצא בחתונה לבנה, אבל נראה לי שהוא אמור היה להיות הכי מסחרי.
מדינת ישראל נגד קראוז שמואל זה אלבום אדיר.
מפלצות התהילה גם היה אמור להיות הכי מסחרי, וגם היה. להזכירך בתקופה ההיא הפיקסטיז ונירבנה היו הדברים הגדולים ביותר, וזה היה חיקוי אדוק כרגיל. (ואחלה דבר).
לא מכיר את אביב גפן.
ודודה גם לא אמור להיות אלבום לא מסחרי, אבל אולי מסמל את זה שעם ישראל מעדיף להקות מצחיקות על פני להקות רוק טיפה יותר רציניות (וגם דודה לא היה הכי רציני בעולם, פאקינג אלף כבאים, שלא היה באלבום אבל יש לי באוסף מרגש עם צילום של כוביה הונגרית על העטיפה).
פעם הבאתי את האלבום של דודה לשיעור חברה או מוזיקה שרצו שנביא תקליטים להקשיב. ושמתי את לידיה הלוהטת. איזה שיר.