סימרוטיץ כתב:
אראל סגל :
בעצב גדול אני מודיע על השהיית האהדה לקבוצה האהובה שלי. מול מצב קיצוני צריך לנקוט בצעד קיצוני. אני מניח שרבים שותפים לתחושה שהפעם אי אפשר לזייף ולעצום עיניים. השטח מעיד: הרעים ניצחו. לדוגמה, החוליגנים הגזענים שמכים עובדים ערבים בקניון אך ורק משום שהם ערבים - והם עוד עושים זאת בשם האהדה לקבוצה שלי. אין לי רצון להיות חלק מכנופיה שבאימון הפתיחה רוגמת באבנים את השוער של הקבוצה. ניצחתם, הקבוצה שלכם.
קבוצת כדורגל - כל קבוצת כדורגל - היא אורגניזם חי המורכב מסך כל האוהדים. הם הנתון היחיד במשוואה שאינו מתחלף, מתכלה או משתנה. בתי הקברות מלאים בשחקנים שהיה להם תחליף, וגם יושבי ראש ובעלי קבוצות; אבל כשהאוהדים נעלמים מתפוגגת הקבוצה. וצר לי, אם אלו פני הקבוצה, אם זה לא קומץ אלא הרוב השולט, אני כבר לא יכול לרמות את עצמי. הרוב הדומם הובס. נרדמנו בשמירה והקבוצה נחטפה.
ואני לא בורח מאחריות: גם אני חטאתי בסוג של הגנה על הקומץ בתחרות המטופשת "למי יש קהל מגעיל יותר - לבית"ר או להפועל?".
ולא שאני חוזר בי לחלוטין: רבות מהטענות על היחס כלפי בית"ר בתקשורת היו ונשארו נכונות ותקפות. הקומץ הבריוני נבנה בתקשורת. כרכרו סביבו, נפלו שבי לרגליו. החוליגנים נפלו למשבצת הנכונה - למשבצת הנוחה של תדמית בית"ר.
מצד אחד כולם הרגישו סופר-נאורים וגינו את הגזענות והאלימות של אוהדי בית?ר, ומצד שני, מהצד של הרייטינג, ניצלו כהוגן את האפיל האפל של האלימות. התקשורת כחברת יחסי הציבור של "לה פמיליה".
כעת נדמה שהבעלים החדש, אלי טביב, כרת ברית איתם. במקום להוביל מהלך מתבקש וחינוכי של החתמת שחקן ערבי בקבוצה, מודיע נציגו חיים רביבו שהם לא יתגרו בקהל. אז אני בחוץ.
כבוד.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
