להיות מאמן זה קודם כל עניין מנטאלי, פסיכולוגי, ואחר כך בא הכדורגל. מאמן גדול הוא כזה שיודע להטריף את השחקנים ברגעים הנכונים, להרגיע ברגעים הבעייתיים, לחנך את השחקנים, להיות אבא, ומורה, ומורה דרך, הכל ביחד, באדם אחד. לא לכל אדם יש את הגדולה הזאת. אבוקסיס מבין כדורגל, רואה כדורגל, והוא לא טיפש. הוא גם מקשיב לביקורת. אבל אבוקסיס הוא עדיין חסר ניסיון משמעותי כמאמן. ומי שחולק עליי, שיחשוב אם לקשטן ולגוטמן הדברים הבאים היו קורים. כמה דוגמאות מהמשחק היום: השתוללות שחקנים על המגרש שמתודלקת על ידי התנהגות המאמן. לא יתכן ששחקן צעיר כמו גורדנה ירשה לעצמו לירוק על שחקן יריב, ואחר כך להתחצף לשופט (דבר שעלה לו בצהוב). שחקן כזה צריך לצאת מיידית מהמגרש, ולעבור סידרת חינוך. גם טוטו תמוז הגיב, ולא בפעם הראשונה, בהשתוללות על הספסל. כאן נדרשת יד חזקה ומרסנת של המאמן, אבל לא רק שזה לא קורה, אלא שהמאמן בעצמו נותן לזה לגיטימציה, בהשתלחות בעייתית משלו לכיוון השופט. במחצית - אבוקסיס היה צריך להוריד את השחקנים לקרקע, לחדול את חגיגות הניצחון, ולהבהיר שהמשחק לא גמור, וצריך להמשיך ולהילחם, בלי פשרות, ולהבקיע שער נוסף שיסגור את המשחק. עד אז, לא לחגוג, בלי עקבים ובלי שערים נוסח ברצלונה. אבל, גם אבוקסיס נפל בפח, היה שותף לאופוריה של חדר ההלבשה, ושכח את תפקידו כמאמן. שלישית, אחרי השער הראשון של חיפה - במקום לתת יד למגמת הנסיגה, היה צריך לעשות חילופים שיביאו לחידוש התנופה במשחק של הפועל, ולהבקעת השער השלישי. להוציא שחקנים עייפים, ולהכניס שלושה רעננים במקומם. במקום זאת, אבוקסיס נתן למשחק להמשיך ולזרום, עשה חילופים של חלוץ בחלוץ ומגן במגן, מתוך תקווה שאולי הפועל תצליח להחזיק מעמד עד לסיום בלי לספוג שער נוסף. הכתובת היתה על הקיר, וכמו תמיד אצל הפועל, זה גם התממש.
|