פורום השדים האדומים

וואו. כל מילה

מרתק ,מרגש ,ענק

1.
7 מ-14, 5 מ-7, 3 מ-3. אלו המספרים. הראשון בכל פרמטר הוא מספר הגביעים, השני – שנים. תוסיפו לזה 32 משחקי גביע רצופים ללא הפסד (30 ניצחונות ופעמיים פנדלים) ותקבלו הגדרה חדשה למונח החבוט "קבוצת גביע טיפוסית". הפועל היא לא כזו. הקלישאה ההיא שמורה למועדוני כדורגל סבירים שנוהגים להגיע מדי פעם למעמדים הסופיים של טורניר גביע המדינה. הפועל לא כזו. הפועל זה אימפריה. תמיד, כמו שאמר קוקוס הגדול. כמו הרבה פעמים בשנים האחרונות, המחשבה המענגת מה היה קורה אם קוקוס היה בהפועל הנוכחית, תחת טביב, שוב הפציעה.

אבל בהפועל הנוכחית יש חבורה של גברים. זו, לכשעצמה, עוד קלישאה. גם במקרה הזה, המציאות מגדירה אותה מחדש. באמת שאין לי כוח או עניין לכתוב שוב עד כמה ההישג הזה של השחקנים ענק. כל נודניק טרחן בתקשורת כבר טחן אותה למוות. אבל בעניין אחד עוד לא נגעו – רוח הפועל. אותו ממד אמורפי חמקמק שלוכד בני אדם שונים ומתחלפים עם השנים, כאלה שגדלו באדום וכאלה שהספיקו להחליף צבעים כמו רמזור, אבל עדיין, ולו רק לרגעי קסם מכוננים, מוצאים את מקומם תחתיו. אלה שלא נתנו למכבי חיפה או בית"ר לחגוג אליפות אצלם במקדש, אלה שהביאו דרבי אחרי דרבי במשך ארבע שנים שלמות, אלה ששברו את קללת אליעזר במשחק ההוא של מהראן ומאז לא מסוגלים להפסיד שם, אלה שקמו אחרי דרבי "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה, אמן" של דן מרגלית ומכבי בית שאן, לקחו גביע ואליפות תוך ארבעה ימים, אלה ששנתיים אחר כך, אבל בדיוק, הביאו עוד תואר לארון המתפקע של האימפריה האדומה, ב15.5, בדקה ה92. אפילו ערן זהבי צייץ על זה בטוויטר.
חבורת הגברים היצוקה מבזלת הזו, הצליחה להעיף הצדה בכוחות על ממש, את הרוח הנגדית והרעה שהשתלטה על המועדון בשנה האחרונה, מנוגדת כל כך לאותה רוח טובה – רוח הפועל. השחקנים האלו חיכו בכיליון עיניים לשריקה האחרונה של העונה, לא רק בגלל השאיפה לגמור כבר עם כל הדרעק הזה ולצאת לחופש, אלא בעיקר כדי לשבור את הכלים, להוריד את החסמים והמעצורים ולצאת סוף סוף נגד האיש שגרם לכל הסבל הזה.

עבורי, הרגע שבו ואליד באדיר, אל בדמות אדם, מגדולי האדומים בכל הזמנים, עלה לטקס הענקת הגביע יחד עם שי אבוטבול, מתחת לאפו של האיש הרע ההוא, יהיה לנצח מומנט מופתי, מרגש ומפוצץ מגאווה. האנטי קליימקס המוחלט להנפה של אחד שעבר פעם בהפועל, שמעון גרשון או משהו כזה, שהניף את הגביע ב-2006 כשהוא כבר יודע שזה משחקו האחרון בהפועל בדרך למזוודת הדולרים של גאידמק. הוא התעקש להניף לבד. מסתבר שגם אם נולדת בכפר קאסם, גדלת בהפועל פ"ת ועברת במכבי חיפה ווימבלדון, אתה יכול להיות סמל אדום בוהק ונצחי של הפועל תל אביב, לעומת הזמר הכושל ההוא שאף פעם לא היה הפועל באמת.

2.
מופע הבלהות המצמית שניפק אי.טי בסיום המשחק כמעט חייב להתייחס אליו קודם, אבל את זה אני עושה פה כבר שיותר משנה. עם כל הכבוד, ואין, האיש הנורא הזה הוא בקושי פסיק בהיסטוריה המפוארת של מועדון הכדורגל הפועל תל אביב. פסיק אפל והרסני אמנם, אבל עדיין פסיק. מה שלמרבה הצער ויותר מכך, הדאגה, יישאר איתנו עוד הרבה זמן כנראה זו תקשורת הספורט, על ערוציה, אתריה ועיתוניה. דוגמא מובהקת לרקב הפושה בה הכתה בי כשראיתי את השידור החוזר של המשחק בערוץ הספורט. שלמה שרף, הדמות העילגת והנלעגת שהספורט הישראלי תרם לנו מעולם, היה הפרשן. לפחות שלוש פעמים הוא התפרץ, תוך כדי מהלך המשחק, בנאומי הגנה מנותקים עד גיחוך מהמציאות בעד טביב וטענות לקהל המוחה נגדו. שני שיאים חדשים נקבעו שם. האחד, כשיורם ארבל, ענה לאחד ממפגני הפסיכוזה של שרף במשהו כמו "עזוב שלמה, אין אפילו שלטים נגדו ביציעים האדומים היום". אפשר היה אולי לסלוח לארבל, כי התקשורת הרי לא באמת סיפרה לו ולכל מי שלא התאמץ נורא לדעת שההתאחדות (!) אסרה הכנסת שלטי מחאה נגד טביב (!!) לאצטדיון ואפילו פלאיירים שעליהם הודפס טור של אוהד הפועל שפורסם השבוע בגלובס אודות סתימת הפיות בבלומפילד, איזו אירוניה מופלאה, נעצרו גם הם בשערי הכניסה.

אבל השיא האמיתי נשבר כשבמסגרת אחד מנאומי הסנגוריה ההזייתיים של שרף על מקורבו ושותפו העסקי, טען כי "טביב יכל לקחת את הכסף לכיס, אבל הוא הביא שחקנים". הציטוט העילג הזה מטורף בכל כך הרבה מובנים שגיליון שלם של זמן תל אביב לא יספיק כדי לנתח אותו. אז נסתפק בתקציר קטן: בעלי קבוצה לא אמור או יכול לקחת שום כסף לכיס. זה לא חוקי. השחקנים שטביב "הביא" הגיעו על חשבון קופת המועדון המפוצצת שירש וכולם יחד לא מתקרבים לסכומים שנכנסו למועדון ממכירת כוכביו הגדולים. ואה כן, לפני כעשור טביב תבע את שלמה שרף על כך שטען נגדו כי הוא לוקח כסף מהפועל כפר סבא לכיסו וזה לא ייתכן, לא חוקי, שערורייה וכו'. האמת? לפי מה שנראה כמצב מנטלי מדאיג בהחלט ברמה הקלינית, יכול להיות ששלמה שרף שכח את זה. יש גם אפשרות אחרת. אם היא נכונה, ערוץ הספורט היה אמור להיפטר מהנגע הנגוע הזה כבר מזמן. אחרת איך יוכלו שם להזדעזע מהאלימות בכדורגל הישראלי? כיצד מירי נבו תוכל להמשיך לצקצק על שפל נוסף? איך אילדיס ושגיא כהן יוכלו שוב להביט בעיניים כלות ומלאות חמלה על טביב הבודד אחרי גמר הגביע, כאילו לא הוא בעצמו הרחיק עצמו כבר שבועות מהמועדון, מהצוות ומהשחקנים? כנראה שלכל זה נדרש אינטלקט ואינטגריטי. טוב, כנראה שבדיוק בשביל שתי התכונות הללו מחזיקים שם עדיין את שלמה שרף.

3.
מאז ה15.5.2010 לא בכינו דמעות של אושר אדומות. כעבור שנתיים ויום, למחרת זכייה שלישית ברציפות בגביע המדינה בכדורגל, זה קרה שוב. דרך אישונים לחים ראינו אל בדמות אדם בשם מתן נאור - זה שויתר על חוזה בטוח בצמרת ליגת העל ומקום בנבחרת ישראל לטובת קבוצה בליגה השלישית, בענף חסר תחרותיות ושיוויוניות לחלוטין, כדי להחזיר את אהובתו, אהובתנו, המופלאה והמכושפה למקום הראוי לה – מנצח שוב על קומץ האנשים הנאמנים לדגלם, בניגוד גמור להמון נטול האידאה, עם אצבע מונפת ושירת "הפועל עולה". כמו אז באוסישקין, אחרי דרבי ה25 הפרש.

ב2.10.2007, יום ההולדת ה33 שלי והראשון של הפועל החדשה, היא שיחקה את משחקה הראשון אי פעם. סיבוב ראשון של גביע האיגוד לליגות ב', בחוץ נגד מכבי שערי תקווה. ביום רביעי השבוע, הפרויקט הנפלא, הכביר והשגיב ביותר שידע הספורט הישראלי מימיו, כשמסביבה הכל מלא טביבים, לוזונים ואופירות, השלים פרק ראשון, מתוק וטהור כל כך, מספר דברי הימים של האימפריה האדומה. נקי, טהור, שקוף, שיתופי, הישגי, מושלם. אצלנו מוותרים על עליה רק כי אחרת התפרקה. אנחנו קבוצת ספורט, במובן המקורי והיפה כל כך של המילה, זו שיחד עם אהבה ונאמנות משלימים את השילוש הקדוש שקיים רק אצלנו. צהובונים שמלרלרים על חניה באוסישקין ומייחלים לדרבי כדי להביס אותנו בכדורסל, לעולם לא יבינו. הם מתים מבפנים, רקובים עד לשד עצמותיהם. הם לא יידעו אהבה אמיתית מעולם. הם גם יצקצקו אל מול השנאה היוקדת שתחזור לפרוץ מאתנו למול עיניהם המשתאות. כי אצלנו האהבה והשנאה באות מאותו מקום, מגיעות לאותה עוצמה – הכי גבוה שאפשר. הכינו את נאומי התוכחה ותיחנקו איתם. שמעון מזרחי אני בא. הפועל חזרה !

צהובונים שמלרלרים על חניה באוסישקין ומייחלים לדרבי כדי להביס אותנו בכדורסל, לעולם לא יבינו. הם מתים מבפנים, רקובים עד לשד עצמותיהם. הם לא יידעו אהבה אמיתית מעולם. הם גם יצקצקו אל מול השנאה היוקדת שתחזור לפרוץ מאתנו למול עיניהם המשתאות. כי אצלנו האהבה והשנאה באות מאותו מקום, מגיעות לאותה עוצמה – הכי גבוה שאפשר. הכינו את נאומי התוכחה ותיחנקו איתם. שמעון מזרחי אני בא. הפועל חזרה!

טור ענק ומרגש

1.
7 מ-14, 5 מ-7, 3 מ-3. אלו המספרים. הראשון בכל פרמטר הוא מספר הגביעים, השני – שנים. תוסיפו לזה 32 משחקי גביע רצופים ללא הפסד (30 ניצחונות ופעמיים פנדלים) ותקבלו הגדרה חדשה למונח החבוט "קבוצת גביע טיפוסית". הפועל היא לא כזו. הקלישאה ההיא שמורה למועדוני כדורגל סבירים שנוהגים להגיע מדי פעם למעמדים הסופיים של טורניר גביע המדינה. הפועל לא כזו. הפועל זה אימפריה. תמיד, כמו שאמר קוקוס הגדול. כמו הרבה פעמים בשנים האחרונות, המחשבה המענגת מה היה קורה אם קוקוס היה בהפועל הנוכחית, תחת טביב, שוב הפציעה.

אבל בהפועל הנוכחית יש חבורה של גברים. זו, לכשעצמה, עוד קלישאה. גם במקרה הזה, המציאות מגדירה אותה מחדש. באמת שאין לי כוח או עניין לכתוב שוב עד כמה ההישג הזה של השחקנים ענק. כל נודניק טרחן בתקשורת כבר טחן אותה למוות. אבל בעניין אחד עוד לא נגעו – רוח הפועל. אותו ממד אמורפי חמקמק שלוכד בני אדם שונים ומתחלפים עם השנים, כאלה שגדלו באדום וכאלה שהספיקו להחליף צבעים כמו רמזור, אבל עדיין, ולו רק לרגעי קסם מכוננים, מוצאים את מקומם תחתיו. אלה שלא נתנו למכבי חיפה או בית"ר לחגוג אליפות אצלם במקדש, אלה שהביאו דרבי אחרי דרבי במשך ארבע שנים שלמות, אלה ששברו את קללת אליעזר במשחק ההוא של מהראן ומאז לא מסוגלים להפסיד שם, אלה שקמו אחרי דרבי "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה, אמן" של דן מרגלית ומכבי בית שאן, לקחו גביע ואליפות תוך ארבעה ימים, אלה ששנתיים אחר כך, אבל בדיוק, הביאו עוד תואר לארון המתפקע של האימפריה האדומה, ב15.5, בדקה ה92. אפילו ערן זהבי צייץ על זה בטוויטר.
חבורת הגברים היצוקה מבזלת הזו, הצליחה להעיף הצדה בכוחות על ממש, את הרוח הנגדית והרעה שהשתלטה על המועדון בשנה האחרונה, מנוגדת כל כך לאותה רוח טובה – רוח הפועל. השחקנים האלו חיכו בכיליון עיניים לשריקה האחרונה של העונה, לא רק בגלל השאיפה לגמור כבר עם כל הדרעק הזה ולצאת לחופש, אלא בעיקר כדי לשבור את הכלים, להוריד את החסמים והמעצורים ולצאת סוף סוף נגד האיש שגרם לכל הסבל הזה.

עבורי, הרגע שבו ואליד באדיר, אל בדמות אדם, מגדולי האדומים בכל הזמנים, עלה לטקס הענקת הגביע יחד עם שי אבוטבול, מתחת לאפו של האיש הרע ההוא, יהיה לנצח מומנט מופתי, מרגש ומפוצץ מגאווה. האנטי קליימקס המוחלט להנפה של אחד שעבר פעם בהפועל, שמעון גרשון או משהו כזה, שהניף את הגביע ב-2006 כשהוא כבר יודע שזה משחקו האחרון בהפועל בדרך למזוודת הדולרים של גאידמק. הוא התעקש להניף לבד. מסתבר שגם אם נולדת בכפר קאסם, גדלת בהפועל פ"ת ועברת במכבי חיפה ווימבלדון, אתה יכול להיות סמל אדום בוהק ונצחי של הפועל תל אביב, לעומת הזמר הכושל ההוא שאף פעם לא היה הפועל באמת.

2.
מופע הבלהות המצמית שניפק אי.טי בסיום המשחק כמעט חייב להתייחס אליו קודם, אבל את זה אני עושה פה כבר שיותר משנה. עם כל הכבוד, ואין, האיש הנורא הזה הוא בקושי פסיק בהיסטוריה המפוארת של מועדון הכדורגל הפועל תל אביב. פסיק אפל והרסני אמנם, אבל עדיין פסיק. מה שלמרבה הצער ויותר מכך, הדאגה, יישאר איתנו עוד הרבה זמן כנראה זו תקשורת הספורט, על ערוציה, אתריה ועיתוניה. דוגמא מובהקת לרקב הפושה בה הכתה בי כשראיתי את השידור החוזר של המשחק בערוץ הספורט. שלמה שרף, הדמות העילגת והנלעגת שהספורט הישראלי תרם לנו מעולם, היה הפרשן. לפחות שלוש פעמים הוא התפרץ, תוך כדי מהלך המשחק, בנאומי הגנה מנותקים עד גיחוך מהמציאות בעד טביב וטענות לקהל המוחה נגדו. שני שיאים חדשים נקבעו שם. האחד, כשיורם ארבל, ענה לאחד ממפגני הפסיכוזה של שרף במשהו כמו "עזוב שלמה, אין אפילו שלטים נגדו ביציעים האדומים היום". אפשר היה אולי לסלוח לארבל, כי התקשורת הרי לא באמת סיפרה לו ולכל מי שלא התאמץ נורא לדעת שההתאחדות (!) אסרה הכנסת שלטי מחאה נגד טביב (!!) לאצטדיון ואפילו פלאיירים שעליהם הודפס טור של אוהד הפועל שפורסם השבוע בגלובס אודות סתימת הפיות בבלומפילד, איזו אירוניה מופלאה, נעצרו גם הם בשערי הכניסה.

אבל השיא האמיתי נשבר כשבמסגרת אחד מנאומי הסנגוריה ההזייתיים של שרף על מקורבו ושותפו העסקי, טען כי "טביב יכל לקחת את הכסף לכיס, אבל הוא הביא שחקנים". הציטוט העילג הזה מטורף בכל כך הרבה מובנים שגיליון שלם של זמן תל אביב לא יספיק כדי לנתח אותו. אז נסתפק בתקציר קטן: בעלי קבוצה לא אמור או יכול לקחת שום כסף לכיס. זה לא חוקי. השחקנים שטביב "הביא" הגיעו על חשבון קופת המועדון המפוצצת שירש וכולם יחד לא מתקרבים לסכומים שנכנסו למועדון ממכירת כוכביו הגדולים. ואה כן, לפני כעשור טביב תבע את שלמה שרף על כך שטען נגדו כי הוא לוקח כסף מהפועל כפר סבא לכיסו וזה לא ייתכן, לא חוקי, שערורייה וכו'. האמת? לפי מה שנראה כמצב מנטלי מדאיג בהחלט ברמה הקלינית, יכול להיות ששלמה שרף שכח את זה. יש גם אפשרות אחרת. אם היא נכונה, ערוץ הספורט היה אמור להיפטר מהנגע הנגוע הזה כבר מזמן. אחרת איך יוכלו שם להזדעזע מהאלימות בכדורגל הישראלי? כיצד מירי נבו תוכל להמשיך לצקצק על שפל נוסף? איך אילדיס ושגיא כהן יוכלו שוב להביט בעיניים כלות ומלאות חמלה על טביב הבודד אחרי גמר הגביע, כאילו לא הוא בעצמו הרחיק עצמו כבר שבועות מהמועדון, מהצוות ומהשחקנים? כנראה שלכל זה נדרש אינטלקט ואינטגריטי. טוב, כנראה שבדיוק בשביל שתי התכונות הללו מחזיקים שם עדיין את שלמה שרף.

3.
מאז ה15.5.2010 לא בכינו דמעות של אושר אדומות. כעבור שנתיים ויום, למחרת זכייה שלישית ברציפות בגביע המדינה בכדורגל, זה קרה שוב. דרך אישונים לחים ראינו אל בדמות אדם בשם מתן נאור - זה שויתר על חוזה בטוח בצמרת ליגת העל ומקום בנבחרת ישראל לטובת קבוצה בליגה השלישית, בענף חסר תחרותיות ושיוויוניות לחלוטין, כדי להחזיר את אהובתו, אהובתנו, המופלאה והמכושפה למקום הראוי לה – מנצח שוב על קומץ האנשים הנאמנים לדגלם, בניגוד גמור להמון נטול האידאה, עם אצבע מונפת ושירת "הפועל עולה". כמו אז באוסישקין, אחרי דרבי ה25 הפרש.

ב2.10.2007, יום ההולדת ה33 שלי והראשון של הפועל החדשה, היא שיחקה את משחקה הראשון אי פעם. סיבוב ראשון של גביע האיגוד לליגות ב', בחוץ נגד מכבי שערי תקווה. ביום רביעי השבוע, הפרויקט הנפלא, הכביר והשגיב ביותר שידע הספורט הישראלי מימיו, כשמסביבה הכל מלא טביבים, לוזונים ואופירות, השלים פרק ראשון, מתוק וטהור כל כך, מספר דברי הימים של האימפריה האדומה. נקי, טהור, שקוף, שיתופי, הישגי, מושלם. אצלנו מוותרים על עליה רק כי אחרת התפרקה. אנחנו קבוצת ספורט, במובן המקורי והיפה כל כך של המילה, זו שיחד עם אהבה ונאמנות משלימים את השילוש הקדוש שקיים רק אצלנו. צהובונים שמלרלרים על חניה באוסישקין ומייחלים לדרבי כדי להביס אותנו בכדורסל, לעולם לא יבינו. הם מתים מבפנים, רקובים עד לשד עצמותיהם. הם לא יידעו אהבה אמיתית מעולם. הם גם יצקצקו אל מול השנאה היוקדת שתחזור לפרוץ מאתנו למול עיניהם המשתאות. כי אצלנו האהבה והשנאה באות מאותו מקום, מגיעות לאותה עוצמה – הכי גבוה שאפשר. הכינו את נאומי התוכחה ותיחנקו איתם. שמעון מזרחי אני בא. הפועל חזרה!

את השורה הקדושה הזאת צריך לדחוף לפנים של ההוא שהיה המנהל של מכבי(שחכתי את השם של ה0 ההוא)והיה חבר קבוע בטרבונה של רצון.
באותה תוכנית כל שבוע הוא תקף וירד על המיזם של אוהדי הפועל להחזיר את קבוצתם(אושסקין)לליגה הראשונה.הוא כל הזמן היה אומר שהם בדיחה ושאין להם שום סיכוי.