יצחק לאור בהארץ עושה כבוד למחאה: " אנשים רציניים הרי לא קוראים מאמרים על כדורגל. האחרים ייתנו את לבם לאוהדי הפועל תל אביב, מעבר לקלישאות על "אלימות בספורט". בצד צוותי חשיבה לבדיקת מודלים אלטרנטיביים לבעלות, אלפים מהם נאבקים יום יום נגד בעל הון, שרכש את מועדונם ונעזר במערכת כללים "גמישה", ציבוריות אדישה והתאחדות רקובה.
הם נאבקים למען קבוצה, שהקפטן האהוב שלה הוא ואליד באדיר מכפר קאסם, שאחד מסמליה הנערצים הוא סלים טועמה, ובסגל יש לה עוד שלושה שחקנים ערבים (נאאל חוטבא, מחמוד עבאס ומהראן לאלא). אין זה עניין פשוט בנוף הגזעני של ישראל, ש-20% מאזרחיה אינם נראים כלל מחוץ ל"תחום המושב" שלהם.
אבל העיקר הוא, שהמאבק שלהם הוא אינטרסנטי, במובן שמאבקי שמאל היו אמורים להיות - האינטרס הקולקטיבי של הנאבקים עצמם מול השלטון וההון, לא בשם מצפון מיוסר, לא כתשובה לסחטנות רגשית, אלא ביחד - מזרחים ואשכנזים, גברים ונשים, ערבים ויהודים. אם תרצו, אוהדי הפועל הם תזכורת למשהו שאבד בצד שמאל, שם, במקום הפעולה הסולידרית, צמח סינדרום הקורבן: אני מפגין למען מישהו אחר, מסכן, חסר לשון. אני הסניגור, כבוד השופט, הוא אילם.
קירבון המאבק הוא גם תוצאת ההידרדרות במצב זכויות האדם, אך בעיקר של מימון נדיב מחו"ל למטרות ממוקדות בתחום זכויות האדם, כלומר בתחום של "האחר", ולא של העצמי הנאבק. הפעילות נהפכת, בעזרת המימון המפצל, לרסיסי דו-קיום עם השלטון: אתם מדכאים, החיים נמשכים, ואנחנו מוחים ונאנחים, פעם כאן ופעם כאן, ומבטיחים: איננו בונים אלטרנטיבה, רק מדברים בשם הסבל.
1 במאי עבר במין שמחה לרגל, "התלכדות כל הארגונים". אין ארגונים. יש קבוצות, עמותות, שתי מפלגות קטנות. המדינה יצרה את הזכות לדבר "רק כשאת/ה קורבן". השמאל, כמו בהרבה עניינים אחרים, בעיקר בגלל עצלות, פשוט שיכפל את זה: תמונה מגורענת של התרבות השלטת.
נשמע מכאיב? אבל האובדן של "איש השמאל" היה הדרגתי. 40 שנות מאבק נגד הכיבוש בלא רפרטואר שמאלי, בלא שיר לכת שמאלי אחד. איש השמאל כבר איננו חלוץ. ולא פועל. ולא נציג פועלים. אינו מחפש את מעמד הפועלים, ולא מובטלים, אפילו אינו מצייר את עצמו כשלוחה מקומית של הופכי עולם. כל ניסיון לאפיין את איש השמאל מתרסק על צוקי תרבות הקורבן: הפלסטיני, העובד הזר, לפעמים המזרחי, וכמובן תרבות הקורבן של הפמיניזם הצווחני יותר.
שיטוט בפייסבוק מעלה מכנה משותף אחד של השמאל: "געוואלד!". ואולם כאשר הזוועה מגייסת, היא נשחקת ושוחקת, מה בדיוק אפשר להשיב לאדם ברחוב, אם הוא טוען: "בסוריה הרבה יותר גרוע"? שום בדיחת פייסבוק על חשבון התשובה הזאת אינה יכולה לטשטש את הכשל השמאלי: מי שבונה את עולמו על אישיות קורבנית אינו יכול לעשות מהפכה, לכל היותר רק לגייס תרומות באירופה.
התחזית לבחירות משקפת חברה ללא-התנגדות. גנרלים ידברו על המלחמה, יזהירו לא לשכוח את השואה, כי גבורתנו היא בחולשתנו. והשמאל? חכמיו יסתפקו בפארודיות בפייסבוק, הרוב יעלו שם חומרים מזוויעים.
לכו ללמוד מהאדומים."
|