פורום השדים האדומים

השתתפתי בשיחה ארוכה שהתחילה כדיון על כל מיני היבטים טכניים של רשיונות מוזיקה וגלשה למעמד המוזיקה בימינו.
אחד הטיעונים שהושמעו שם זה שתעשיית המוזיקה כיום היא תעשייה שמייצרת במודע אך ורק אומנים לטווח הקצר בעוד שבעבר זה לא היה כה חד מימדי.

למרות שאני נוטה בדר"כ כמעט ולהתעלם מטיעונים מהסוג הזה כי אני מתייחס אליהם כעל פרץ נוסטלגי ותו לא, די התקשתי למצוא דוגמאות סותרות.

הנה האתגר: ציין שמות של זמרים או להקות שהתגלו ב15 השנים האחרונות והיו הצלחה מסחרית מסחררת, ושאתה חושב/ מעריך שיש סיכוי טוב שהם עדיין יהיו מקור איתן של הכנסה כספית בעוד 20 שנה. אני יודע שיש כאן סוג של הימור ועדיין.

בעבר היותר רחוק אפשר למצוא אמנים לא מעטים כאלו: אלביס בשנות ה50, הביטלס והסטונס בשנות ה60, בואי או הדייר סטרייטס בשנות ה70, ברוס ספינגסטין או אפילו מדונה משנות ה80, ואם תרצו נרוונה או גאנז נ' רוזס של תחילת שנות ה90 ויש עוד קבוצה לא ממש קטנה שכזאת.

כאמור, כל האומנים האלו מאוד הצליחו כאשר הם התגלו אבל הם עדיין מוכרים תקליטים כיום אחרי עשרות שנים ואלו מהם שחיים ופעילים מייצרים גם הכנסה לא מבוטלת ממקורות אחרים (הופעות בעיקר). אני מתקשה להאמין שאין כאלו יותר כיום.

הצריכה בתשלום של מוסיקה עברה מהפך ב-20 שנים האחרונות. קשה מאוד לנבא מה תהיה הדרך שבה יצרכו מוסיקה בעוד 20 שנה וכיצד ישלמו על זה, אם בכלל.
ניסיתי לשאול את עצמי שאלה מעט אחרת - מי הם המוסיקאים שהתגלו ב-15 השנים האחרונות ועדיין יחשבו כמשפיעים בצורה משמעותית בעוד 20 שנה? לא מצאתי אפילו אחד שהייתי מוכן להמר עליו.

רדיוהד.
אבל מבחינת השפעה, כל להקה שמצליחה ומושמעת הרבה תשפיע על עיצוב המוזיקה של השנים שלאחריה. בין אם היא טובה ובין אם לא. השאלה שצריכה להשאל לדעתי היא איזה להקה או אמן מבין הפעילים בשנים האחרונות ("הצעירים") יישמעו אנשים בעוד 20 שנה ?

אדל.

אין.

מה ההבדל בין מדונה בתחילת דרכה לליידי גאגא?

הזין

למרות שאני מבין מאיפה אתה מגיע, אחת היא המקור והשנייה החיקוי.
למרות שלך תדע.

נקודה מעניינת...

לא שאני מסכים עם הטענה, לדעתי עדיין מי שישאר טוב לאורך זמן, ישאר בטופ. אבל הייתי אומר ש"הבעיה" היום היא החשיפה הגדולה שיכול לקבל כל להקה\זמר מתחיל מוצלח דרך האינטרנט, ומכאן התחרות הקשה לכל האמנים שכבר בטופ.

הענקים של שנות ה-70 וה-80 מוצלחים ועדיין מוכרים לא כי הם היו הכי טובים, אלא משום שכשהם הגיעו לטופ, היה להם קל מאוד להשאר שם, כאמור, בשל העדר תחרות מצד זמרים צעירים, שהיה להם קשה לפרוץ לתודעה וגם ממעין משוב חיובי - אם היה בא לך לשמוע משהו חדש שיש בשוק, פעם לא יכולת לבדוק שירים ביוטיוב או לקרוא תגובות באתרי ביקורת, הייתי חייב לקנות, ומן הסתם היית מעדיף ללכת על בטוח ולקנות משהו שכל המדינה מדברת עליו.

קודם כל, רדיוהד היא אכן התשובה הספונטנית הראשונה. הייתי רוצה לענות שגם ארקייד פייר, אבל הם חדשים מידי בשביל להגיע למסקנות מרחיקות לכת לגביהם.

מעבר לזה, כמו שאמרו פה קודם, כל הנושא של "להקות שמסרבות למות" נשמע כמו עיוות של כל ההתפתחות הטבעית של מוזיקה, של השראה שמקבלים מכמה להקות ושמהן פותחים דף חדש. למזלנו, היום יש תחרות שמפרה את התעשייה ואת העושר המוזיקלי. היום למשל, אינטרפול, סטרוקס, אדיטורס, ארקטיק מאנקיז ועוד רבים וטובים מייצגים מוזיקה שאסור לנו לחשוב שהיא פחות מרגשת, רק בגלל שייצרו אותה עשרות אמנים במקום ארבעה בודדים. סיכוי טוב בהחלט שגם עוד 20 שנה נוכל לשמוע את "איז דיס איט" ולהתלהב כאילו אנחנו ב2001.

אין לזה לדעתי שום קשר לפירטיות או לאינטרנט.

הסיבה המרכזית שזה קורה היא שפשוט אנשים נחשפים להרבה יותר אמנים היום.
בעולם של שתי תחנות רדיו וערוץ טלויזיה אחד מגוון השירים היה הרבה יותר נמוך, ובאופן טבעי, היתה פחות שונות בטעמים המוזקלים.
ואגב, זו לא תופעה שקיימת רק במוזיקה, תשים לב איך סדרות פח כמו הוואי 5-0 נמצאות בתודעה התרבותית הרבה יותר מהפקות איכותיות מודרניות (ואותו דבר גם תופס לסרטים).

מעבר לזה, תעשיית המוזיקה תמיד היתה מכוונת לטווח הקצר, וזה נובע מהצורה שאנחנו משלמים על מוזיקה - המחיר פחות או יותר קבוע ואתה לא משלם על כמות הפעמים שאתה שומע.
במודל כזה, אין לך יותר מדי תמריץ ליצר מוזיקה אלמותית, וזה בדיוק מה שהוביל את חברות התקליטים ללחוץ לכיוון של גימיקים ולהיטים.

ובכלל, הקטע הזה של מכירת מוזיקה מחדש ללקוחות זה משהו שקיים בערך רק משנות השמונים, לייבלים בכלל לא חשבו על זה עד המצאת ה CD.

מה הקשר בין רדיוהד ו15 שנה?

והאינטרנט זה לא חלק מהעניין?

התכוונתי לאינטרנט בעיקר בהקשר של הפיראטיות, אבל אתה כמובן צודק, האינטרנט בהחלט תרם לתופעה הזו.
מקבל את התיקון.

הטיעון בדבר השונות והתחרות הוא טיעון הגיוני אבל אני לא בטוח אם הוא מסביר את התופעה במלואה. עם כל האינטרנט והרדיו הלוייני ה"להקות האלמותיות", כמו שקראו להן כאן, ואיתם "הזמרים האלמותיים" עדיין עושים כיום הרים של כסף(וזאת למרות שאצל רובם ככולם איכות המוזיקה יורדת עם השנים). אולי הטיעון הוא שזמר/להקה צריכים קצת פחות תחרות בשלב שבו הם צומחים לאותו מימד "אלמותי" אבל אחרי שהם שם הם יכולים לשמר את המעמד הזה גם כאשר התחרות מתגברת.

אשר לטיעון ההיסטורי/כלכלי אני בכלל לא בטוח שאני מסכים איתך. כאשר יש לך מבצע "אלמותי" (לפחות בעידן שבו עוד ייצרו אמנים שכאלו) אתה עושה ממנו רווחים בטווח הארוך. מבצעים כאלו בונים סביבם קהל מעריצים שהולך איתם עשרות שנים, קונה את הדיסקים החדשים שלהם (וקונה לילדים שלהם את הישנים וחלקם גם נהפכים למעריצים ארוכי טווח), הולך להופעות שלהם (שזאת מחלבת כספים אדירה) ולפעמים אפילו קונה את המרצ'נדייז שלהם. המון כסף. כל המבצעים שציינתי בהודעה הפותחת (ויש עוד כאלו) מייצרים, כיום, לא מעט כסף לבעלי הזכויות על שיריהם ואלבומיהם (ואם הם עוד עדיין מופיעים אז על אחת כמה וכמה).
אני לא ממש רואה את התופעה הזאת סביב אומנים שפרצו בשנים האחרונות.
אם רדיוהאד היא הדוגמא הכי טובה שמצאנו אז הטענה די מוכחת. ראשית, רק בלחץ רדיוהאד מתאימים למסגרת 15 השנה. שנית, בשיאם הם מתאימים בקושי למודל (הם אמנם מכרו הרבה אלבומים אבל לא בסדרי גודל של המבצעים שציינתי ולא בסדרי גודל של המבצעים המצליחים ביותר כיום). שלישית, למרות שזה די קשה להעריך (כי הם מוכרים הרבה מאוד מוזיקה אונליין) נדמה לי שהם חווים ירידה דרסטית במכירות בשנים האחרונות. בכל מקרה, גם אם הם עונים לשאלה זה די בקושי למרות שזה גם משהו.

לרקורד הייתי מוסיף גם את ג'ון מאייר

רוב האנשים מפסיקים בשלב מסויים בחיים שלהם לחפש מוזיקה חדשה, ואלו רוב האנשים שמקשיבים לרוק לאסי (שובי הביתה).
ואתה יכול לראות את זה היום, כשתחנות הרדיו האלו מוסיפות לאט לאט את שנות השמונים ואפילו התשעים (אלוהים, אני מרגיש זקן) לסבב השמעות שלהם, האמנים שם הרבה יותר מגוונים (ואי אפשר להאשים את האינטרנט בזה).
הכל טוב ויפה, רק שהלייבלים לא חשבו על זה.
ואגב, זה אפילו די מובן, אף אחד לא היה יכול לצפות שכל האנשים יקנו את המוזיקה שלהם פעמיים מחדש בעשור, ואף אחד לא היה יכול לדמיין פסיקות מופרעות כאלו שהעלו מאד את הערך של זכויות יוצרים.
אבל הכי פשוט להסתכל על אולי המקרה הכי מפורסם של זכויות יוצרים מוזיקליות , ולראות מה התעשיה חשבה שצריך להיות המחיר של כנראה אוסף השירים בעל הערך הכי גבוה בהיסטוריה.


רדיוהד עושים חרא מוזיקה כבר עשור וחצי.
יש גבול עד כמה אתה יכול לחיות על השניים וחצי תקליטים טובים שהוצאת בשנות התשעים.
לא, זה לא קשור לדיון, אבל ראיתי אותם לייב שבוע שעבר ואני עדיין בשוק עד כמה מחורבנים הם היו.

חרוטה לי במוח ביקורת משולבת על שני אלבומים שיצאו בארץ באותו החודש, באחד העיתונים הגדולים, אי שם בסוף שנות השמונים.
הכותב הסביר איך היצירה של קיית בוש היא אמנות ותשרוד לנצח לעומתה "במאה הבאה אף אחד לא יזכור מי הייתה מדונה"...
you never know