|
משהו קטן שכתבתי מזמן לזכרו של דוד שלי, מיכה, שנהרג במבצע נוקייב על גדות הכנרת והוא בן 19 בלבד.
מאז כל שנה אני מפרסם את זה פה, לא יודע למה
כל יום זיכרון אני שומע את השיר "הנסיך הקטן מפלוגה ב'" וכל פעם אני נזכר מחדש בנסיך הקטן שהיה לסבתא שלי.
קראו לו מיכה לקטן, הוא היה הבן הראשון של הקיבוץ הצעיר שמיר.
ילד יפה היה מיכה, בלורית מתנפנפת ועיניים חודרות, ילד שקט ומופנם, אוהב לנגן.
הגיע הגיל המתאים ומיכה הלך לצבא (היו לו אז שני אחים קטנים, יורם הקטן (אבא שלי) ויוסי).
כמו רוב בני תקופתו היה מיכה חדור מוטיבציה והתגייס לסיירת גולני.
מיכה הספיק בקושי לסיים טירונות וכבר נקרא לדגל.
הסיירת נבחרה לכבוש את מוצב נוקייב על גדות הכינרת, מוצב שנהג להטריד דייגים בכינרת.
מיכה הסתער עם הסיירת על היעד המבוצר ונפל בקרב.
אבא לא זוכר הרבה מאותו יום, גם יוסי לא.
יוסי אומר שהשנים הבאות שלו בבית הספר הם בגדר חשכה.
הקיבוץ של פעם לא ממש אפשר לאנשים להתאבל על קרוביהם, לא היה לאבא ויוסי למי לבכות, אבא ויוסי לא נוהגים לדבר על מיכה יותר מדי ובכל זאת עליו גדלתי, על הדוד שלא יהיה לי, על הנסיך הקטן של סבתא וסבא.
לא שמעתי את סבתא מזכירה את מיכה פעם אחת, למען האמת סבתא מיעטה לדבר אחרי אותו יום.
גם סבא לא היה דברן גדול, העדיף להתרכז בעבודה ולהראות שאפשר להמשיך הלאה.
דבר מוזר הוא השכול, למרות שאבא לא מדבר הרבה על מיכה, גם יוסי לא, סבא וסבתא בכלל לא, אני מכיר את מיכה ממש טוב.
מיכה נהרג 20 שנה לפני שאני יצאתי לאוויר העולם.
מיכה אהב לנגן על מפוחית.
ההכנות לקרב על נוקייב היו לקויות וכמעט שלא היה מודיעין על המוצב.
כח של השייטת שהיה אמור לתקוף מן הם נתקע בדרך.
מיכה היה צריך להיות היום בן 56, איש משפחה ודוד שלי.
היום נשאר ממיכה תמונה של בחור צעיר, עם נמשים ובלורית, מחייך.
אני איבדתי דוד, אבל איבדתי גם סבא וסבתא שאיבדו כל חדוות חיים.
אבא שלי ויוסי איבדו אח, נעורים שלמים וצלקות לכל החיים ואבא ואמא.
יוסי אומר שסבא וסבתא לעולם לא התחרטו שעלו ארצה, למרות המחיר הכבד ששילמנו.
אני אוהב את הארץ ולא אעזוב, בזכות סבא, סבתא ומיכה, שבמותו נטע אותנו בארץ.
|
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
