לצערם של משתמשי הפורום, אני עם פריצת דיסק חוזרת בגבי התחתון, עובדה שמקרקעת אותי לביתי מאתמול בבוקר.
בסביבות 16:15 אני אתן לכם קצת חופש, עקב ביקור רופא לזריקות שינסו למנוע את אישפוזי (לשמחתם של משתמשי הפורום).
מה שנותן לי זמן לבלבל לכם את הראש בעוד כמה "סיפורי הדוד בלומי", כפי שאחד ממשתמשי הפורום כינה אותי אתמול בערב.
טענו לגבי אתמול שאני מכניס את סיפורי האישי לאשכול שלא לצורך, ואין הוא קשור לפלייר.
לדעתי הוא כן קשור ואסביר.
התומכים בפלייר, לא היו מתקרבים לחברתי לחיים, ואפילו לא היו נוגעים בה עם מקל.
חברתי היא גוש בשר טמא עבורם.
העובדה שהיא יהודיה כשרה, לא משנה את העובדה שהיא בשר סוג ב', עבור אוכלוסיות מסויימות בעם הסגולה, ולפי אשכול זה גם עבור חלק ממשתמשי הפורום.
על מנת להסביר את דברי, אני מגיש בפניכם את סיפורה האישי של חברתי לחיים.
ת' נולדה אי שם בתחילת שנות ה- 70, לאב ממוצא יהודי ולאם נוצריה בת האומה הגרמנית.
את שנת חייה הראשונה העבירה חברתי באושר בעיר ברלין, ואפילו נרשמה כחברה בקהילה היהודית המקומית.
מיותר לציין שהאם לא התגיירה מעולם.
לאחר כשנה, ולאור עבודה חדשה בחברת IBM של אביה, נדדה המשפחה לבירה האוסטרית וינה.
פה אעשה הפסקה קלה ואתן מספר פרטים על האב והאם, כרקע להמשך.
האב יליד 1928, נולד למשפחה יהודית באזור צ'רנוביץ, אשר בכל שנות המלחמה הסתתרה מפני הכובש הנאצי, ועד להגעתם לוינה בימים שלאחר המלחמה.
האם ילידת 1941, בת יחידה להורים גרמנים מאזור KASSEL, אשר אביה לחם בצבא הגרמני, ואת חודשי המלחמה האחרונים העביר בשבי הרוסי.
הורי חברתי הכירו בעיירה סמוכה לעיר KASSEL, עת אביה עבד עבור חברת ZUSE KG הגרמנית, וגר עם משפחתו מרחק לא רב מבית אם חברתי.
אביה של חברתי היה אותה עת נשוי לאישה יהודיה, תימניה כשרה למהדרין, אותה פגש בשנות שהותו הבודדות בישראל, כשלבני הזוג בת בודדה (החצי אחות, התימניה הנפלאה, של חברתי).
לקצר דברים, ההיכרות בין השניים הובילה לגרושין של האב, ולחזרת החצי אחות לישראל (אליה נחזור בהמשך הסיפור).
כאמור חברתי ומשפחתה הקטנה נדדו לבירה האוסטרית, וינה, שם פגשה חברתי לראשונה את סבה וסבתה מצד האב.
לדברי אם חברתי, הן תמיד היו נטע זר עבור המשפחה, ולא עקב היותן משויכות אוטומטית ללאום הגרמנית, אלא בעיקר בגלל היותן נוצריות.
אם חברתי התחילה תהליך של גיור בברלין, אבל עקב סיבוך בחיי הנישואין בוינה, זנחה את הנושא.
חברתי היתה בת 8 עת עזבו היא והאם את וינה וחזרו לבית משפחת האם סמוך לעיר KASSEL.
בשנים האחרונות לשהיית האם בוינה התנהל משפט גירושין די מלוכלך.
כך קרה שחברתי גדלה בבית גרמני, עם חברים גרמנים וללא זיקה של ממש לדת היהודית.
האם נישאה כעבור מספר שנים לבחור מוסלמי, פליט מאחד מדינות יוגוסלביה לשעבר.
בגיל 12 עברה חברתי את תהליך "הבת מצווה" הנוצרי - Erstkommunion.
מיותר לציין, שאביה לא בדיוק טרח להסביר לה על החגים היהודים ועל החצי השני של מוצאה, ולכך נחזור בהמשך.
חברתי היתה פוגשת את אביה פעמיים בשנה, בעיקר בחופשות או בחגים יהודים.
לדבריה היחס הכללי אליה, מצד משפחת האב, היה התעלמות טוטאלית מקיומה.
בינתיים התגרשה אם חברתי פעם נוספת, חברתי סיימה את שנות לימודיה ובגיל 19, טרם תירשם ללימודיה האקדמים, החליטה בעצת האב לנדוד לארץ ישראל.
חברתי נרשמה לאחד הקיבוצים, שם העבירה את החודשיים הראשונים בארץ.
לאור התעלמות טוטאלית של משפחת האב בארץ הקודש, וחוסר התאקלמות באווירת הקיבוץ, נדדה חברתי לעיר הגדולה.
חברתי מצאה עבודה בפיצריה בכיכר אתרים וחלקה דירה עם שני עובדים ערבים, לא חוקיים, באזור כיכר צינה דיזינגוף בתל אביב.
חצי האחות של חברתי המשיכה להתעלם ממנה, למרות שהשתיים גרו במרחק של לא יותר מכמה מאות מטרים אחת מהשניה.
הפעם בתירוץ שהיא מסתובבת עם ערבים ומסוממים. עלי לציין שחברתי אכן הסתובבה עם ערבים, אך מעולם לא התקרבה לסמים או משקאות חריפים, בדיוק מאותה סיבה שהיא מעולם לא נגעה בבשר חזיר. זה פשוט לא טעים לה.
שאלתי את חברתי מדוע בעצם היא היתה בקשר עם ערבים באותה תקופה. ההסבר היה מאוד פשוט, היא נזרקה לישראל בלי כל מידע על המדינה, היא לא קיבלה שום הכוונה ממשפחתה או בקיבוץ על החיים בישראל או על איפה אפשר ללמוד עברית. לטענתה זו היתה התנסות ראשונית במקום זר, ולאחר שגם משפחתה וגם אנשים בקיבוץ לא בדיוק היו חברותיים עימה, היא מצאה מקלט באותה פיצריה ועם אותם "ערבים". הם פשוט היו היחידים שהיו נחמדים, ידידותיים ומסבירי פנים אליה. מדהים או לא, אלו עובדות החיים.
עם אחד מהם היא אפילו פיתחה קשר חברי, כאשר ברבות הימים היא גילתה שהוא נשוי עם משפחה וילדים.
עברית היא לא בדיוק הצליחה ללמוד באופן מסודר, אבל עברה השתלמות אצל החבר לעבודה "רפיק".
לאחר תקופת מה בישראל עזבה לטובת הלימודים האקדמיים, אותם העבירה בוינה.
כעבור שנה וקצת שבה לישראל למספר חודשים של עבודה בנספחות הכלכלית האוסטרית.
גם בתקופה זו משפחתה המשיכה להתנהג עימה בקרירות, ומיותר לציין מי היו חבריה של חברתי.
במהלך לימודיה האקדמים בבירה האוסטרית, חברתי התמודדה עם מספר בעיות בזהותה.
כמה היא באמת שייכת לזהות היהודית ?
אביה התחיל להפעיל לחץ לגבי גיור, כאשר במקביל דחף אותה להתחבר לקהילה היהודית המקומית.
קהילה מחורבנת, מתנשאת, שממש לא מזכירה את ימיה לפני המלחמה.
מאחר וחברתי סבלה מקשיי התאקלמות בוינה ( בחיים היהודים והקהילתיים), היא שוב מצאה מקלט חברתי אצל "בני המיעוטים" שבאו ללמוד באוניברסיטה.
מדובר על חברה צעירים מסוריה, עירק, לבנון, אלג'יר, מרוקו, כורדיסטאן, ישראל והשטחים הכבושים.
לאחר שנתיים מגורים בית אביה, היא עזבה את הבית למגורים משותפים עם מוחמד במגורי הסטודנטים בעיר.
מוחמד הגיע לוינה עם אביו, שהיה אחד הנציגים של הרשות הפלשתינית, עראפת בעיר.
לדברי חברתי הוא סבל מסיוטי לילה קשים, ועל גופו היו צלקות קשות ממכות אותן חטף בכלא הישראלי.
לאחר ההיפרדות ממוחמד, ולאור מחלת סבה, עשתה חברתי הפסקה בלימודיה ושבה לגרמניה.
באותה תקופה היא התיידדה עם בחור תוניסאי בשם דידי, ממנו נפרדה כעבור שנתיים, לאחר שהבחור התגלה כאובססיבי.
את חברתי היכרתי במהלך מפגש של חברה יהודים מהקהילה המקומית.
אותו זמן למדתי את השפה הגרמנית, והם עברו קורס קליל באותו מקום בעברית.
אני בבוקר, והם בשעות הערב.
עם סיום הקורס שלהם, הם ערכו בראנץ', וחיפשו חברה ישראלים שיבואו לשוחח עימם בעברית.
לאחר מסע שיכנועים רב מצד מורתי, הסכמתי לפגוש את היהודונים.
שעתיים וחצי של סבל עברו עלי, לפני שהנסיכה הגרמניה נכנסה לחיי.
אהבה ממבט ראשון, אולי רק מצידי. בכל מקרה באותה שניה שהיא הגיע ידעתי מה המטרה שלי.
שבועיים לאחר מכן כבר היינו זוג, ומאז לא נפרדנו.
אפרופו יהודונים, אז גם שם היו כמה נשמות טובות, ששאלו אותי אם אני יודע שת' מסתובבת עם ערבים.
באחת הפעמים שאלתי את הדביל המקומי, אם הוא יודע מה גילה של חברתי ?
הוא שתק. אמרתי לו שבגיל 32 הייתי מאוד מודאג אם חברתי היתה בתולה. המשכתי והסברתי לו שטוב מאוד שחברתי התנסתה במיטה עם עוד "גזעים" מעבר ליהודים וכך היא תוכל להשוות אותי ולהעריך את ייתרונותי.
לאחר מספר שנים של קשר, עלה שוב נושא הגיור, ולאחר דיונים רבים החליטה חברתי לעשות את הצעד עבור אביה.
היו הרבה שיקולים, כאשר לאורך כל הדיונים השיקול האישי שלי לא היה פקטור, וההחלטה היתה כולה של חברתי.
תהליך קצר, העברת תקציבים, טבילה במקווה, בחינה קלה וחברתי יהודיה כשרה למהדרין.
הייתי מקבל אותה בכל צורה, והגיור לא היה נושא בחיינו.
במקרה הכי גרוע, ילדינו העתידים היו בוחרים לאן הם שייכים בעולם הזה.
לעצם הנושא אליו התכנסנו.
קשה לי להאמין שהרבה חברה מפה, היו מסוגלים להתמודד נפשית עם הרקע של חברתי לחיים.
אני מאמין שהחינוך אותו קיבלתי בביתי מהורי, עזר לי מאוד.
חברתי סוחבת הרבה צלקות נפשיות ממהלך חייה, ועדיין לא ממש שלמה עם זהותה.
אני מגדיר אותנו כתושבי העולם, ואני מאמין שככזה אני תמיד אמשיך לנדוד בין מקומות ותרבויות.
ישראל עבורי זה בית, אבל לא מקום מגורים אידיאלי, בסיס האם שלי הוא שם.
יהודי זה משהו שעימו נולדתי, אני לא מתכחש אליו, אבל הוא יותר ברקע ומלווה אותי בזמן ובמקום שאני בוחר.
העיקרון שמלווה אותי הוא מאוד פשוט:
כל מי שמכבד אותי אני מכבד אותו, והכל ברמה האישית.
מוצא, מין, גזע, דת וכל מה שאנשים מנסים למצוא על מנת להבדילם מהשאר, לא נכנסים כפקטור בבחירת ידידי.
באותה מידע שאני בחרתי בגלעד המכביסט, בתומי מי-ם, בפיני הליכודניק, אני גם מסתובב עם ניקול ודני היהודים, בהיסאם מהנובר, עם נאפדה מכורדיסטאן, ג'אן מלבנון ואיברהים מסוריה.
כולם חברים שלי, עם כל אחד מהם אני מוצא שפה משותפת ועם כולם אני יכול לשוחח על הכל. בלי שמישהו ירגיש נעלב או נפגע.
אם יום אחד אחד מילדי יבוא אלי ויספר לי על אהבתו לעיישה או יאנס או רותם, כל עוד אותה דמות תשכנע אותי שהיא אוהבת את ילדי, הם יקבלו את ברכתי המלאה.
החוכמה שלי תהיה, להנחיל לילדי את האומץ לפתיחות שהורי הנחילו לי.
חבל שבמדינת ישראל של היום אנחנו עדיין מפחדים להיפתח.
שיהיה לכולם יום אדום נפלא, נקי מגזענות ומלא באהבה וחיבה לשונה מעימנו א.ב.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
