אני יוצא עם הרגשה מאוד מאוד אמביוולנטית מהרסלמניה הזו. כמה שעות אחרי שראיתי את האירוע, ואני לא יודע עדיין אם אני מאוכזב, או שמח. מה שכן, עצם זה שאני מתלבט, כשבשנים הקודמות ידעתי להגיד בודאות שאני מאוכזב, כנראה אומר שהרסלמניה הזו לא הייתה נוראה כ"כ כמו שחשבתי, בעיקר בגלל 2 קרבות. קרב אחד שסיפר מאחוריו סיפור וקרב שסיפק לנו אווירה כמו ששנים לא הרגשנו.
2 הקרבות שאני מדבר עליהם הם כמובן הקרבות של טייקר מול אייץ' ושל רוקי מול סינה. את מה שאני רוצה להגיד על הקרבות האלה אגיד אחרי שאפרוק את העצבים שלי על הרגעים המאכזבים ברסלמניה הנוכחית.
עזבו שנייה שהאירוע נפתח עם קרב על אליפות העולם, על זה אני עוד יכול להחליק כי זה משהו שה-WWE כנראה הולכים לאמץ מעתה והלאה, אבל לסיים את הקרב אחרי 18 שניות? ביזיון, פשוט ביזיון אחד גדול. זה לא מגיע לשיימוס, זה עוד יותר לא מגיע לבריאן וזה הכי לא מגיע לנו, הקהל.
הדרך בה הם בנו את שיימוס בחודשים האחרונים, והדרך בה בריאן נבנה מאז ההיל טרן שלו, נתן לי לחשוב שאנחנו הולכים לקבל פה קרב של מינימום 20 דק', בטח ובטח כקרב הפותח של האירוע. מה לעזאזל ה-WWE חשבו לעצמם?
הדבר הטוב היחיד שאני לוקח מהקרב הזה - התמיכה הלא צפוייה של הקהל בבריאן בדמות פופים, צעקות ושלטי YES! ענקיים כשהוא נכנס לזירה.
הקרב של אורטון וקיין היה נוראי ומשעמם, כשהפלוס היחידי שאני יכול להוציא מהקרב הזה הוא העובדה שקיין ניצח אותו, דבר מפתיע בפני עצמו.
התאכזבתי מאוד מהקרב של ביג שואו נגד רודס. לא, לא ציפיתי לקרב גדול, ממש לא, אבל ציפיתי שהוא יימשך קצת יותר זמן ושהתוצאה שלו תהיה שונה מזו שהייתה בסופו של דבר. הבנייה לקרב מצידו של רודס הייתה גאונית, קיוויתי מאוד שה-WWE ימשיכו את הפוש של רודס עם ניצחון ברסלמניה ועל הדרך יחזקו אותו בכך שיוסיף עוד רגע משפיל לרשימת הרגעים המביכים של ביג שואו ברסלמניה. כמובן שה-WWE לא חושבים כמוני והם שוב לקחו את חגורת ה-IC והפכו אותה ללא רלוונטית כי ביג שואו צריך את התואר הזה כמו שאני צריך גידול ממאיר. זה Long Shot, אבל אם הם עשו את זה כדי להכניס את רודס למיין איבנט, הרי זה מבורך.
קרב הדיוות היה מעניין בערך כמו שידורי ערוץ הכנסת ביום כיפור.
קרב הקבוצות היה כצפוי רע, והוא נתן לנו סוג של Win Lose Situation. מצד אחד, נפטרנו מטדי לונג המאוס, מצד שני, נתקענו עם ג'ון לורינייטיס המאוס. מזל שאני לא רואה סמאקדאון, אחרת הייתי מתעצבן פעמיים בשבוע. אגב, למישהו היה ספק שאיב הולכת לבגוד בריידר מתישהוא במהלך הקרב או אחריו?
מה אני יכול לומר על הקרב בין פאנק לג'ריקו? אני חושב שהקרב הזה תאם את הפיוד שקדם לו.
הפיוד נבנה בצורה די מזעזעת ובהתאם לכך, גם הקרב. הקרב היה משעמם, לא זרם, היו בו הרבה רגעים מתים ונראה היה שלא הייתה כימיה בין שני המתאבקים, דבר הזוי בפני עצמו שכן בעבר הם ידעו קרבות טובים מאוד כשפאנק היה מיד-קארדר והחזיק ב-IC. נראה היה כאילו זה מיין איבנט של RAW יותר מאשר קרב שראוי לרסלמניה. שלא תבינו לא נכון, הוא היה קרב טוב ביחס לשאר הקרבות שציינתי מעל, אבל כשאני מדבר על פאנק נגד ג'ריקו ברסלמניה, אני פאקינג מצפה ליותר ממה שקיבלנו. אני בכל מקרה, התאכזבתי.
אז אחרי ששיחררתי קיטור, אפשר להירגע ולהתייחס לקרבות שהצילו את האירוע הזה. אתחיל מהמיין איבנט.
בת'כלס, הסיבה היחידה שהקרב הזה נחשב בעיניי להצלחה, הוא מפני שרוקי היה זה שניצח אותו בסופו של דבר. על הקרב עצמו, כתב מישהו בפורום אחר בדיוק את מה שאני מרגיש:
ציטוט:
אכזבה עצומה. האווירה הייתה, אבל הם הלכו על ההכי בנאלי והכי משעמם. זה לא הוגאן בזירה או מתאבק שבור אחר. שניהם בכושר, שניהם צעירים, לא הייתה שום סיבה לא לעלות הילוך אחד יותר בקרב הזה, אם לא מבחינת הקצב אז לפחות מבחינת התרגילים. ממש יכולתי לדעת בקרב הזה כל תרגיל שעה לפני שהוא בא ומכל פינישר אם המתאבק השני יחלץ ממנו או לא. הם לא הכניסו אפילו שבב של יצירתיות לקרב הזה. אם הם הלכו על הכיוון הזה, לא הייתה שום סיבה למרוח את זה על פני חצי שעה ולא לסיים את זה אחרי 15-20 דקות בקצב מהיר יותר.
הניצחון של דה רוק גם בלי שום "פיוס" עם סינה, פשוט נתן תחושה לא שלמה לאירוע הזה, וסתם הרגשה שאנחנו עוברים לפי לו"ז ומעבירים זמן עד הקרב החוזר בינהם באיזה סאמרסלאם או רסלמניה 29. הפיוד הזה הוא פשוט פיוד מסחטת כספים בלי קמצוץ נשמה.
הבחור דיבר על פיוס, אני קיוויתי שאחרי הקרב, סינה, שהתנהג כמו היל במהלך הקרב והפסיד אותו אחרי שניסה לעשות לרוקי את התרגיל שלו (אקט הילי בפני עצמו), ייגש לזירה ללחוץ לרוקי את היד וכשזה יגיש לו אותה, הוא יתקוף אותו ויבצע עליו את ההיל טרן שכולנו מחכים לו. במקום זה ראינו את סינה יושב שם ומעכל את ההפסד שלו בזמן שרוקי חוגג בזירה.
אז מה עכשיו? סינה הרי היה חייב את הניצחון הזה כדי להוכיח שהוא בסטטוס של רוקי, הוגאן ושל אוסטין ומה שקרה בפועל, זה שכל הבנייה שעשו לו הייתה מיותרת, ועכשיו יש לו קוף על הגב כי הוא נכנס למצב שלמרות הסטטוס שלו בחברה, יש לו עכשיו מה להוכיח, מה שכנראה יוביל לקרב חוזר בין השניים. Once in a lifetime my ass.
בשורה התחתונה, אני את שלי קיבלתי. הדבר האחרון שהייתי צריך זה שסופר סינה ינצח את רוקי, בעיר שלו, במיין איבנט של רסלמניה ולמזלי, הפעם ה-WWE הפתיעו.
ועכשיו, לדובדבן שבקצפת.
אני יודע שבזמן האחרון אני נוטה להגיד כמה שטייקר הפך להיות מביך בזירה ושהגיע הזמן שהוא יפרוש, אבל באותה מידה, אני לא יכול שלא להוריד בפניו את הכובע ולחזור בי כי בואו נודה בזה - בלי טייקר, חמשת הרסלמניות האחרונות היו כישלון טוטאלי במקום סתם כישלון. נכון, הוא לא בכושר של פעם, הוא איטי יותר וכבד יותר, אבל Damn, הוא עושה את העבודה ומצליח להעביר את הסיפור כל פעם מחדש.
אני באופן אישי לא מצליח לחשוב איך הם יכלו להוציא משהו יותר טוב ומוצלח מהקרב הזה ממה שהם הוציאו. היה שם סיפור אדיר שהיה חלק קטן מפיוד אדיר, שנבנה בצורה פשוט מעולה. הוא היה אלים וברוטאלי, שונה ממה שאנחנו רואים בדרך כלל ומעניין ברמות שאי אפשר היה לדעת מתי הוא יגמר ומי ינצח (כן, לפרקים היו לי ספקות). הקרב הרגיש באמת כמו קרב גדול שמצדיק את המעמד שלו ואם הוא היה במיין איבנט, הוא לא היה נופל מהקרב של רוקי-סינה, לא מבחינת המעמד ולא מבחינת האווירה. עצם העובדה שטייקר ניצח את הקרב הזה בצורה נקייה, למרות ההתערבות של שון, עשה את זה כמובן להרבה יותר גדול.
ואיך אפשר בלי הרגע המרגש בסוף? הכבוד ההדדי שחלקו שלושת המתאבקים אחד לשני, העזרה של טייקר ומייקלס לטריפס וכמובן שגם החיבוק המשולש על הרמפה, כל אלו היו מהרגעים הגדולים ביותר שראיתי בתולדות רסלמניה והחיבוק של השלושה, זו התמונה שתיחקק לי בראש מהרסלמניה הזו.
לסיכום, אני חושב שקרב אחד גדול (או קרב וחצי) עשו רסלמניה שלמה. אני חושב שבסופו של דבר אני יוצא מרוצה, בעיקר כי סיימנו עם הסאגה של סינה ורוקי (אני מקווה) ואני מקווה שעכשיו הם יחזירו את פאנק לאור הזרקורים, לשם הוא שייך.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
)
