Gili Mosinzonלפני 8 שעות:
ציטוט:
אני חייב לספר משו.
וזה הולך ככה:
לאחר כ-3 שנים בהן אני לא משחק כדורסל מקצועני, שלא לומר, אף לא משחק כדורסל בשכונה, ועם 15% אחוז נכות (ברכיים) , אני עולה היום לשחק עם קבוצתי החדשה-אליצור אשקלון למשחק מול הפועל ת"א, קבוצת נעוריי, ואהבתי הגדולה (19.50 שידור חי בערוץ 58)
החיים זה הדבר הכי מעניין שיש בעולם הזה, בו המציאות לפעמים מכתיבה לך דרך שהיא הפוכה מכל הגיון.
לאחר הפרישה, המשכתי בחיי. פירשנתי, בירמנתי, אימנתי, רקדתי, צחקתי, גידלתי שני ילדים מקסימים שאוטוטו הם בני3, ולמעשה התרחקתי בצעדים קטנים ובטוחים הרחק מהכדורסל והפרקט, ופתאום!! טוויסט בעלילה.
אתמול, היו״ר של אשקלון הודיע לי שאני יכול לשחק היום!!!
מה?!?!
לשחק היום?!?!?!
מי התסריטאי של העלילה הזאת?!?!?!
כל הלילה לא ישנתי מרוב התרגשות.
המחשבה על לעלות לשחק כדורסל עושה לי צמרמורות, ובמיוחד מול הפועל, מול הקבוצה שהיא בית עבורי, עם הקהל המהמם, עם האידיאולוגיה המרכזית שבה האוהדים הם חלק בלתי נפרד מהקבוצה, שהוקמה על-ידם על חורבות מה שהיה פעם המכה של הכדורסל- אוסישקין.
מקדש הכדורסל שבו זכיתי להתחנך, ושבו לימדו אותי שכדורסל זאת אהבה.
רגשות אמביוולנטים הם רק חלק קטן בסערה הרגשיות שאני חווה כרגע, כשאני אמור בעוד מספר שעות לעשות את מה שעשיתי עד לא מזמן הכי טוב, קרי-לשחק כדורסל!
רק מה..... החיים סידרו לי מפגש מול הפועל ת"א כמנת פתיחה, לארוחה מאוחרת (מאוד)
אללי.
אדושם.
ועוד כל מיני מילים כאלו.
אני כבר יכול להרגיש את צבא האוהדים קרוב קרוב, אחרי הכל, גם אני אדום. בוהק (:
אסיים בחמשיר, ולמען הסר ספק:
כי הבית זה אוסישקין
ואותו לא מחליפים
אנחנו אוהבים אותך הפועל
השדים האדומים
כי לעולם לא תצעדי
לבד הפועל תא
אוהב אותך בלב חזק חזק
הפועל שלי.
תגידו מה שתגידו, גילי
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
