http://www.mynet.co.il/articles/0,7340, ... 63,00.htmlציטוט:
שיר הלל
יש הרבה מידרדרים במדרון החלקלק בו אנחנו חיים, אבל עצב וכעס גורמים לי רק המזמרים. מדוע, אתם תוהים? כי הם חלק מהקהילה שלי
בן קפלן
כולנו הרי נמצאים בעיצומו של מדרון חלקלק, יש שמנסים לעצור בגופם את ההידרדרות, נאנקים, פוצעים עצמם במטרה לחזור מעלה. ויש כאלה שפשוט מוותרים.
והנה, במדרון העצום הזה, אני מבחין בפרשן ידוע. פניו ברורות, קולניות, עוצמתיות, הן זועקות בעוז "יהודים זה טינופת", ולא רק. עיניו רושפות,
שיניו נושכות, אך ידיו משולבות. הוא לא באמת מנסה לעצור את הידרדרותו. לבקר מידרדרים אחרים, זה הרי קל הרבה יותר. כמה מטרים מתחתיו אני מבחין בידוען נוסף. פעם הוא היה ספורטאי מוכר, היום הוא מכנה אוהדי ספורט, של קבוצה מאוד מסוימת, "כלבים", ומעביר ביקורת ארסית על העולם, בעוד הוא מתקרב בזריזות מבעיתה אל עבר תחתית ההר.
אבל רגע, היי, מי זה מתחתיו, אוהו, עוד פנים מוכרות. הפעם של איש ציבור. ידוע. מאוד ידוע. נוקב. מאוד נוקב. הוא טס לו מטה, מחויך משום מה, כשהוא פותח את פיו לא יוצאות מרגליות, אלא דווקא הביטוי "גבולות אושוויץ". אני מתבונן היטב בעיניו. זיק של הרהור לא נראה בהם, כי אם שלווה סטואית בלתי ברורה. "מה אתה מסתכל עליי ככה?", הוא שואל אותי. "גבולות אושוויץ. כן, גבולות אושוויץ!".
במעלה ההר אני מבחין בעוד פנים מוכרות. במאי של תכנית טלוויזיה מאוד ידועה. הוא מחזיק בידיו טלוויזיה קטנטונת. היא מקרינה בלופ בלתי נגמר קטע מהתכנית אותה הוא מביים. אני מאמץ את עיניי ואז מבחין. כן, בוודאי, זה הקטע שבו הושווה פוליטיקאי ישראלי לנאצי. הנה, יש אפילו הצדעה במועל יד. גם הוא טס לו במורד המדרון.
לידו אני מבחין במאמן לשעבר, נו, ההוא שקטלג אנשים לפי צבע עורם, ולצדו שט לו מנהל מוכר. הוא החתים את המקטלג על חוזה עתק, למרות אותו נאום גזעני. ועכשיו שניהם שטים, זה לצד זה, במורד ההר.
לפתע אני מבחין בעוד כמה אנשים. פניהם מוכרות, מוכרות מדי, לצערי. והם שרים. שירים מוכרים. מרגיזים. מאוד. שירים בהם אני נלחם. בכוח. אני מנסה להתרכז בפרשן הידוע, בספורטאי העבר, בפוליטיקאי הנוקב ובמאמן המוכר. אבל עיניי נמשכות אל המזמרים. אל המילים שאיני מסוגל להכיל. דווקא אליהם. יש הרבה מידרדרים במדרון, אבל עצב וכעס גורמים לי רק המזמרים. מדוע, אתם תוהים? מפני ששאר המידרדרים והמדרדרים מרגיזים, אבל הם רחוקים ממני, זרים לי. לא קשורים אליי. המזמרים הם חלק מהקהילה שלי.
הם נמצאים איתי ביציע. הם חלק בלתי נפרד, מדכדך, מהחוויה שלי. אני יכול למתוח ביקורת על ההם, ההוא, הזה וההיא. אבל הם לא מזיזים לי. הם לא חלק ממני. הם לא חלק מהקהילה שלי. הם לא באמת מעניינים. הקהילה שלי מעניינת.
ואלה שחברים בה צריכים, לתפיסתי, להוות דוגמה ומופת.
הם צריכים לצעוד באומץ וביזע במעלה המדרון. גם אם הוא מאוד חלקלק. מידרדרים הרי יש מספיק. ולכן אני מושיט להם יד וקורא להם להפסיק עם השירים האלה ולצעוד איתי במעלה המדרון. לטובתם, לטובת הקהילה שלהם, ובעיקר לטובת קבוצת הכדורסל של הפועל תל אביב.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
מרגש. פשוט מרגש.
