נועם שחם כתב:
כמו שאמרתי, כשהוא קיבל הזדמנויות ותמיכה מהמאמן, הוא הוכיח את עצמו יפה. להיות שחקן ספסל כשלא סופרים אותך זה קשה.
תראה למשל מה עשו מולנו שחקנים כמו גיל אמיתי ועוז ברנדווין, שפה אף אחד לא ספר אותם. לא שהם פתאום הפכו לאיזה סטארים, אבל כששחקן מקבל גיבוי ודקות, גם התפוקה עולה בהתאם, וכשאתה גומר לשחקן את הבטחון העצמי, גם שחקנים טובים נראים נורא ואיום. אפשר וצריך להוציא מאיידן הרבה יותר.
אבל צריך להבין שבשביל קבוצה שמשחקת פעם בשבוע, רוטציה של שמונה שחקנים זה המקסימום בלי לפגוע בקבוצה. רוטציה של שמונה שחקנים בקבוצה שמשחקת פעם בשבוע משאירה לכל שחקן 25 דקות משחק בשבוע, ולשחקן בכיר זה מעט, אפילו מעט מדי. הניסיון לתת 5-10 דקות לשחקני קצה ספסל, תוך קיזוז נוסף של דקות משחקים לשחקנים הבכירים, בשם הרוטציה הארוכה, רק פוגע בקבוצה. הנזק פה כפול ומשולש. אלה גם דקות של שחקן פחות איכותי על המגרש, על חשבון שחקנים איכותיים יותר, שרחוקים מלהיות מנוצלים באופן מקסימלי. ההרכבים האלה עם שחקני קצה ספסל הם הרכבים פחות מתורגלים והתיאום בינם לבין שאר השחקנים פחות טוב. גם, כמו שאתה אומר, שחקנים לא יכולים לקבל ביטחון ולהיכנס לקצב מכל כך מעט דקות משחק. וכתוצאה מכך אפילו השחקנים הבכירים לא מקבלים מספיק דקות בשביל להיראות הכי טוב שהם יכולים.
אפילו אם יש חיסרון של שחקן במשחק ספציפי, עדיף להדק את הרוטציה לשישה-שבעה שחקנים בכירים שישחקו יותר מאשר לשתף שחקן תשיעי-עשירי. לדוגמה המשחק אתמול. כתוצאה מההרחקה של מקניל, רביב ובנקס שיחקו 30 דקות שזה יותר ממה שהם משחקים בדרך כלל, והנזק של ההרחקה לא הורגש. אם את הדקות האלה היה לוקח שחקן כמו שולמן או הובר, הנזק היה מורגש בהחלט.
הבעיה היא שלוקחים מודלים של קבוצות NBA שמשחקות פעם ביומיים, או של קבוצות יורוליג שמשחקות פעמיים-שלוש בשבוע, ומנהלות רוטציה ארוכה בלית ברירה, ומעתיקים אותם לתוך קבוצה שמשחקת פעם בשבוע ואין לה שום צורך כזה. כל מה שיוצא מזה הוא סגל עמוק מדי, כסף שנשפך על שחקנים בקצה הספסל (שיכול היה ללכת לטובת כסף נוסף על השחקנים הבכירים), ומתן דקות בכוח לשחקני קצה ספסל על חשבון שחקנים בכירים, מה שעוד יותר פוגע בקבוצה.
ספציפית לגבי איידן, מה שחסר לו ובגדול, זה ניסיון ודקות משחק לאורך הקריירה. בגילו המתקדם יחסית (28), בין כל הפציעות ומעברי הקבוצות, הוא שיחק לאורך הקריירה רק 951 דקות בליגה, שזה כלום לשחקן בגילו. איגור נסטרנקו, לשם השוואה, צעיר ממנו ביותר משנה אבל שיחק במצטבר 1755 דקות, כמעט כפול. אלה המון "שעות טיסה" שחסרות לאיידן כדי להתנסות בכל הסיטואציות השונות של משחק ולדעת איך לתפקד בהן כמו שצריך. לכן נסטרנקו (שחקן נטול כישרון לחלוטין, שמבחינת כישרון גולמי לא מתקרב לקרסוליים של איידן) הגיע למצב שבכל פעם שהוא עולה על המגרש הוא יודע מה התפקיד שלו ומהן הפעולות הנכונות שהוא צריך לעשות (בין אם הוא מצליח בהן או לא, כי שוב, כישרון אין לו). איידן לעומת זאת יכול לעשות פעולות מרשימות בהרבה בזכות נתונים טובים יותר, אבל אי אפשר לדעת מה לצפות ממנו בכל פעם שהוא עולה על המגרש, כמו שחקן צעיר. אלה גם לא אלמנטים טכניים שאפשר לשפר באימונים, אלא אלמנטיים של קבלת החלטות שלגביהן אין תחליף לדקות משחק וצבירת ניסיון. אבל גם אי אפשר לתת לו להתגלח על חשבון הקבוצה.