הפועל תל אביב
כשפת אםחזן מוסר ללוסטיג בפינה הימנית. לוסטיג מקפיץ ומתרומם לזריקה. ובאותו רגע לא הייתי בן להורי. הייתי כל כולי חייל נאמן בשורות אוהדיה של הפועל תל אביב
אברהם בלבן "מה זה, מחממים פה?", שואל האיש בעל שער השיבה שנכנס למלתחת הגברים בחוף גורדון. החזאית הבטיחה חמסין לשבת ולא טעתה: שבע בבוקר ובמלתחות כבר חם מאוד. "עוד שעתיים יהיה יותר חם", אני מנחם אותו. בזמן שאנחנו לובשים בגדי ים אנחנו מחליפים כמה משפטים: שבת בבוקר, ויש זמן, ויש שרב שאפשר להתלונן עליו גם באוזני אדם לא מוכר. למרות שזה עתה נפגשנו, השיחה זורמת בקלות. מה יש כבר לשני גברים עירומים להסתיר.
הוא נולד לא רחוק מפה, אבל מתרחץ בחוף הזה רק בשנים האחרונות. בזמנו נסע לאשקלון בגלל ענייני עבודה לשמונה חודשים, ונשאר שם שלושים ושש שנים. רק כשיצא לפנסיה חזר עם אשתו לתל אביב. הוא צוחק: "היא אמרה לי, תל אביב בשבילי זה בין ז'בוטינסקי, דיזנגוף ושדרות בן גוריון, אם תמצא שם דירה, אנחנו עוברים".
למרות שמונים ואחת שנותיו, פלג גופו העליון שרירי ומוצק. לא, הוא לא הולך למכון כושר כלשהו, אבל היה פעם ספורטאי, שיחק כדורסל בהפועל תל אביב. הופלה. פתאום הדברים מתחילים להיות מעניינים. אני עושה חישוב מהיר. "אז אתה שיחקת עם חיים חזן וארז לוסטיג?", משה מאור לוחץ את ידי בחיוך שזוף.
כן, הוא שיחק עם חזן ולוסטיג. ואני הייתי ילד נלהב באולם הספורט בחולון במשחק האליפות הבלתי נשכח לפני למעלה מחצי מאה.
היינו ילדים בקיבוץ. בפעולות שנערכו כל שבת אחרי הצהריים דיברו אתנו המדריכים על חלוציות ועל שיוויון ועל קרל מרקס, אבל ההתרגשויות הגדולות היו במקום אחר: בתשע בערב הקדיש קול ישראל חמש דקות לתוצאות משחקי הספורט של השבת (חמש דקות לדיווח על כל הליגות. כמה דמיון נדרש אז כדי לשחזר בעיני רוחנו את ביצועי השחקנים). בליגת הכדורגל ובליגת הכדורסל היו עוד קבוצות של הפועל, אבל בהפועל תל אביב שמר על השער חודורוב, בהפועל תל אביב שיחקו חיים חזן וארז לוסטיג, ואנחנו ניצחנו או הפסדנו אתם.
היינו ילדים חכמים, סוציאליסטים. משיעורי המחנך ומהפעולות עם צילה ושי הכרנו את הקביעה של מרקס שההוויה קובעת את התודעה, אבל זה היה נכון רק לילדים אחרים, לא חכמים. ילדים אחרים לא הבינו שמקום מגוריהם ומעמדם הכלכלי קובעים את השקפת עולמם ודרכי החשיבה שלהם. אנחנו היינו מעל זה.
היינו ילדים תמימים, שוטים, בלי כל אפשרות בחירה. לא היה לנו מושג שהפועל תל אביב היתה חלק מה-DNA של הקיבוץ, חקוקה בסדר היום המקומי, ברורה מאליה כמו האלף הבית, מוחלטת וקבועה כמו סולם הצבעים, כמו "דבר לילדים" שילדים קוראים לפני שהם עוברים לקרוא את עיתון "דבר".
"שיחקת במשחק האליפות ב-62'?", אני שואל. זאת היתה העונה האחרונה שלו בהפועל תל אביב והוא לא בטוח לאיזה משחק אני מתכוון, אבל אני לרגע שוב בבית ספר עממי, במשאית של הקיבוץ שנסעה לאיצטדיון בחולון למשחק האליפות. בדרך לאולם דיברנו בהתלהבות על ניצחונה הצפוי של הפועל, אבל בתוך תוכנו ידענו שאין סיכוי: לא היה לנו אף שחקן שהתקרב לגובהו של כהן־מינץ, אף שחקן מוצק כשניאור, או זריז כרלף קליין. המחצית הראשונה של המשחק (איזו התרגשות, פעם ראשונה שאני באולם ספורט גדול כל כך, במשחק על אליפות המדינה) אישרה את חששותינו. ידיו השחרחרות של חיים חזן נעו כבוכנות זריזות, וארז לוסטיג התרומם גבוה מעל שומרו (אז עוד לא ידענו שבאמריקה יש שם לזריקה הזאת), אבל החטיא שוב ושוב, ומכבי הובילה בביטחון. במחצית השנייה הזריקות של לוסטיג התחילו פתאום להיכנס, ועשר שניות לפני הסיום הפועל פיגרה בנקודה אחת בלבד. עשר, תשע, שמונה, שבע. חזן מוסר ללוסטיג בפינה הימנית. לוסטיג מקפיץ פעם ופעמיים ומתרומם לזריקה. איזה אושר, ואיך ידענו, ואיך היינו בטוחים שננצח. באותו רגע לא הייתי בן להורי או אח לאמנון ולציפי, לא הייתי ילד רזה, ביישן, מוצא מפלט בכתיבת שירים. הייתי כל כולי, כל מאודי, ללא שייר, חייל נאמן בשורות אוהדיה של הפועל תל אביב.
בשנים הבאות המשכנו לעקוב בקפדנות אחרי ביצועיה של הפועל תל אביב, והתרגלנו לסכיזופרניה של חיינו: יש תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. יש סיפורת ושירה העוסקים בעניינים שברומו של עולם וברומה של הנפש, ויש עיתון ספורט, שרק בו היה דיווח מפורט ומרגש על משחקי השבת. הספורט תפש מקום של כבוד בחיינו, אבל הספרות העברית, כמו הספרות האנגלית ובניגוד גמור לספרות האמריקאית, התעלמה ממנו לחלוטין. בשנים הבאות גיליתי כי דווקא האיש הפחות ספורטיבי של הקיבוץ, עמוס עוז, שלא עלה מעודו על מגרשי הכדורגל או הכדורסל, כתב על גיבורים ששיחקו כדורסל והיו אוהדי ספורט נלהבים.
כשלימדתי בארצות הברית גיליתי דבר נוסף. מועדון הספורט הראשון שאתה אוהד נשאר אתך כשפת אמך. בשנים שלימדתי באוניברסיטת מישיגן, ואחר כך באוניברסיטת פלורידה, נהפכתי לאט לאט לאוהד של קבוצות הכדורסל והפוטבול של האוניברסיטאות האלה. אבל האהדה הזאת היתה כרכישת שפה שנייה, שנלמדת לאט ונשכחת מהר.
שפת האם היתה ונשארה הפועל תל אביב. שחקנים לא מוכרים החליפו את חודורוב, את חזן ואת לוסטיג, ובמקומם של השחקנים הלא מוכרים האלה באו שחקנים לא מוכרים אחרים. מרחוק קשה היה לעקוב אחרי המתרחש בספורט הישראלי. אבל בביקורי התכופים בארץ, הייתי בודק מיד את טבלאות הליגה ומחפש את מקומה של הפועל תל אביב.
חם. חם מאוד במלתחה ואנחנו ממהרים לצאת החוצה. אני הולך מיד למים. משה מתעכב לדבר עם מכרים ותיקים ליד מתקני הספורט. איש לא משער כי לפני רגע החלפנו כמה משפטים בשפת אם נושנה.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
