Fez כתב:
עם כל הנרפות של ההרצליה, והאינסטינקט הוא לייחס להם את מה שקרה במשחק הזה, זה ניצחון פשוט הירואי. בלי שני השחקנים הכי טובים שלנו העונה (סקוט ואובנון), עם עוד שני ישראלים בכירים פצועים, מול קבוצה עם סגל מאוד יקר וכישרוני, שניצחה אותנו בבית 20 הפרש, וגם בתקופה טובה יחסית.
משחק שהעומק והישראלים ניצחו לנו, ובמידה רבה גם המאמן. ניהול משחק מצוין של קטש שבלט עוד יותר מול החולשה האדירה של קצורין.
כבוד גדול לקבוצה, מבחן אופי רציני מאוד וגם כמה נקודות אור מקצועיות (בעיקר סקוורר שממשיך את היכולת מהדרבי, אבל גם רביב שחזר לעצמו וכל הישראלים היו טובים).
ניצחון שכולו קטש. אלה ימים קלאסיים שעם אדלשטיין בשנתיים הקודמות, בכל פעם שצצה לנו הבעיה אפילו הכי קטנה בסגל - תקופה ארוכה בעונה הראשונה בליגה שהיינו בנחיתות של זרים, פציעות של שחקנים (רנדל לכמה משחקים, הארפר באיזה משחק בגן-נר, מתן, כמובן שרביב), כל פעם שנקלענו לבעיית עבירות - היינו מפסידים משחקים על ימין ועל שמאל. הניצחונות אתמול על הרצליה ולפני שבועיים על גלבוע בלי שני הרכזים שלנו, שבאופן אירוני גם היו מהניצחונות בהפרשים הכי גבוהים שלנו העונה, אלה משחקים שאף פעם לא היינו מנצחים עם אדלשטיין.
מצד אחד אפשר לדבר על עומק ולהסתכל באופן אינדיבידואלי על כל שחקן ספסל שעלה ונתן דקות טובות, וגם קטש מדבר על זה שהרבה שחקנים לא מקבלים את הדקות שמגיעות להם. אבל אם מסתכלים על התמונה הגדולה, קטש בלי שמץ של היסוס, ברגע שיש פציעה או חיסור הוא ישר זורק למים את שחקני הספסל, אפילו כאלה שאף אחד לא חושב שיש סיכוי שישחקו או שישחקו כמות כזאת של דקות. ויש גם משמעות לא רק אם אתה מעלה אותם לפרקט, אלא כמה ומתי ואילו הזדמנויות אתה נותן להם. ברגע שיש חוסר בסגל, בניגוד להרבה מאמנים אחרים שהיו נשארים עם רוטציה קצרה וסוחטים את מעט השחקנים הבכירים שיש להם במשך 37-39 דקות ומעלים את הצעירים לעשות שלוש עבירות בשתי דקות, כמו אדלשטיין לדוגמה, קטש כמו מאמן NBA, הופך כמעט אוטומטית את המחליף לשחקן חמישייה ואת המחליף השני למחליף ראשון. אני לא חושב שזה מקרי שהשחקנים עולים מלאי ביטחון (וזה גם משפיע על הביטחון של אלה שמשחקים לצידם ועל הקבוצה כולה), בעוד שעם אדלשטיין כל פעם ששחקן ספסל נקרא לדגל הוא עלה מפוחד כל כך, שבשלוש דקות הוא היה יכול לעשות נזק פי כמה יותר גדול מאשר איזה בלאט/גוט/וורקמן שמקבלים 15 דקות.