|
אתחיל מהשורה התחתונה – אם אנחנו שואפים להשיג שינויים משמעותיים בכדורסל/ספורט הישראלי, אנחנו צריכים לשנות את דרכי הפעולה שלנו.
אני בוחן את מעשינו בנושא המעודדות. בעקבות המשחק הראשון קמה, ובצדק רב, מהומה גדולה וכולנו מיהרנו לזעוק, בפורומים ובפייסבוק, נגד מדיניות המנהלת. לא ציפינו מהנהלת העמותה לעסוק בכך, בשל ריבוי מטלותיה. אמרנו שאנחנו נעסוק בכך.
בפועל, היה שינוי מינורי במשחקי הקבוצה. מה שיותר משמעותי, לעניין שבו אני עוסק, הוא שהחברים לא עוסקים בכך יותר. כל הקריאות לפעולה מתמשכת הסתיימו בלא כלום. לא נערך שום ניסיון ממשי לפעולה ציבורית. את הסיפוק שלנו אנחנו מוצאים היום בשירת ״המנהלת מזדיינת״, שבדרך כלל אפילו לא מגיעה לידיעת הצופים בבית.
לסיכום. בהעדר פעולה מתמשכת לא הצלחנו להעלות את הנושא לדיון ציבורי של ממש. המטרה לא הושגה.
בדיוק כמו בפרשת הבנק של מוני. אנחנו עסוקים בלהשתבח במותו ובהקנטת ילדיו, אבל איננו עושים שום דבר משמעותי על מנת להביא לחקירה של ממש במעשיו. אפשר להגיד יותר מכך, התנהגותנו יוצרת סימפטיה למשפחת פנאן ומרחיקה כל אדם בעל עמדה מרצון ללחוץ על חידוש החקירה. איש לא ירצה להיות מזוהה עם התנהגות כזו.
ובשני הנושאים יכולנו להתנהג אחרת. כמו שאנחנו יודעים לתלות בכל משחק שלט בנושא חורבן אוסישקין, כך יכולנו כל משחק לתלות שלטים כמו ״איפה הכסף שהיה אצל פנאן״ ו/או ״די לביזיון המעודדות״. היינו יכולים להתמיד בניהול קמפיינים ענייניים, ולא מתלהמים, ברשתות החברתיות, היינו יכולים להיות הרבה יותר אפקטיביים בשני הנושאים.
נכון שהרבה יותר נוח ונעים לשיר בצוותא, ולהגיד לעצמנו שאנחנו עושים משהו. אבל אם אנחנו באמת חפצים לשנות דברים, עלינו לשנות את שיטת הפעולה. רק קמפיינים המנוהלים באורך רוח, ובגישה עניינית, יביאו להצטרפות אחרים למאבק, ויחד איתם להביא את הממסד הרלבנטי להשתנות.
|
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
