פורום השדים האדומים

הלב נקרע

תמיד אזכור לו לטובה את טוריו במוסף הארץ בשנות התשעים, אחד הטורים שהכי אהבתי אז לקרוא ושהיה פותח לי את סופי השבוע.
(ובעיקר כשהיה כותב בערגה על כלבו המנוח דון. מה שמוכיח שגם מאחורי תדמיות יש בסופו של דבר פנים אנושיות ואישיות).

יהי זכרו ברוך

לעולם לא אשכח את פגישתי הראשונה עם אמנון דנקנר. זה היה בחורף 2004. הגעתי לבית מעריב באחר צהריים קודר וסוער, מעילי ספוג גשם וייתכן שגם נוזלים נוספים, ועליתי אל לשכתו המפורסמת בקומה השניה. פתחתי את הדלת ובפנים הוא ישב, לצד רון מיברג, שי גולדן, רועי צ'יקי "ארד" ויאיד לפיד, סיגר משובח בפיו, כוס יין יקר בידו האחת וקנקן בירה צוננת בידו השניה, ועל השולחן לפניו מונח סטייק עסיסי, עשוי מדיום-רייר, ועליו סטייק נוסף. באוויר עמדו ריח עשן הסיגר, ניחוח קלוש של נפיחה והדי הצחוק של הנוכחים מאחת השנינויות המפורסמות של אמנון, ששילבו כנהוג אצלו ידענות, פיקחות, טוב לב, רשעות, אכזריות, ג'נטלמניות, אהבת אדם ושנאת ירקות קלויים. בראותו אותי בדלת, מיהר דנקנר לחלוץ את נעלו הכבדה ולהשליך אותה בהטלה רבת עוצמה למרכז המצח, כפי שנהג לעתים לעשות. איבדתי את ההכרה מייד וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי בחדר המיון באיכילוב, מחובר לאינפוזיה ומוקף באחות עייפה ובסטאז'ר עצבני, שביקשו ממני להתארגן בזריזות ולפנות את המיטה. נפיל רוחני, ענק בין דרדקים, אחד בדורו. לעולם לא אשכח.