פורום השדים האדומים

כמו רבים כאן גם אני כבר הגעתי לשלב שאני ממחזר וחוזר על אותה מוזיקה בלי הרבה חידושים. אני אוהב בעיקר רוק קלאסי פרט למעטים לא אוהב רעש.
פינק פלוייד
זפלין
אליס אנד צי'יינס
אליס קופר
דילן
לאונרד כהן
מרלין מנסון
meat loaf
פרל ג'אם
cat stevens
Dire Straits
ניק קייב
Guano Apes
ועוד מעטים שלא עולים לי עכשיו לראש ...בתחום העברית זה ברי פורטיס היהודים ועוד כמה אבל זה פחות מטריד.גם רדיוהד וeditors אבל במינון מאוד נמוך..\
זאת המוזיקה שנאי אוהב ובזמן האחרון אני נתקל באותה מחשבה שאני פשוט חוזר על אותה מוזיקה יום יום על אותם פלייליסטים בלי לחדש... למישהו יש הצעות לגיוון??

בכיוון של קט סטיבנס - ניל יאנג, ג'ון מרטין וריצ'ארד תומפסון

תודה אני אאזין השבוע.. עוד...

נסה את פליטווד מק של פיטר גרין.

צ׳ארלס& אדי-המיטב

נוער מוזיקלי-התקליט הראשון

מל וקים-האוסף

מילי ונילי
רוב ופאב

זה לא דבי ונולי?

גם של לינדסי לא פחות טוב בחור.

אתה באמת חושב ככה?

לא אותו הדבר..אבל עדיין לא פחות טוב.

אתה מפתיע אותי. מפלצת הלהיטים הזאת? מכונת המזומנים המשומנת ששיחקה את המשחק של חברות התקליטים הגדולות?

cream
סופרגרופ מטורפת של אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר.
בכלל, כל הלהקות של קלפטון: derek and the dominos, the yardbirds, blind faith
grandfunk railroad- להקה מצוינת בסגנון של דיפ פרפל.
תנסה להיפתח לסגנונות אחרים כמו הסמית'ס, הסטון רוזס וכל תקופת האינדי המוקדמת באנגליה.

blues- buddy guy
אחרי שתשמע אותו תתחיל לאהוב בלוז

שקטים: elliot smith, jeff buckley, sharon van etten, anna calvi.

חוץ מאלה, יש את שנים מהיוצרים הכי גדולים שקיימים שלדעתי קולעים בול למה שאתה מחפש:
lou reed ו-david bowie

דיוויד בואי באלבומים "האנקי דורי" ו"זיגי סטארדסט" פשוט ענק. שניים מהאלבומים הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה לדעתי.פשוט גאון.

!!!!!

האנקי דורי ללא ספק האלבום הכי גדול של בואי ואחד הגדולים ever. וזיגי סטארדסט שני לו.

ולו ריד זה לו ריד. אחד ויחיד. מציע להתחיל דווקא מאיזו אנתולוגיה שלו או אוסף כלשהו. היקף היצירה שלו פשוט אדיר! (ולא תמיד אחיד באיכותו).

וכמובן, שוב, כמו שאמרו פה קודם - ניל יאנג. הגדול מכולם. אלוהים עלי אדמות. אלא שפה זה ממש לצלול אל תוך היקף יצירה אינסופי ומגוון מאוד שנוגע כמעט בכל סגנון. מפולק-קאנטרי ועד הארד רוק וגראנג'.

צלילה נעימה!

לא אבל זה מזכיר לי המלצות נוספות:
דבי גיבסון
מנגו
אופירה ורוית יוספי
ורדינה כהן

אשכול שאני והמשתמש ב"ב חולקים את אותו (בוז ל) טעם מוזיקלי.
מרגש.

תודה רבה, לביינתים אלה שהכי חמים כאן הם לו ריד וניל יאנג אז אני אנסה השבוע, יש משהו ספציפי להתחיל איתו? גם עם בלוז אני סבבה למשל האלבום Ballads & Blues של גרי מור גאוני כולו והוא אחד האהובים עלי. בקיצור תנו לי המלצות עם ה highlights של אלה שהמלצתם..

ארבעת האלבומים הראשונים שלו (לא כולל אחד שהוא הוציא לפני ולא נחשב באמת) ענקיים באותה מידה.
"space oddity" ו"The man who sold the world" שיצאו לפני אלה שציינתם טובים לא פחות, לפעמים יותר.


Berlin

ברלין קשה מדי, עדיף להתחיל עם Transformer או האלבום של הוולווט אנדרגראונד וניקו

משינה

ברלין של לו ריד טוב, אם כי ממש לא מאפיין את מכלול יצירתו (תתכונן לדיכאון כבד במיוחד. אלבום לא פשוט). אני באופן אישי חולה על Coney Island Baby הרוקנרולי יותר. טרנספורמר זה קלאסיקה מיינסטרימית יותר. גם שני האלבומים New York ו-Magic and Loss מעולים (השני אלבום עצום, אבל מזכיר מעט את ברלין באפלוליות ובמחנק הדיכאוני שלו).

הייתי ממליץ לך דווקא להתחיל מהאנתולוגיה המעולה שלו: Between Thought and Expression: The Lou Reed Anthology בוקסה מעולה ומהודרת של 3 תקליטורים שכוללת את מיטב יצירתו עד שנות התשעים. (אח"כ יצא גם דיסק רביעי עם דברים מאוחרים יותר).

לגבי ניל יאנג - וואו, יש כל כך הרבה והכל טוב. הכל מעולה! קשה לי להמליץ כי פשוט הכל טוב.

תתחיל אולי מהאוסף המעולה Decade - אוסף מעולה של 3 תקליטורים גם כן שמכסה את כל העשור הראשון של יצירתו, בין השנים 1967-1977. משם כבר תמשיך.

נודניק

ניו קידס און דה בלוק
טוני טוני טוני
ניו אדישן
בובי בראון
סמנתה פוקס
ירדנה ארזי
מריה קארי
טייק דאת
מודרן טוקינג
אניגמה
שלמה ארצי
דורון מזר
ארוס רמזוטי
ווינגר
פויזן
אייר סופליי
היי פייב
סילברצ'ייר
קריד
פול האוט בוי
דאשבורד קונפשונל
מאצ'בוקס 20
לינקין פארק
לימפ ביזקיט
קורן
הוטי והבלואופיש
קנדלבוקס
סטיינד
train
דייב מתיוס באנד
ללדין

האשכול מתפתח לביקורות מעמיקות, אני אוהב את זה !

בכיוון האקוסטי - מבחינתי, כמעט כל דבר שפול סיימון נגע בו הוא זהב. גם בצמד עם גרפונקל ובעיקר בתחילת קריירת הסולו שלו. האלבומים של ניל יאנג הם גם תענוג, זוהר מעל כולם Harvest שהוא יצירת מופת פנטסטית.

קשה לי להסכים עם ההמלצה של פרנק לגבי הדיסקוגרפיה של לו ריד. נכון, רוב האלבומים שלו (מלבד ברלין) לא יציבים כל כך וקשה לי להאזין להם ברצף. אבל אני חושב שהחוויה של האלבום המקורי עדיפה ב-99.9% מהמקרים. מוזיקאי אישי כמו ריד צריך להעריך ביותר מאשר רמת אסופת שירים אקלקטית.

בזמר המקומי, הייתי ממליץ לך להאזין לאהוד בנאי, החברים של נטאשה (ויוצאיה), פורטיסחרוף המוקדמים, שלום חנוך המוקדם.

אני מסכים איתך לגמרי. לגמרי! גם אני סולד מאוספים. בטח כשמדובר באמנים כמו לו ריד או ניל יאנג. מצד שני מכלול יצירתם כל כך רחב וכל כך מגוון ומקיף כל כך הרבה תקופות וסגנונות, ומאחר ואני לא יודע למה הבחור מתחבר יותר, לפולק האקוסטי של הארווסט או לגראנג' המלוכלך של שנות התשעים (ניל יאנג), לדיכאון הקיומי של ברלין או לרוקנרול הפוליטי יותר של ניו יורק (לו ריד), אני מפנה אותו לאנתולוגיות, ושמשם ימשיך בעצמו.

אגב ניל יאנג, אני באופן אישי מתחבר הרבה יותר לשלושת תקליטיו הראשונים (לפני הארווסט): Neil Young (1969), Everybody Knows This Is Nowhere (1969), After the Gold Rush (1970 ולאלו שהוציא אחרי, כמו: On the Beach (1974) ו- Zuma (1975) יותר מאשר להארווסט עצמו (שגם, קצת כמו טרנספורמר של לו ריד, על אף שהיה האלבום המצליח וה"להיטי" ביותר שלו, לא ממש מאפיין את סך כל יצירתו).

ואגב ניל יאנג 2, יש גם את Buffalo Springfield המעולים (ההרכב הראשון של ניל יאנג, יחד עם סטפן סטילס, לפני שפנה לקריירת הסולו).

גרייטפול דד

buddy guy- damn right i got the blues

פול יאנג
ניק קרשאו
בננהרמה