פורום השדים האדומים

שיהרגו אחד את השני.
2 בהמות מסוכנות.

אווווי!!!!!! עד קופמן.

אתה כנראה צעיר מידי בשביל לזכור שקופמן קרא לסגור את אוסישקין.

אתה כנראה צעיר מידי בשביל לזכור שקופמן קרא לסגור את אוסישקין.

נו בסדר, מה אכפת לי מה דעתו על אוסישקין, במילא ספורט מעסיק אותי אחוז אחד מהמחשבה ביום..
בכללי הוא אחד האנשים המרגשים.
ואדום לא נחמד, אני לא אוהב\ת להרוס דברים סתם ככה, זה חייב לבוא מתוך פרובוקציה, כי זה כמו אוויר בשבילי.

אחד הדברים הכי מצחיקים ששמעתי ברדיו !
פשוט קומדיה במיטבה.

שמע, אם אוסישקין והפועל ת"א כדורז"ל לא מעניינת אותך אז זכותך. לא ידעתי. תמשיך לאהוב את קופמן האדיוט, הבהמה המטונפת שאין לי מושג למה אתה אוהב אותו, אבל זכותך.

אגב, שכחתי, האם רמון עבריין מורשע בקטע ההוא שהוא לכאורה תקע את הלשון בפה של חיילת בלי סיבה? או שהוא זוכה?

זה לא מצחיק, זה מגעיל.
אלימות בספורט? זו אלימות בספורט.

קרקס פורנו רכילות בצרחות וצעקות.

משעמם לאללה, נשברתי די מהר. איך אתם מצליחים להאזין להם?

עומד בשעראם-אמו-ז'ורנליזם
מאת: שלמה מן (ייגר מאיסטר)
תאריך פרסום: 11/07/2012
מופע האימים של קופמן-איינשטיין-כספית הטביע את השאלה המעניינת באמת בים של ביוב

"תרבות הצרחה", קונן השבוע בן כספית בספורט "מעריב" על תוכניות הספורט ברדיו. לא עברו כמה שעות מהפרסום, והמבקר הפך בעצמו לחלק מאותה תרבות. הקרב המילולי המכוער שניהל כספית מול הדציבלים הצורמים של רון קופמן ומאיר איינשטיין הפך ביום שני לאוויר חם במיוחד, שהתפשט ברחבי הרשת וזכה למספר השמעות עצום.

כספית יצא נגד ההתלהמויות הרדיופוניות שממררות את החיים לבעלי הון שמחפשים דריסת רגל בכדורגל הישראלי, א-פרופו כניסתו של חיים רמון להפועל תל-אביב. חציו כוונו בעיקר כלפי הקולגות שלו מרדיו-ללא-הפסקה, קופמן ואיינשטיין. "הו, איזה עליבות", כתב בטור, שזכה למקום בולט במיוחד: התחלתו בשער מדור הספורט והמשכו על פני רוב השער האחורי. "והכל בצרחות, בצעקות, בניבולי פה, מבלי שיש להם מושג על מה הם מדברים". מיד אחר-כך ניסה להדביק פלסטר הכרחי על הזעזוע: "גילוי נאות: אני אוהב את איינשטיין, לדעתי שדר הכדורגל מספר 1 שלנו היום, ומעריך את קופמן, שהוא עיתונאי רב זכויות. זו הסיבה שאני מרשה לעצמי להיכנס בהם".

כספית הרשה לעצמו, אבל האיינשטיינים והקופמנים לא הרשו לעצמם להישאר פראיירים. בהחלטה תמוהה הסכים כספית לעלות לשידור בתוכנית שתקף, ולמעשה להיכנס בעיניים עצומות לרווחה למארב מתוכנן וצפוי. "לא ציפית שתכתוב מה שתכתוב ואנחנו נשתוק", קידם אותו איינשטיין בארשת פנים מחויכת ומאיימת כאחד.

העילה הרשמית של הראיון הזה, אם אפשר לזכות את חינגת ההתלהמויות הזאת בשם "ראיון", היתה כעסם של איינשטיין-קופמן על מה שהם הבינו כביקורת של כספית על עצם הלגיטימיות של העלאת "שאלות קשות" כלפי הרוכשים החדשים של הפועל תל-אביב. כספית טען שאין לו שום בעיה עם עצם השאלות, אלא רק עם הסגנון. הוא חזר ואמר שהוא רוצה "תרבות כדורגל הפוכה מתרבות השידור שלכם – בלי אלימות, בלי צעקות, בלי צרחות, בלי תביעות דיבה, אתם ממאיסים את החיים על כולם". הצמד איינשטיין-קופמן סירב לקבל את התשובה, ומכאן ואילך הפכה העילה העיתונאית לעלה תאנה מתפורר המכסה על תחרות "למי יש ג'ורה גדולה יותר".

"מי אתה בכלל?", הטיח קופמן בכספית, ובהמשך עבר לירי ארטילרי שכלל "זונה של עיתונות, טמבל, סמרטוט שכמוך, חתיכת אפס, לך חפש מי ינענע אותך, בוא נוריד את הזבל הזה מהקו, הוא מזהם לי את האוזן". כספית: "אתה עשית קריירה מהביבים האלה", ובהמשך: "תגיד לבהמה הזה" ועוד כהנה וכהנה. איינשטיין לא כל-כך התאמץ לשמש חיץ בין שני הניצים, שהרי גם לו היה חשבון לסגור עם המרואיין. "אתה עושה הכללות לא אינטליגנטיות", הטיח בכספית, והריקושטים עפו גם עליו. "אתה לא שאלת בקריירה שלך קדימה את השאלות שאני שאלתי ברברס", עלב בו כספית. זכות השאגה האחרונה ניתנה לקופמן, לפני שכספית ירד מהקו בזעם תוך הבטחה לתבוע אותו.

רפי מן כתב כאן השבוע על תרבות ה"אמו-ז'ורנליזם", שבה העיתונאים הופכים לשחקנים הראשיים באירועים שהם מסקרים, רצוי בלוויית שלל רגשות מוחצנים, החל מזעם אין-אונים וכלה בדמעות, ולא פעם תוך השתתפות פעילה בזירת הסיקור. מה שהתחיל בגלישה ספונטנית של עיתונאי לרגשנות-יתר הפך במרוצת השנים למשחק מכור מראש, מסחטת רייטינג שלא חדלה להוכיח את יעילותה.

מופע האימים של קופמן-איינשטיין-כספית היה הגרסה המקומית לאמו-ז'ורנליזם, או אם תרצו אם-אמו-ז'ורנליזם. הבחירה של קופמן ואיינשטיין להתעמת עם כספית נועדה מראש להגביה את רף הדציבלים של רדיו 103, ומשם קצרה הדרך להמולה חסרת פרופורציות, שבסופה אף אחד כבר לא זוכר לשם מה התכנסנו. ביקורתו של כספית על צורת ההגשה וההתנסחות של איינשטיין וקופמן היתה בעיקר ברנז'אית. כספית ממילא הביע אותה כאוהד הקבוצה הרבה יותר מאשר כעיתונאי. השאלה המעניינת באמת היתה מה מניעיו של הקונה המשוער של הקבוצה, מרטין שלאף, שאותו חשף קופמן כמה ימים קודם לכן. אלא שרמת הדיון בנקודה הזו גירדה את תחתית הז'אנר, וסופה שטבעה בים הביוב שייצרו קופמן-את-כספית.

ההתנצלויות שהשמיעו בתוכנית למחרת איינשטיין וקופמן על מופע האימים נשמעו כמס שפתיים. מדובר בזוג שוורים מועדים, שבהזדמנות הראשונה יחזרו לצעקות ולהעלבות. שהרי עם הצלחה לא מתווכחים. ההצגה שלהם, שלא היתה מביישת קטטת עבריינים, השיגה את מטרתה וסחטה באתר התחנה מספר האזנות מרשים: כ-40 אלף, נכון לזמן כתיבת הטור, ועוד האוזן נטויה.

נו בסדר, מה אכפת לי מה דעתו על אוסישקין, במילא ספורט מעסיק אותי אחוז אחד מהמחשבה ביום..

איזה כיף לי לדעת שאתה לא באמת אוהד הפועל,אתה לא מאמין..

103 סיבות לדאגה
העימות הרדיופוני ב-103FM בין כספית לבין קופמן ואיינשטיין הוכיח שתקשורת הספורט אינה מידרדרת לתהום - היא כבר נמצאת שם
אלון עידן

השיחה שנערכה ביום שני בתכנית הספורט ב"רדיו ללא הפסקה" בין רון קופמן ומאיר איינשטייין לבין בן כספית, היא שיחה מטעה. היא מטעה, משום שהאינסטינקט האנושי נוטה לבחור צד; להזדהות עם מי מבין הצדדים, ולקבוע שהצד האחר הוא הצד הרע, הטועה, המפסיד. ואילו השיחה הזאת (למי שעוד לא הקשיב: חובת האזנה באתר של 103FM) היא דוגמה מובהקת לשיחה שאין בה טוב ורע, טועה וצודק, מנצח ומפסיד.
זו שיחה, שלמרות שכחוויה אסתטית היא מהפנטת משום שהיא אותנטית ונטולת איפור, היא הפסד אחד גדול. זו היתה שיחה בין שתי בעיות ישראליות: שטחיות ואלימות. מובן שהאלימות - משום שהיא נצעקת ומשום שהיא חורכת את סממניה על הגוף - מהדהדת למרחוק הרבה יותר מאשר השטחיות. אלא ששטחיות היא מניע מרכזי לאלימות, ולכן שתי הבעיות למעשה מזינות האחת את השנייה ופועלות בסינרגיה.
יום שני בערב, לאחר שהשטחיות והאלימות התנגשו חזיתית, ניתן היה לקבוע בוודאות שתקשורת הספורט בישראל אינה מידרדרת לתהום, היא נמצאת שם מזמן. כספית ייצג את השטחיות. השטחיות באה לידי ביטוי בחוסר הרצון שלו לפשפש במניעי הרוכשים החדשים של הפועל תל אביב. למרות שטען שיש מקום לשאלות קשות ושהוא עצמו לא יתמוך ברכישה במידה שלא יידע מי עומד "מאחורי הכסף של רמון" - הטקסט שלו לימד על גישה שונה בתכלית.
בכל פעם שאיינשטיין ניסה לעמת אותו עם פרטים נקודתיים - רכישת עומר דמארי, התרוקנות הקופה של הפועל תל אביב ¬ כספית ייצר מנטרות שטוחות מסוג "לא מעניין אותי מה היה", "אני לא ברזולוציות האלה של דמארי שממארי". גם בטקסט שפירסם ב"מעריב" כתב את משפט הבת יענה הקלאסי "אותי לא לגמרי מעניין מאיפה הכסף".
ספית מצדיק את השטחיות שלו באופן אומלל. הוא "לא יודע מה אומרים התקנונים", משום ש"זה מקצוע שלכם" ¬ אבל מצד שני הוא נפגש בעבר עם אלי טביב ("נתתי לו עצות") ובהווה הוא מביע דעה מוצקה בלא מעט פלטפורמות (עיתון, אינטרנט, רדיו) ביחס לדברים שקשורים ל"מקצוע הזה". כספית נמצא מספיק זמן בעיתונות כדי להבין שאם הוא לוקח חלק אקטיבי בזירה מסוימת - כן, "אפילו" בזירת הספורט - עליו להיות מצוי בפרטים ולגבש עמדה מנומקת ולא כזאת שנסמכת על סנטימנטים של אוהד.
האמירה של כספית - "הלוואי שמרטין שלאף (מיליונר אוסטרי שמבוקש לחקירה בישראל) יקנה את הפועל תל אביב... אם הוא יוציא כסף על הפועל, הוא לא יוציא אותו על טהרן" - היתה זיקוק טהור של שטחיות, שבסופו של תהליך (ע"ע גיידמק) עלולה להתבטא בקריסה של אותן תשתיות שעליהן הוא מבקש להגן ("אני רוצה לקחת את הילד שלי למגרש בכיף").
העובדה שכספית מייצג שטחיות, אינה אומרת שהוא טועה בכל מה שקשור לטענותיו ביחס ל"סגנון" ול"בוטות" שמייצגים קופמן ואיינשטיין. דווקא האמירה של כספית - "אתם ממאיסים את החיים על כולם, אתם לא מבינים את זה" - היא מדויקת. ודווקא משום היא מדויקת, נוצרה התנגדות כל כך אגרסיבית באולפן.
היה לא נעים להאזין לדפוס החוזר והלא מודע לעצמו שהתרחש במהלך השיחה: בכל פעם שכספית תהה לפשר האלימות שלהם, איינשטיין חזר על הטרוניה "אתה מצפה שלא נשאל שאלות קשות?". איינשטיין וקופמן, בדיוק כמו משה פרימו שלצדם - ולעתים צביקה שרף - מבלבלים שוב ושוב בין הצורך והחובה של עיתונאי לשאול שאלות קשות, לבין האופן האלים שבו הם שואלים את השאלות. הבעיה עם סוג התרבות שהחדירו היא שהסגנון הפך מהות. הם לא מפנימים שצעקה היא אלימות, גם אם התוכן שלה מדויק.
הם לא מבינים שהצורך לחרוץ גורלות כאן ועכשיו מלמד על מצב נפשי ילדותי, שגורר אחריו את כל תרבות השיח הספורטיבי למחוזות אינפנטיליים. השיחה הפכה "מיתולוגית" ברגע שכספית הצביע על ה"בהמיות" של קופמן. זה הרגע שבו קופמן לא יכול היה לשלוט בעצמו והחל לפלוט את מיטב התוצרים המונחים במרתפי תודעתו ("סמרטוט שכמוך", "חתיכת אפס", "זונה של עיתונות", "דובר מטעם", "טמבל", "זבל", "חפש מי ינענע אותך"). איינשטיין ניסה להרגיע אותו, אבל נכשל משום שקופמן נכנס למצב אקסטטי, ילדותי, זועם, נטול בלמים.
נדמה לי שהמצב הנפשי אליו נקלע קופמן במהלך השיחה הוא סיבת הפיכתו לפופולרי בתקשורת הספורט הישראלית. קופמן "נבחר" להיות חלק מרכזי ממנה, משום שהוא מייצג את זרמי העומק שלה. כלומר, "זבל", "זונה", "אפס", "סמרטוט" - אלו החומרים שזורמים בתחתית הנהר, ושעליהם מונחת התפאורה המהוגנת והאולפנים המאובזרים. ומאחר שתקשורת היא במובנים רבים אצבע שמנסה להבין לאיזה כיוון נושבת הרוח, יוצא שהרוח עצמה - כלומר הקהל ¬ עשויה מאותם רכיבים אלימים וילדותיים שקופמן ייצג באופן גס בשיחה עם כספית.
אי אפשר לברוח מזה: במקום שמעניק לגיטימציה לפרוספר אזגי, לא תהיה לגיטימציה למקום עצמו. וכל השאר - כלום ושום דבר.