אי שם בשנת 2010 יצא סרט בשם "2012"-גרסה קולנועית למה שהעולם כולו חושש ממנו-סוף העולם. ספטמבר 2011- מדינה שלמה זועקת "העם דורש צדק חברתי!" בעקבות חבורת צעירים מהפכניים משהו, שכמה חודשים אחר כך כבר לא נשמע קולם.
והנה אנחנו היום, רגע לפני תחילתה של השנה האחרונה בתולדות האנושות (ולא בטעות שכחתי את הגרשיים), וזה המצב: פוליטית: יש לנו שליט רודן ששולט בחופש הביטוי, שמעודד באופן בוטה וגלוי מדינה שבה העשיר מתעשר והעני נלחם על לחמו, ושאר הפוליטיקאים האחרים, ולא משנה במה הם מאמינים, כל כך אנמים וחסרי כריזמה אל מול אותו הרודן, כך שבבחירות שיגיעו כשיגיעו, לא משאירים לנו יותר מדי ברירות. חינוך: מתחת לכל ביקורת, הנוער שלנו מתדרדר, הן מבחינת עישון, סמים ואלכוהול, והן מבחינת האלימות (חשבון נפש מהיר-כמה פעמים יצא לכם לקרוא על קבוצת ילדים בגילאים 12-15 שאנסה בעקביות ילדות צעירות?!). חברתית: התחום אולי הרגיש מבין כלל התחומים במדינה. "המהפכה החברתית" חשפה מספר לא מבוטל של מחדלים בחיי היום יום שלנו, בין היתר בפערי המעמדות שמתעצמים מדי שנה. מדינה בה הכסף הוא היחידי שעושה כסף, מדינה שבה כוח העבודה הזול והנוח הוא זר, מדינה שבה חילוני וחרדי לא יכולים לשבת באותו האוטובוס, שלא לדבר על חרדי וחרדית. מדינה שבה הקומבינטור הוא השולט, מדינה שבה אחווה ורעות הן מילים גסות. מדינה שבה אם תגיד למישהו ברחוב "בוקר טוב" הוא יחשוב שנחתת מהירח. מדינה שבה המילה שוויון היא קללה.
מדינת ישראל בואך שנת 2012, היא לא אותה המדינה שהגה בנימין זאב הרצל בזמנו. הוא דמיין מדינה אחרת, מדינה שתהווה בית לכל אותם היהודים העקורים ברחבי העולם. מדינת היהודים אינה מדינת היהודים יותר. מצד אחד, כל אדם ברחבי העולם שמוכיח שסבתא של בת דודה של חמותו יהודייה הוא אזרח מן המניין, מצד שני יהודים שחיים על חשבון יהודים אחרים קובעים בצורה אלימה שהם אינם יהודים בכלל, ומצד שלישי יהודים חובשי כיפה שבונים התנחלויות ופועלים בצורה מנוגדת לחוק ולעיתים גם בצורה שמסכנת חיים, אך עוד דורשים שיבואו חיילים, שהתגייסו מתוקף ציות לחוק, לשמור עליהם מפני אותם ערביי השטחים בהם הם נלחמים בלילות.
עצמו את העיניים לכמה שניות. שאלו את עצמכם באמת ובתמים למה אתם פה. למה אנחנו פה. כי אתם יהודים? עד לא מזמן ריכוז היהודים הגבוה ביותר היה בכלל בארה"ב. כי אין לנו ארץ אחרת? היום לכל אזרח יש ארץ נוספת על כל מקרה. כי זאת המדינה בה נולדנו? אז זהו שלא. זאת לא המדינה בה אני נולדתי. אני נולדתי במדינה בה אני מרגיש בטוח ללכת ברחוב, מבלי לחשוש שאיזה דוס יבוא וירק עליי ויגיד לי שאני לא יהודי. אני נולדתי במדינה בה זאת גאווה ללבוש מדים של צה"ל, מבלי לחשוש שכל אזרח שני יסביר לי שאנחנו צבא כיבוש. אני נולדתי במדינה שרחוקה שנות אור ממדינת ישראל 2012.
ומי אשם בזה? כולנו. כל אחד ששתק כשהדרת הנשים הייתה דרך חיים לפני שהתפוצצה בתקשורת. כל אחד כששתק כשראש הממשלה שלו נלחם בחופש הביטוי של ערוץ שבסך הכל בא לבקר את התנהלותו שלו. כל אחד ששתק כשמתנחלים כמעט והרגו קצינים בכירים בחטמ"ר אפריים על רקע דעותיהם (רצח רבין נשמע מוכר?). שורה תחתונה, אנחנו מדינה דמוקרטית. מדינה בה הרוב הוא זה שמחליט וקובע. הדמוקרטיה תומכת בפלורליזם. בחופש הביטוי. בזכות לבחור באמונה שלך. יופייה של הדמוקרטיה הוא שבכוח העם לבקר את נבחריו. ואיפה הביקורת שלנו? במכתבים אנונימיים באינטרנט. אפילו מעצמי אני נגעל.
_________________ "יש בי אהבה והיא תנצח" - א.איינשטיין
|