שימו לב לטרוריסט הזה! שמישהו יעצור אותו, את החוצפן הזה!
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/S ... mNo=817342ציטוט:
בתו של לוחם
האם היה זה רימון ההלם שפגע בראשה, הדף הרימון או כדור הגומי שירו שוטרי מג"ב? האם זה מעלה או מוריד? האם התכוון המג"בניק להרוג ילדה בת 11? האם לא התכוון? מה זה משנה. השאלה האמיתית היא למה בכלל באים שוטרי מג"ב כמעט מדי יום לענתא, מעשה שטן, בדיוק בזמן שילדי בית הספר מתפזרים לבתיהם? מה יש להם לחפש, לכל הרוחות, ליד בית הספר בענתא? המג"בניקים באים, ילדי בית הספר מיידים אבנים, המג"בניקים יורים והורגים עוד ילדה קטנה ותמימה ואיש לא בא חשבון. מחוז ש"י במשטרה, אפילו לא מח"ש, חוקר.
בשבועות האחרונים סיפרנו כאן על הפועל ואהיב א-דיק מכפר א-דיק ועל ילד הסוסים, ג'מיל ג'בג'י, ממחנה עסכר, שנהרגו בעוון יידוי אבנים. עכשיו נוספה עליהם עביר עראמין, ילדה בת 11. מוות למיידי אבנים או למי שנמצא בקרבתם.
אבל הסיפור של עביר שונה במקצת. היא בתו-של. בסאם עראמין הוא פעיל "לוחמים למען השלום", ארגון של לוחמים משני הצדדים שהחליטו לפשוט את מדיהם, להניח את כלי הנשק שלהם ולדבר שלום. עראמין הירצה בחודשים האחרונים בעשרות מקומות ברחבי הארץ, בחוגי בית, בתי ספר ואוניברסיטאות, מחצור הגלילית ועד כפר סבא. כמה ימים לפני ששכל את עביר הופיע לפני סטודנטים באוניברסיטת תל אביב. עכשיו גם הוא אב שכול.
אוהל האבלים ליד בית המועצה בענתא עף השבוע מהרוח. בתוך הבניין הגישו קדירת כבש, אורז ויוגורט שנוצק מתוך סירים ענקיים שהיו פעם בשימוש צה"ל, כשר למאכלי חלב. עשרות גברים קודרים הסתובבו הלומים אנה ואנה. בחדרו של ראש המועצה, צילום ענקי של הדרכון של יאסר ערפאת על הקיר, הקשבנו במשך שעה ארוכה לבסאם עראמין. קראו את המונולוג הכואב שלו, הקשיבו לדבריו, כבר מזמן לא נשמעו כדברים הללו.
בן 38, אב לשישה, כולל עביר, שבע שנות מאסר בכלא הישראלי, בן הכפר סעיר שליד חברון, שמתגורר מאז שנישא בענתא, בחצרה האחורית של ירושלים. עובד בארכיון הלאומי הפלסטיני ברמאללה, העברית בפיו קולחת. בזכות תעודת הזהות הכחולה של אמה הירושלמית, עביר היתה תושבת ישראל.
"נפגשנו בפעם הראשונה ב-16 בינואר 2005, בדיוק שנתיים לפני היום שעביר נהרגה. פגשנו שבעה חיילים ישראלים לשעבר, שסירבו לשרת ורצו לפגוש לוחמים פלסטינים. נפגשנו במלון אוורסט בבית לחם. ארבעה פלסטינים ושבעה ישראלים. המפגש היה קשה מאוד. פעם ראשונה שאתה יושב עם הבחור שמשפיל אותך, שיורה בך, שעוצר אותך במחסומים, שמשתתף בכל הפעולות נגדך בגדה. בהתחלה חשבנו שאולי הם שב"כניקים או חיילים מדובדבן, שבאו לעשות לנו מלכודת. ראיתי גם את הפחד בעיני הישראלים שחשבו שאולי אנחנו הולכים לחטוף אותם, אולי להרוג.
"אני נעצרתי בפעם הראשונה והאחרונה בשנת 1985, בגיל 16. כשאתה ילד, יש לך רקע מסוים. ילד כמוני, שהתחיל את המאבק שלו בהרמת דגל פלסטין בלילה, אני לא הייתי צריך חינוך או הסתה. הרגשתי שאין לי ברירה אלא להתנגד לזה שבא להרביץ לי, אנשים זרים שלא מדברים בשפה שלנו ואנחנו לא מבינים מה הם רוצים. כשהייתי שואל את אבא, עכשיו בן 95, מה זה? מי אלה? היה אומר לי: אלו יהודים. ומה הם רוצים? הם רוצים לכבוש אותנו. למה? הוא לא ידע להסביר לי. אז כל מה שרצינו היה שהזרים האלה יעופו מהכפר, ממגרש המשחקים שלנו, שאף אחד לא יפריע לנו. באותו שלב שאני מדבר עליו לא הייתי יכול להסביר מה זה חירות, עצמאות, פלסטין, לא מעניין אותי.
"פעם היתה הפגנה בחלחול לזכר סטודנטית שנהרגה. הייתי בן 12, ובאו החיילים והתחילו לירות. איך הם באים כל כך מהר, נופלים מהשמים, יש הפגנה ומיד הם באים, נותנים גז מדמיע וכדורים. כמה הייתי מפחד. האנשים התפזרו. אני צולע מלידה, רציתי לברוח אבל לא יכולתי כמו שאר הילדים והחיילים תפסו אותי. איזה זיכרון זה. חיילים גדולים מאוד, מפחידים, ונתנו לי כמה מכות ונפלתי על הרצפה, וברחתי וחשבתי שאני צריך לנקום. לא עשיתי להם שום דבר, ותמיד הם עושים לנו ככה. ברחתי לכיוון ההרים ושם היו צעקות בוואדי. מצאנו פלאח עם שישה כדורים ברגליים, שרק עבד באדמתו. כמה בכיתי עליו.
"ראיתי את החיילים משתגעים כשהם רואים דגל פלסטיני, לא הבנתי איזה סמל זה ואני אין לי נשק, אין לי איך להתנגד, אז אם הם שונאים את הדגל, אני אעשה דווקא. כך התחלתי להעריך את הדבר הזה, למרות שלא הבנתי את משמעותו. חזרתי הביתה וחיפשתי את הבגדים שלי לפי הצבעים, כל מה ששחור, אדום, ירוק ולבן לקחתי, בלי שאמא שלי תתפוס אותי, והלכתי לחברים ותפרנו דגל. בלילה הלכנו לעץ הכי גבוה בבית הספר וקשרנו את הדגל בעץ. למחרת באו החיילים. זה היה משחק הילדים שלנו, המאבק האלים שלנו במשך חודשים, עד שלחיילים נמאס והם חתכו את כל העצים בבית הספר. אחר כך עברנו לעמודי חשמל וטלפון וגם התחלנו לכתוב 'תחי פלסטין' על הקירות. זו היתה התקווה שלנו, לשחרר את פלסטין. הדגל הזה, חשבנו, אם יישאר למעלה, אנחנו מנצחים.
"אחר כך ראינו שזה לא עובד. לדבר ולכתוב זה לא עוזר, ולזרוק אבנים זה חבל על הזמן, אז רצינו נשק. למזלי או לרעתי מצאנו במערה כלי נשק ישנים של חיילים ירדנים שברחו ב-67'. שני רימוני יד ורובים ואקדח. אמרתי לעצמי: מהיום אין דבר כזה שקוראים לו ישראל. הנשק בידי. צריך רק להשיג כדורים, כדור לכל ישראלי.
"הרגשתי שאני מבוגר, כבר לא ילד, אבל החברים שלי אמרו לי שלא אוכל לבוא אתם, כי אני צולע ואנחנו רוצים שהמשימה תצליח. הם זרקו שני רימונים על חיילים ואף אחד לא נפגע וירו על ג'יפ ואף אחד לא נפצע. כולם הלכו לכלא להרבה שנים, בלי דם על הידיים. גם אני נעצרתי ומצאתי את עצמי שבע שנים בבית סוהר. לוחם, נאבק, גיבור, עברתי ממשחק הילדים אל הרצינות. ובכלא מצאתי את עצמי רוצה לקרוא על המאבק, לדעת מה זה הבעיה הפלסטינית, מי זה היהודים, למה יש כיבוש - להבין את המצב שאני חלק ממנו. התחלתי להבין את הבעיה שלנו, ההיסטוריה שלנו ושל היהודים, מאז השעבוד שלהם במצרים ואיך עברו את השואה ואיך אנחנו משלמים עכשיו את מחיר הסבל שלהם.
"כשצפיתי בסרט על השואה, ב-86', בחדר 6 באגף ג' בכלא חברון, הבנתי הרבה דברים. לפני הסרט שאלתי את עצמי למה היטלר לא הרג את כולם, אם היה הורג את כולם לא הייתי בבית סוהר. אבל רציתי להתרכז בסרט ולהבין מה זו השואה. אחרי רבע שעה בסרט מצאתי את עצמי בוכה על האנשים האלה שעומדים למות ערומים, בלי שום אשמה, רק בגלל שהם יהודים. רוב האסירים האחרים ישנו, לא רציתי שאף אחד יראה אותי בוכה. על מי אתה בוכה? על האנשים ששמו אותך בכלא, שכובשים אותנו?
"בסרט ראיתי אנשים עם הראש למטה. בלי התנגדות. אנשים נקברים חיים בבולדוזרים, נכנסים לקבל גז, להיחנק ולמות ואנשים שנכנסו לתנורים. זה כאב לי מאוד וגם כעסתי, איך אדם עומד למות - ולא מתנגד. אפילו לא לצעוק, שתדע שאתה חי.
"באחד באוקטובר 87' נכנסו לאגף הנוער שלנו כמעט מאה חיילים, רובם רעולי פנים. כולנו היינו צריכים להתפשט, דבר משפיל מאוד אצלנו, והיינו צריכים לעבור בפרוזדור ומשני הכיוונים תקבל מכות עד שתגיע לחצר. זכרתי שכעסתי על היהודים שלא התנגדו בשואה ובלי להרגיש התחלתי לצעוק. אחרי כמה דקות לא ראיתי יותר את החיילים. הרגשתי שאני יותר חזק מהם. היינו איזה 120 ילדים שספגו מכות. כששאלתי את הקצין-תורן למה, הוא אמר לי: אלה לא שייכים לבית הסוהר. אלו חיילים שהיו באימון. טרנינג. הם התאמנו איך להרוג את האנושיות של הבן-אדם, ליצור אצלו רק נקמה בראש.
"הרבה דברים שראיתי בסרט על השואה ראיתי אחרי זה בחיים. ראיתי באינתיפאדה איך קברו אנשים חיים בסאלם, ואיך שהרגו אשה והשאירו אותה על הכביש, בדיוק כמו בסרט שראיתי קצין נאצי שירה באשה מהחלון שלו ואחר כך אנשים עברו והשאירו אותה על הכביש. איך אחד שיודע את הטעם של הסבל, השעבוד והגזענות, עושה אותו הדבר לעם אחר? למרות זאת היו לי הרבה חברים מהסוהרים, אבל הישראלים היו בשבילי החיילים, המתנחלים והסוהרים.
"כשהשתחררתי ב-92' התחילה כבר אווירה של תקווה. התחתנתי והתחלתי להביא ילדים. תמיד הייתי חולם עליהם, שלא יחיו את החיים הרעים מאוד שהדור שלי חי. רציתי להגן עליהם. להסביר להם הכל, שלא יתבגרו כמוני ולא ידעו כלום. שידעו מה זה פלסטינים ומה זה ישראלים, שיהיו לוחמים עקשניים בלימודים שלהם, שיילחמו בכיבוש ויפתחו כלכלה טובה, שישחקו, יציירו וילמדו כמו כל הילדים. כל הילדים רוצים להיות רופאים, עביר רצתה להיות דווקא מהנדסת. זאת הדרך שרציתי לגדל את הילדים שלי.
"מצאתי את עצמי ב'לוחמים למען שלום' ואחרי המפגש הראשון ידענו שאנחנו הולכים להיות ביחד הרבה זמן ושיש לנו אחריות גדולה להילחם למען החיים, למען החירות, להסביר את ערך חיי האדם, כי אנחנו כלי המלחמה משני הצדדים. להסביר לישראלים שלא יודעים מה זה כיבוש שהבנים שלהם הופכים להיות רוצחים אכזרים, שחושבים שהם מגינים על הביטחון והם להיפך, מסכנים את הביטחון.
"פעם ניגשה אלי תלמידה אחרי הרצאה בחצור הגלילית, שאמרו לי שזה מקום קשה מאוד שקיבל הרבה קטיושות, ואמרה לי: אתה הפלסטיני הראשון שאני פוגשת. היא חיבקה אותי ואמרה לי: 'עכשיו אני עשיתי את השלום עם הפלסטינים. אני לא אאמין עוד לחדשות, לא לממשלה ולא לכל השקרים. פשוט הבנתי'. זה עודד אותי מאוד, כי הנה יש מישהו בצד השני שמבין ומקבל אותך".
"ביום שלישי בשבוע שעבר עוד ישנתי כשעביר הלכה לבית הספר. היתה לה בחינה במתמטיקה. בתשע וחצי ירדתי לכיוון רמאללה לעבודה. עביר אמרה לי יום קודם שהיא רוצה ללכת לחברה ללמוד ואני אמרתי לה: אוי ואבוי לך. אני אעזור לך ללמוד.
"אני נוסע במונית, מסתכל לראות את הבנות שלי שיצאו מבית הספר. מצד שמאל ראיתי ג'יפ של מג"ב. הסתכלתי עליהם וחשבתי: למה הם באים עכשיו? להתעלל בילדים שלנו? אינשאללה שלא יקרה כלום. שהבנות רק ינשמו גז. כשהגעתי לצומת א-ראם התקשרה אלי מורה מבית הספר ואמרה לי שעביר נפלה, וביקשה שאמא שלה תבוא לבית הספר לקחת אותה. התקשרתי הביתה להגיד לאמא, וענתה לי ערין, הבת הגדולה, בת 12, בוכה. לא הבנתי שום דבר. שכנה לקחה את הטלפון ואמרה לי: החיילים ירו בבת שלך בראש והיא נפצעה.
"התקשרתי לבית הספר ואמרו לי שלקחו אותה למקאסד. נסעתי מיד למקאסד, בדרך ראיתי את הג'יפ של מג"ב ליד המועצה, אבל חשבתי שאין זמן להרצאות עכשיו. כשהגעתי למקאסד אמרו לי שמצבה מסוכן מאוד. הם אמרו שצריך לנתח אותה. פחדתי ואמרתי להם שיש לה תעודה ישראלית ואני רוצה לקחת אותה להדסה. כדי לזרז התקשרתי למרכז פרס לשלום שבאמת עזרו מאוד ושלחו אמבולנס של מד"א ולקחו אותה להדסה. שם קבעו שלא צריך ניתוח. ברוך השם, אמרתי לעצמי.
"בשבע בערב הידרדר מצבה, פתאום צריך היה לנתח אותה. צריך לקוות לנס, אמרו לי הרופאים. הבנתי שהבת שלי צריכה נס ואין נסים בזמנים הללו. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לנקום. הנקמה היא שהגיבור הזה, שהבת שלי סיכנה אותו וירה בה, יעמוד לדין. אחרי זה היא נפטרה בצורה רשמית.
"ממה שסיפרו לי הבנתי שהילדים זרקו אבנים והמג"ב נתנו לעביר רימון בראש, מאחור, ממרחק ארבעה מטרים. בהתחלה הם אמרו שהיא נפגעה מאבן. אני מכיר את המשחק הזה, אבל לא האמנתי שיגיעו לרמה כזאת של שפלות, סליחה על המלה הזאת, כשאמרו בערוץ 2 שעביר שיחקה במשהו שהתפוצץ לה בראש. האצבעות שלמות והראש התפוצץ? מנוולים, אמרתי, שקרנים, שולחים ילד בן 18 עם אם-16 שאומרים לו שהילדים שלנו זה אויבים שלו, והוא יודע שאף אחד לא יעמוד לדין ולכן הוא יורה בדם קר ונהפך להיות רוצח.
"אני לא הולך לנצל את הדם של הילדה שלי לצרכים פוליטיים. זאת קריאה אנושית. אני לא אאבד את השכל שלי, את הכיוון שלי, רק כי איבדתי את הלב שלי, את הילדה שלי. אני אמשיך להילחם כדי להגן על אחיה ועל בנות כיתתה, חברות שלה, פלסטיניות וישראליות כאחת, כולם ילדים שלנו".
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
