ציטוט:
אל תהיו נהגי קטר אדישים
תארו לעצמכם שנהגי הקטרים בגרמניה הנאצית היו מחליטים באמצע מבצע חיסול יהודי גרמניה לעצור את הרכבות. אני מדמה לעצמי כמה נהגי קטרים קשישים, פניהם חרושות קמטים, יושבים במזנון התחנה, שותים בירה בווארית, אוכלים נקניק סוס, ומִטעמים של דת, רחמים ומרדנות מחליטים לעצור את הקרונות, והרכבות עומדות בשורה ארוכה בתחנת גרונוולד ברציף 71. אולי איכר פולני שגר על יד מחנה בירקנאו, שהצביע על העשן השחור שעלה בארובות ואמר "הנה היהודים עולים לשמים", עורר משהו אצל נהג קטר גידם, ששירת עם יהודי במלחמת העולם הגדולה (הראשונה).
לאנשי האס־אס שצרחו עליהם להניע את הקטרים אמרו כי הפחם רטוב והארכובה נשברה, ופיטמו מקטרת ברכטיאנית, והוסיפו שאין מה לעשות, צריך לחכות לפחם חדש ויבש משלזיה, ותיקון הארכובה מחייב את הרכבת הפאקונג ראש־גומי המיוחד שיש רק במינכן. והספציאליסט אדולף אייכמן, שהבין בלוחות זמנים ומסלולים, ורקם תוכנית נפלאה איך להוביל את כל יהודי גרמניה למחנות ההשמדה בדיוק של שניות — כל חמש דקות רכבת באה, הנוסעים לאושוויץ נדחפים על ידי האס־אס לקרונות הבהמות, חמישים בכל קרון, כלבי הזאב נובחים וגם נושכים ובתוך חמש דקות הרכבת יוצאת לדרך, ארבעה ימים לבירקנאו — הספציאליסט, הוא מרט את שערותיו. בלי רכבות אין השמדה. וכל התוכנית המתוחכמת ירדה לטמיון. והשמדת היהודים נעצרה ושלושה מיליון יהודים ניצלו.
זה כמובן לא קרה. הציות טבוע באדם הגרמני מינקות. הוא לא יכול מבחינה פיסית לא לציית לפקודה. זה כואב בכל הגוף לא לציית, זה נגד הטבע.
וזה גם לא חוקי, כך טענו במשפטי נירנברג רוב הנאשמים הבכירים מהמשטר הנאצי — הרמן גרינג, רודולף הס, אלפרד יודל, גרהארד קיטל, אוגוסט פרנק וגם גוסטב קרופ ממפעלי "קרופ", היום ספקית הצוללות של ישראל, "תיסנקרופ". הוא הואשם כי העביד אסירי מחנות ריכוז עד מוות, ואמר שהיו מכסות שגרינג דרש. היום, מן הסתם, בנו של קרופ פושע המלחמה צוחק בינו לבין עצמו, "הו היהודים האלה, לא השתנו, רמאים קומבינטורים לוקחי שוחד". ואני רואה אותו מרים כוסית שנאפס עם עורך דין משפחתי שממלמל לחיי הצוללות שבדרך. אגב, קרופ זוּכה במשפט, כי נקבע שמבחינה רפואית אינו מסוגל לעמוד לדין. לא כל כך מהר יוותרו הגרמנים והאמריקאים על מפעל הפלדה הענק.
יואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ ומשפטן, נשא נאום פומפוזי, וקבע כי החובה לציית לפקודה היא קדושה מקדמת דנא, ותחילתה במנהגי האבירים הנורדים. הוא צדק, אבל זה לא עזר לו. הוא נידון לתלייה.
בית המשפט נתן להם לטעום מהצדק של המנצחים, ושינה את כללי המשחק. הוא יצר את מושג האחריות האינדיבידואלית של כל חייל וחייל, וביטל את כל סוגי החסינות שניתנו לאורך השנים לשרי מדינה ולדיפלומטים. זה היה מהפכני, ורוב נאשמי נירנברג נתלו או התאבדו או ברחו, כמו מרטין בורמן שמעולם לא נתפס.
ב–1962 קבע גם בית המשפט העליון בירושלים, כי הנימוקים של מילוי פקודה וחשש מהוצאה להורג אינם הגנה במשפטו של הספציאליסט להסעות ברכבות, אדולף אייכמן. הספציאליסט טען בקולו המונוטוני כי ביקר אולי פעם אחת במחנה ריכוז קטן, לא הרחק מברלין, וראה קבוצה קטנה של יהודים נורית וגופותיהם נופלות לתעלה שכרו קודם. קיבתו העדינה, כך סיפר, לא עמדה במראה והוא הקיא בצד וחזר אל המרצדס השחורה שלו ונסע במהירות למפקדת הרייך בברלין ולמשרדו הסטרילי.
טייסים יקרים, עיצרו את הקטרים. אל תגרשו את מבקשי המקלט. אל תהיו נהגי קרונות אדישים העוצמים עין למה שצפוי למגורשים במקום גירושם. אל תטיסו אותם חזרה לארץ שלא מוכנה לערוב לביטחונם ולחייהם. השבתתם מטוסים כי טייסים עייפים לא הורשו לשבת במחלקה הראשונה, ובעקבות מאבק ממושך של עמותת "אנונימוס" הפסקתם להטיס קופים לניסויים בחו"ל — אז אל תטיסו מבקשי מקלט אפריקאים לעינויים הרבה יותר חמורים מניסויים רפואיים.
יש בישראל בסך הכל כ–35 אלף מבקשי מקלט מאפריקה, פחות ממספר התושבים בהתנחלות מעלה אדומים, ופחות מ–0.4% מתושבי המדינה. אפשר לקלוט אותם. בואו נהפוך את היוצרות ונחזיר את ישראל למה שהיתה בשנות ה–50 — מדינה קולטת ולא מדינה מגרשת. קלטנו עולים במספרים העולים פי כמה על מספר תושביה המקוריים של המדינה. קלטנו בלי בעיות מיוחדות בעלי עור לבן יקים, פולנים ווּזווּזים, מרוקאים, תוניסאים, וקלטנו את אבא שלי ואמא שלי שמשפחותיהם הגרעיניות נרצחו באושוויץ.
כאן המקום לספר כי יש לי חיבה מיוחדת לאנשים שחורים, ואולי אני לא אובייקטיבי. אבא שלי סיפר לנו כמה פעמים אחרי בקבוק בירה נשר ורגל קרושה, כי כאשר שוחרר ממחנה ההשמדה והעבודה בבוכנוואלד היה משקלו 35 קילוגרם והוא היה קרוב לדרגת מוזלמן, אשפה אנושית שהושלכה לערימת גוויות בין אם הראתה סימני חיים ובין אם לאו. כשכוחות אמריקאיים התקרבו למחנה הוא נשאר שוכב על דרגש העץ עטוף בכתונת פסים קרועה. חייל אמריקאי שחור, ענק לפי דברי אבי, נכנס לבונקר, הרים אותו בזרועותיו הכבירות כמו שאוחזים תינוק ונתן לו לאכול דייסה מתוקה, הכי מתוקה בעולם. הוא מיד הקיא, אבל זה לא היה חשוב. זה היה האדם השחור הראשון שאבא שלי ראה. היו לו פה גדול ועיניים גדולות וצוחקות, וגם אבא שלי צחק. זה הסיפור היחיד על מחנה בוכנוואלד שסיפר וצחק, ואת השאר שמענו בלילה במיטה שבה ישנתי עם אחי יחד, כשבכה בשנתו וצעק, עד שהתעורר, והרגיע אותנו בריבוע שוקולד.
בצרפת, ששלחה שליש מיהודיה לתאי הגזים, הניאו־נאצים טוענים כי מבקשי מקלט גונבים להם מקומות עבודה, פורצים לבתיהם ואונסים את נשותיהם. אבל גם כאן קראה להם מירי רגב "סרטן" בגופנו, הדימוי הנפוץ ביותר בטקסטים ובקריקטורות בעיתון האנטישמי "דר שטירמר". מין ופשע הם מוטיבים חוזרים כשמדובר ביהודים ובמבקשי מקלט. כי יש לנו אויב משותף. מבקשי המקלט הם יצירי הקולוניאליזם האירופי באפריקה שגזל מהם את אוצרות הטבע, אנס את נשותיהם, שרף את כפריהם, ובמשך 400 שנה חטף גברים ונשים לעבדות — נוהג שנפסק רק לפני 100 שנה. וכשהגיעה סוף־סוף העצמאות, הם המליכו עליהם שליטים מושחתים שרוקנו את הקופות ושילמו נתח לאדוניהם האירופים. אין לי מושג כמה ילידי אפריקה רצחו הבלגים. אצל היהודים זה היה הרבה יותר פשוט, לא מוות בהצלפות שוט, אלא רכבות ומקלחות גזים, ושישה מיליון עולים לשמים. זו מודרניות.
למדינה יש צורך בידיים עובדות, לא חשוב באיזה צבע, ומבקשי המקלט יעבדו בכל עבודה שתפרנס אותם. האב שיהיה לו רישיון עבודה ולא יצטרך לישון במחסן מלוכלך, יהיה רוחץ כלים, צורף, אורג, אבל בנו יהיה שחקן מוכשר ב"הבימה".
אני לא מצפה שהמדינה תקים בקניה מחנות עקורים שיאוישו על ידי מלאכים ישראלים מהקיבוצים, מהנוער העובד ומהשומר הצעיר, שיעבירו הכשרות. אבי בילה חצי שנה במחנה הכשרה באיטליה ובתמונות ראיתי ששלושה חודשים אחרי השחרור הוא כבר נראה כגבר איטלקי שחום, ואף גידל שפם קטן. גם ישראל עשתה את זה בתור הזהב שלה באפריקה. עכשיו אנחנו לא ממש רצויים שם, למרות ביקורי ביבי ושרה, אבל אין שום קושי להעניק למבקשי המקלט בארץ מקצוע, חינוך ומקום מגורים; לאו דוקא בדרום תל אביב, הצפופה, הכועסת וגם המוסתת. מבקשי המקלט של היום הם היהודים של שנות הארבעים, הסבא שלי ושלכם, האדמו"ר מסוקולוב וכל האחרים, שעסקו כל ימיהם בתוספות, בראשונים באחרונים, בכל האוצר שנצבר במשך מאות שנים ונשרף והושמד והפך לתחתונים (כך קראתי אצל פרימו לוי) על ידי הנאצים.
בזכות נשרפי השואה, הקהילה החרדית מבקשת פטור מן הצבא כדי שיוכלו להמשיך בלימוד שאותו קטעו הבריונים במדים חומים או שחורים. קליטה תמת לב של אחינו כהי העור, שסבלו מהשמדה כי נחשבו לגזע נחות על ידי האירופים המפודרים, תכבד את מורשתם של מיליוני יהודים שהאמינו באמונה שלמה ב"ואהבת לרעך כמוך". לגר (הזר) השתמשה התורה במלה הלא נפוצה בה, "אהבה". שלושה הצטווינו לאהוב: את הגר מופיע פעמיים, את החבר ואת היושב במרומים.
אבי הגיע ממחנה הכשרה דרך לה ספציה, אמי הגיעה מבלגיה, וכאן נפגשו שתי הנפשות הבודדות הללו שאיבדו אשה וילד ובעל, התחתנו והחלו בחיים חדשים. אבי פתח כריכיה קטנה, ברחוב סלמה, גרנו בדירה בדמי מפתח בדרום תל אביב, לא רחוק ממקום מגוריהם של מבקשי המקלט היום. אני ואחי נולדנו, ואנחנו חיים במדינה ומרוצים יותר או פחות. יש לנו יחד שישה ילדים, נכדים לאהרן ולרחל, שבקושי זכו לראות אחד או שניים מהם.
בכורח הנסיבות נהפכה מדינת ישראל למומחית עולמית בקליטת מסות גדולות של בני אדם, שהגיעו אלינו ללא תכנון מראש. אי אפשר לומר שזה לא פער פצעים, שחלקם מעלים מוגלה עד היום. אבל אפשר לחיות, לשבת ב"תולעת ספרים". בתוך זמן קצר האב מרואנדה עם היתר עבודה ימצא עבודה, ישלח את בנו לאוניברסיטה, ואביגדור הקטן השחור והמתולתל ילמד משפטים ויהיה עורך דין של הפנתרים השחורים.
טייסים טובים, שמעתם את ההרצאה שלי על שותפות הגורל עם מבקשי המקלט. אל תניעו את הקטרים. אל תהיו נהג הקטר המופיע בסרט "שואה" של לנצמן, ולו רק בזכות החייל השחור שנשא את אבי המוזלמן על כפיים והציל את חייו.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
