הנושא טרם עלה כאן בפורום, בעוד ברשת ובפוליטיקה מדברים עליו בלי הפסקה.
באופן אישי, ואני מתאר לעצמי שאנשים כאן יחלקו עליי, אני תומך ביוזמה החדשה של נתניהו מהימים האחרונים לסגירת התאגיד ואי-פתיחתה מחדש של רשות השידור.
לפני שהדיון ייכנס להילוך גבוה, נפתח בקטע קומי.
עוזי וייל כתב:
רק סיפור קטן, בשולי הנסיון לחסל את התאגיד ולהשאיר את רשות השידור. רק להזכיר לכם, באמת בקטנה, מה היא רשות השידור שאותה מנסה נתניהו להחיות, ומה יקרה אם הוא יצליח.
הערת טריגר: אתם עומדים לא להאמין לסיפור הזה. אתם עומדים לחשוב שהמצאתי אותו, כי לא יתכן וכו'. אבל בכוונה בחרתי לספר דווקא אותו, למרות שיש עשרות ומאות סיפורים אחרים הרבה יותר חמורים, מהם כאלה שאני עצמי הייתי עד להם. אבל הסיפור הזה, כמה שהוא קטן, אומר הכל. אז ככה:
פעם ביקשו ממני להתראיין באחת מתוכניות התרבות שנעלמו מזמן, ולענות על שאלות מסוג "מי איש השנה שלך בספרות", או משהו. הגעתי לאולם תיאטרון ישן ויפה בלב תל אביב. במקום כבר חיכה צוות הצילום, ועוד כמה וכמה מרואיינים אחרים. ואז כולנו התחלנו לחכות. ולחכות. ולחכות.
אחרי חצי שעה בערך, ובעוד הכתבת הצעירה והמקסימה מסמיקה מרוב בושה, שאלתי למה מחכים ומתי זה ייגמר. היא מילמלה: "יש בעיה עם הכרטיסיות."
"מה הבעיה עם הכרטיסיות?"
אז ככה: מסתבר שהיא אמורה להחזיק ביד כרטיסיה ועליהן שלוש השאלות החשובות אותן רצתה לשאול אותי. אך השאלות עצמן, אללי, מודפסות על דף נפרד, ואמורות להיות מוצמדות בסלוטייפ לכרטיסיה הרשמית - עם הלוגו של רשות השידור.
"אוקיי... אז? אין כרטיסיות?"
"יש," הראתה לי חפיסה של כרטיסיות מקרטון, "אבל הם לא הביאו מירושלים את הדף עם השאלות."
אמרתי, "אז תשאלי בלי הדף, נאלתר."
"לא, זה בסדר," אמרה והניפה דף A4 בידה האחרת, "לקחתי בחשבון שזה עלול לקרות, והדפסתי את זה בבית."
"אוקיי..."
"אבל," היא אמרה, "צריך להצמיד את הדף המודפס לכרטיסיה. והם שכחו גם סלוטייפ."
"אוקיי..." אמרתי, "אז... אני אקפוץ החוצה לפיצוציה, ואקנה לך סלוטייפ. בואי נגמור עם זה כבר."
עכשיו בא הקטע שלא תאמינו לו.
אבל אני נשבע לכם שזה קרה באמת:
"לא לא לא," היא אמרה, בבהלה מסויימת. "זה בסדר, יצאה מונית מירושלים, עם סלוטייפ מרשות השידור."
ואת זה, את החרא הזה, נתניהו רוצה לחזור ולהאכיל אתכם.
https://www.facebook.com/uzi.weil?fref=ts